תשובה מאין – תשובה יהודית

הפעם עלה ברצוני לכתוב על משהו שלא כותבים עליו בדרך כלל. יותר מזה, לא מדברים עליו כמעט בכלל. ועוד יותר מכך, גם ממעטים אפילו לחשוב עליו, מפני פחד הפרדס שנפל על כולנו. אני רוצה לכתוב על המצב שהקבה איננו שם בשבילי. נקרא לו מצב האין.

המצב שהקב”ה איננו שם בשבילי, מצב האין, הוא לא מצב פילוסופי לוגי, או פסיכולוגי. הוא מצב קיומי. מצב האין הוא מצב בו אני חש, לא רק מרגיש, אלא חש בכל ההוויה הפנימית שלי שהקב”ה איננו שם בשבילי. במצב הזה אין כלום. אין מקום ללימוד פוסקים, אין מקום ללימוד ראשונים, אין מקום ללימוד פשט גמרא, אין מקום ללימוד מדרשים, אין מקום ללימוד לבושי תורת האמת, אין מקום ללימוד תורת האמת במובנה העצמי, אין מקום ללימוד תורת החסידות שהיא האפשרות להמשכת שפע עומד ומוכן בעליונים אל תוך עלמא הדין, אין מקום לתפילת יחיד וגם אין מקום לתפילת רבים (שהיא תפילת היחיד כשהוא מתחבר אל הרבים שבו, אל המקום שבו הוא דומה אל הרבים – בהיותו כולל בתוכו את פשטות התפישה היחידנית ביותר… התבודדות).

לא תמיד מזכה ה’ יתברך ברגע קיומי של אין. ולא תמיד ולא על נקלה אפשר לשתף בתחושה זו אחרים… לכן אזרתי אומץ ובחרתי לחלוק את הזכות הזו עם חברים.

לא, אני לא כופר. כאשר ה’ יתברך איננו שם בשבילי זה לא כפירה. זו לא כפירה כי זה איננו רגע של התרסה כנגד ה’ יתברך ועמידה שקרנית וחצופה המביטה עין בעין ואומרת “אין אלקים”. כאשר מצב של אין קיים, הרי שאין כלום, אין עמידה, אין הבנה, אין כעס, אין מחשבות פשוטות לעתיד, אין מחשבות אובדניות דכאוניות הנובעות מתפישה שיש רק עולם הזה ח”ו, אין מחשבות עצב, אין חרדה, אין דאגות. יש רגע איוני. למה אני מתכוין?

לדעתי כל היישות שלנו בעולם ניזונה רק משׂיח עם ה’ יתברך. בין אם זה שיח בוגר או שיח ילדותי, או שיח כועס וכפרני מתנצח, או שיח כאוב, או שיח פאסיבי אגרסיבי (כזה שאומר “זה לא אתה ה’ שלא בסדר, זה אני שדפוק פה” – כאילו להגיד לה’ שהוא בעצם לא בסדר שברא דפוק כזה…), או שיח פחדני, או שיח מוכה, או שיח למדני שבוחר לעסוק בכל מה שחשוב מאוד לאלף רגעים אחרים אך לא חשוב למה שהכי חשוב – לעכשיו!!!

ישנם רגעים (אולי זה רק אצלי… אני אשמח אם מישהו יאמר לי אחרת, אני לא רוצה להיות לבד עם זה) ישנם רגעים שבהם זה לא שאם אני אתפלל אז יהיה יותר טוב, זה לא שאם אני ‘אדבר פשוט’ אל הקב”ה אז הכל יתחבר פתאום. באותם הרגעים ברור מעל לכל בהירות שאין כאן אפשרות לשום דו שיח כי הקב”ה איננו כאן בשבילי. גם אם אני אתפלל הכי חזק והכי בכוונה והכי אבכה, הוא לא כאן בשבילי.

ברגעים האלה אני כל כך לא מאמין ש’זה קורה לי’ עד שאני מתחיל בתהליך ארוך של לנסות את כל הטריקים, שלכל אחד מהם סימוכין בדברי חז”ל כמובן… הלא מדובר בתלמיד חכם בעל שיעור קומה כמוני כמובן…! אז אני מתחיל בדיבור תקיף: “ה’ יתברך איתי, אין מה לדאוג”… ככה אני ממשיך עם התקיפות שלי עד שמרוב שקט, כשאני לא שומע את ה’ מגיב, אני פשוט מתפרץ לי בבכי חסר מעצורים (מכירים את זה?). בכדי להשקיט את ההיסטריה, ומתוך פחד שמא אני לא אצליח לעצור את השטף וכל מערך ההגנות שבניתי לי יתפורר ואולי חס וחלילה אני אכנס לדיכאון קליני, אני מתחיל בטריק אחר. אני מתחיל להתפלל, תפילה עמוקה מהלב, קורעת רקיעים. במקום לתת לדמעות לשטוף בהיסטריה אני נותן גבול לים הדמעות, ומחפה (מלשון חוף) אותו בחופה של תפילה. לאט לאט מחלחלת ההבנה השקטה… ואז את התפילה הזו מתחיל להחליף השקט המעיק. זו מן תחושה של נפילה, כאילו כל מילה של תפילה, במקום להרים אותי, רק מעצימה את התחושה שאני הולך ונופל לי כאן עמוק עמוק עמוק. יש מילה יפה בעברית להגדיר את התחושה הזו – בעתה. הרגעים האלה שגם התפילה לא פועלת, הם רגעים קשים מאוד, רגעים של צער עמוק לנפש שלי. לא בגלל שקשה לי, אלא בגלל שאני מתוודע לכך שייתכן (עדיין אני אפילו לא מרשה לעצמי לחשוב על כך אפילו) שה’ איננו כאן בשבילי. זו תחושה מבעיתה ממש. כי אז אולי אני ניצב בפני אין. יצא לי לחשוב על זה, ולעניות דעתי, אם יוּתר לי, אני אומר שלדעתי זהו פשט הפסוק “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא”. כאשר גם תקט”ו (כמנין 6 פעמים ‘אלקים’ בין “בראשית” ל”אחד” בפסוקים הראשונים של התורה) תפילות לא מצליחות לשנות את המצב. אז בעת ההיא – הבעתה מחלחלת. גם בפעם הזאת ה’ לא שם בשבילי. גם הטריק הזה לא עובד ומתחילה הבעתה, אותה תחושת עלטה שאופפת אותי כאילו אני נמצא בבור עמוק מאוד…

אז הלב שלי מתחיל להישבר. נגמרות הדמעות, נגמרות התקוות החמות, אלה שיכולות להקפיץ אותי לקרוא תהילים ולהתחיל באופן פתאומי להגיד שלום לכל אדם או ללכת למקובל זה או אחר. שברון הלב מתחיל כאשר הנפש שלי מתחילה להתרפא מתפישה מאוד מיושנת, תפישה שה’ נמצא בשבילי. שם באותו רגע מתחיל פאר היצירה היהודי שבי לפעום. כך לדעתי לפחות… אני מתחיל להאמין בה’ באמונה קרה. אמונה שה’ יתברך מצוי ויש ה’ בעולם. אפילו אם אני עצמי מרגיש שהוא לא שם בשבילי.

פעם היה לי מאוד קשה להחזיק באמונה הזו. כי זו לא אמונה מתגמלת, אין בה את המאפיינים הרגילים של החיים היהודיים – אין בה ריח של חג, אין בה שמחה של מצוה, אין בה ששון וענוה ויראה של לימוד תורה. היא אמונה וזהו. פעם הייתי מנסה תמיד לברוח למקומות אחרים בנפש כשהייתי מגיע למצב הזה. למעשה זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהייתי מביא את עצמי לברוח מדרך הישר – הייתי ממציא לי עולם דמיוני שבו אני חוטא ולכן אני זקוק למחילה… רק בכדי שיהיה לי כביכול לפני מי להתחטא ולהצטער ולהתוודות ואז הוא אולי יציל אותי, ככלב השב על קיאו. לא יכולתי להתמודד עם זה שה’ אינו שם בשבילי, אז הייתי ממציא לעצמי איזה ‘עצמי עליון’ שיכפר לי על חטאי, שאליו ח”ו יש לסגוד… כן כן ממש ככה.

היום ברוך ה’ זיכני ה’ יתברך ללמוד (ועוד לומד) דרך אחת ששלושה ראשים לה. ובה רציתי לשתף אחרים. היום, גם באותם רגעים קיומיים שאני קיים במצב אין, אני אומר לה’ יתברך בקול גדול (בלב כמובן) שגם כשאני מרגיש שהוא אינו שם בשבילי – אני עובד אותו, כי אני יודע שזאת האמת ואני עושה את הדברים באמת רק כי הם אמת.

זה לא רגע קל, אני רוצה לומר לכם. זה רגע קשה מאוד. שם הבכי שפורץ הוא בכי אמתי. הוא בכי ששם אני מרגיש שהקב”ה בעצמו בוכה איתי. זה לא רגע שניתן לכוון אליו, זה רגע שרק אם עוברים את כל השלבים ומצליחים לעמוד בכולם, רק אז הוא מגיע. הוא לא מגיע לפני. למה? כי תמיד הסיבה שמביאה אותי למקום הזה, היא אחת כזו שלא חוויתי קודם ואני אף פעם לא יכול להחיל עליה את התובנה שעשיתי על מצבים קודמים ומוכרים.

זה לא רגע קל, כי ברגע הזה אני מאוד חשוף. אני חשוף לפגיעות, כי שם אני מבין שאני אומר לקב”ה שגם אם הוא ברגע זה ייטול את חיי, גם אז אני אעבוד אותו ולא אשקר בבריתי, כמו שהוא לימד אותנו, בבחינת ללכת בדרכיו. או אז פורצות הדמעות, דמעות של לב שבור בבקשה: שעל אף שאני מוכן בכל מאודי, כי זו האמת, לעבוד אותו אפילו ייטול את נשמתי – עדיין יהיה זה יותר משמח אם הוא יאיר פניו אלי ובכל זאת יחזור לנהל איתי דו שיח, והכאב יעבור. ברגעים האלה אני מבין לא מתוך ספרי חסידות אלא מהחיים ממש מהו סוד הצמצום – ה’ יתברך הגביל את מציאותו בעולם בכדי שאני אוכל לעבוד אותו. ולפעמים עד מידת אין. ואני יודע שה’ בוכה איתי, שהרי מי שטבעו להיטיב ולהשפיע זה בוודאי קשה בשבילו לצמצם את שפע טובו. וכמו שאמרו חכמינו “אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם” ואוי לו לאב שגלו בניו מעל שולחנו…

ולפעמים, גם אז הוא איננו שם בשבילי. אז מתייבשות הדמעות ואני מתחיל להיות יהודי. אני לומד תורה. בתורה אני מוצא זכר לה’ יתברך. שם אני מוצא נחמה, כאילו ריח של ה’ יתברך, משהו שנשאר…

למעשה, אני לומד תורה (דוקא גמרא פרשנים ופוסקים) כי שם אני מוצא נחמה. אני זוכר את חסד נעורי, כשה’ היה קרוב אלי ועכשיו הוא איננו שם בשבילי. אני יודע שהוא ישנו!! רק שהוא רחוק ממני עד כי נדמה שאיננו (ולא משנה עכשיו מי רחוק ממי, אל תתקטננו עכשיו)…… כשאני לומד תורה, אני לומד תורה כדי שאוכל לחזור בתשובה מאין, למצוא זכר למפגש הקדמון ולהתקשר עם ה’ יתברך ולהחזיר את קרבתו מעצם זה שאני זוכר אותו ובכך מביע את אהבתי – “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים”…. “ושננתם”!!!! •

תגים: