'תודעה של כלל מול תודעה של פרט'

תודעה של פרט מול תודעה של כלל

 

בס"ד

מערכת אדרבה שלום

כמי שהשתתף בכנס בית מאיר השני ובהחלט מצא שייכות הן עם הנאמר והן עם הציבור אבקש אף אני להשיח את אשר בלבי. מצאתי בכנס ציבור אינטלגנטי מאד שמוכן לדבר גלויות על בעיות קיומיות, הנוגעות בשאלות של מהות. נתקבצו שם אנשים מכל קצוות הקשת החרדית הן חסידים והן ליטאים  ועכ"ז באו האנשים דווקא עם דיבורם האישי כאנשים פרטיים ובקשו לדברו בגלוי לב, כך שאפיינה את הכנס השאיפה לומר דברים בגלוי לב וכנות. מצאתי עצמי מאזין בשקיקה לחסיד חב"ד שמדבר דברי טעם היוצאים מלבו, תוך הבחנה שמאד מעניין אותי להקשיב לרחשי לבו של הנמצא במקום אחר ממני. והנה בבואי לבחון את השפעת הכנס עלי הבנתי עד כמה עמוק צמאוני לשבת בפורום שבו אפשר להחליף דעות ורעיונות, מאד כמהה נפשי לישב בחברת אנשים נבונים ולשמוע את דעתם על הנושאים הנוגעים לענ"ד לעצם הווייתי כיהודי.  מאז שובי בתשובה לא זכיתי להיות שותף בפורום כה רחב שבו אנשים רציניים מוכנים לשבת ולדבר בכנות בנושאים הנוגעים לתכלית האדם. באופן רשמי הוצג הכנס ככנס של בעלי תשובה אלא שלדעתי הכיל בתוכו תוכן דק יותר, היה זה כינוס אישי, לא הייתה כאן התכנסות של חסידות פלונית או ציבור אלמוני היה זה כנס חדש, כנס של אנשים פרטיים שבאו לשמוע להשמיע והעיקר לצאת מדעות קדומות וסטריאוטיפים, כלומר שהמתכנסים ביקשו למצוא את האישי, לנסות להבין מה מכילה אישיותם.

וכאן עלינו לבחון את הדברים בכנות לשם מה התאחדו המתכנסים, מה באמת חסר? התשובה הפשוטה היא השייכות, היינו הרצון להיקרא בשם ושיהיה שמי קרוב ללבי.

בעז"ה אנסה כפי ענ"ד להציע מהיכן נובעים הדברים כאשר נצרכת זהירות יתרה באמירתם וכמו"כ עדינות יתרה בהבנתם ועוד מתנצל אני על ההכרח לדבר בהכללות.

 

           ראשית אתן למאמר שם והוא 'תודעה של כלל מול תודעה של פרט'.

ישנן שתי צורות של הרגשה: האחת צורתה רגש כללי והשנייה רגש פרטי, יש המדבר בשם … ויש המדבר בשם עצמו. צורת הבעת הרגש הכללי נוגעת למערכות חברתיות ואידיאולוגיות: כאן האדם מדבר בשם כולל למשל מצוות כיבוד אב ואם. הערך של כבוד ההורים אינו עניין פרטי שנובע מכך שפלוני אוהב את הוריו כאהוב איש את רעהו אלא אדרבה צורת המצווה מחייבת להתייחס אליהם כאבא ואמא [שם כולל] ולא יקרא בשמם וממילא שכיבודם נובע מרגש כללי כלומר שאין החיוב לכבדם מותנה בהרגש פרטי אלא הוא ערך שניתן לנו מהשי"ת ועניין שמירתו הוא קודם כל עניין  אידאי המכניע את הפרט שכך ציווה הקב"ה. 

לעומתו ניצב הרגש הפרטי: למשל חברות בין אנשים או אהבת איש לאשתו אי אפשר לה להיות נובעת אך ורק מהזהירות הכללית שהזהירה התורה במצוות שבין אדם לחבירו, צריכה היא להיות נובעת גם מנקודת האהבה הפנימית שטמונה בכל אחד. באמת, גם מצוות כיבוד הורים צריכה להיות מצרפת אליה מלבד הרגש הכללי גם את נקודת ההרגש הפרטי של הבן כלפי אביו ואמו (היינו שההורים מספקים את השורש והמסגרת והבן הוא הפרי והחידוש וכל חידוש תוכנו פרטי). כמו"כ לא די לו לאדם להיות עובד את בוראו אך ורק מהרגש הכללי המציב את האלוקות כערך אלא בנוסף עליו לכונן בקרבו מערכת רגשות פנימיים הנובעים מהכרתו האישית והפרטית את השי"ת ורק כך תיווצר אישיות. א"א להיקרא בעל הבנה אם לא שמתפתחת סברת עצמו להיות לבו מרגיש. הבנת דבר מצריכה שיהא הדבר נבנה מחדש, ע"י כוחות הנפש הפנימיים. לולא בנייה זו הרי הידיעה נותרת חיצונית, שהאדם לא יחשב מבין אלא עד אשר מתפתחת בקרבו הרגשה פרטית במושכל. רק כאשר יתקשר הלב להבנה ימצא טעם שיוכל להוליד את השייכות שעל ידה יוכל לקרוא לדבר בשם עד שיחשב אצלו לסברת עצמו. ראיה לדבר מדברי חז"ל שכל התורה שבע"פ היא אליבא דרבי עקיבא היינו לפי הרגשת ליבו.

בבואנו לדון בכללות על צורתה של מערכת חברתית נאמר שתכליתה לכלול, כך שבראש ניצבת התודעה מה טוב לציבור תוך דרישה מן הפרטים להתכנס תחת שם משותף. מערכת כזו, על יתרונותיה, חסרה את הבעת הרגש הפרטי שעל ידה מבטא כל פרט את יחודו ומחדש את חידושו. חסרה האמירה האישית לזולת "אתה אישיות מעניינת". אמירה זו יוצרת חברות אישית הנובעת דווקא מתוך שיחה אישית שצריכה הייתה להיות נבנית כהמשך לקומה הכללית של החברותא בכולל. כלומר החברה בנושאה את הנס האידאולוגי הכולל עדיין חסרה את המודעות כיצד ליתן מקום להתפתחותה של מערכת יחסים אישית כהמשך מין החברותא התורנית, כאשר חברותא בגפ"ת היא השורש והפרי ידידות נפש המוקירה את השונה.

אמת שלהוויית החפצא של כלל ישראל מוכרח הרגש הכללי, עכ"ז עדין חשובה ההרגשה הפרטית שממנה מתרקמת ונבנית ההשתייכות האמיתית. ניתן לומר שחברה הבנויה על אמת "שכלית" כוללת, המדגישה את האמת האובייקטיבית, עדין חסרה היא את האמת הסובייקטיבית, "לב", כאשר באמת אי אפשר לנתק את שתי האמיתות מהדדי- שאין להפריד בין השכל ובין הלב. במילים אחרות היהדות משופעת בהוגי השקפת הכלל וחסרה משוררים היודעים להביע רגש פרטי והבן.

ברור שבלי בסיס אידאולוגי כולל המציב גבול לפרטים א"א לכנוס בני אדם שונים זה מזה יחד. פחות ברור שכמו כן א"א לכינוס אמיתי להיווצר בלי שיתוף נקודת עצמו של כל אחד והיא היא הנקודה שממנה נובעת הבחירה.על כן יש ליצור סינתזה בין שתי השמות האחד השם החברתי כדוגמת שם המשפחה והשני השם הפרטי וכל אחד יבחן עצמו באיזה מן השמות הוא חותם והבן.

אם כן אנו מבחינים בשתי פניות שצריך כל אחד להיות פונה אליהן: האחת מוגדרת כצורת האדם הכולל, שלצורך העניין נגדירו היות כ"א חלק מכלל ישראל (ועל-כן צריך שיזהר לפעול בתוך גבולות היותו יהודי מתוך הכרה שהוא שיך לכלל מסוים על כל המשתמע מכך). השנייה היא שישנם גם ראובן או שמעון הפרטיים המבקשים להקרא בשם. על כן יש ליתן מקום ליצירת צורת אדם יחודית שתשולב בתוך קומת האדם הכללית, היינו שצריך לבנות מערכת שמשלבת יחד את כרטיס החבר האידאולוגי עם תעודת הזהות הפרטית. 

וכאן צריכים אנו לנסות להגדיר מהי צורת האיכות שמביא כל צד. החברה החרדית מביאה את נקודת הזהות המשותפת כך שדרישתה הזדהות והשוואת הפרט עם הכלל. דרישה זאת נובעת מתרי טעמי:   הראשון ערכי- לייסד צורה המאחדת פרטים תחת שם אחד ששמו 'עם ישראל'. השני מעשי – אי אפשר לפרט לשרוד גלות ומשברים ללא מערכת של מוצקות חברתית שמשמעותה להיות מזוהה חברתית כיהודי. משני טעמים אלה החברה מסתייגת לרוב מלתן אמון בהרגש פרטי. על-כן הוקבע המותר והאסור בשיח הציבורי, ומוכרח הפרט להדחות מפני הכלל כיון שיש לקיים את החפצא דכלל ישראל. בעולם פרוץ בדעות, דעות פרטיות יברר כל אחד בצנעה עם רבו ואין להוציאם לרשות הרבים.

כמובן שאין בדברים למעט מן העזרה לזולת הנובעת מהרגשת צער הדל יתום ואלמנה הפרטיים. אלא שעדיין גם הדאגה לאלו, נובעת משם ורגש כולל, ואילו הדברים דידן נוגעים למוכנות לשמוע או להביע הרגשה פרטית. הרגשה זו אינה בהכרח פונה אל הזולת מצד הזדהות עמו, הנובעת מערך החסד הכללי, אלא אנו מדברים על האזנה לדיבורו העצמי של האדם שעל ידו יתגלה יחודו ושממנו יתהווה המקום דווקא לשונה ממני. משמעות הדברים שהתחדשותו של הפרט זקוקה דווקא לאחר ממנו הניצב חוץ לגבולו ואי אפשר לשונה להתהוות בלי אמון באמיתת הרגש הפרטי של האחר.

בעלי תשובה באים מעולם שזרה לו ההכללה וקרוב אצלם הרגש העצמי, שיש הטועים להחשיבו רק כאנוכיות. חזרתם בתשובה לא נבעה מאיזו תנועה חברתית אלא אדרבה שבו מדרכם על אף החברה המאד מתנגדת. דומים הם יותר לבחינת אברהם העברי- בודדים הם ולכן מבקשים שגם עצמם ישותף בברור דרכם מתוך אמונה שהקב"ה ותורתו מאמינים באדם. זרה להם החפצא של ההשתייכות החברתית כשלעצמה להיקרא בשם כולל ליטאי, ספרדי או ברסלב וזאת משום שזר לנפשם לפעול אך ורק מתוך ההשתייכות הכללית. צריכים הם שמתוכם ינבע רגש פרטי לדבר, היינו שבע"ת מבקשים את ההתחדשות וא"א להתחדשות בלי שנוי ואין שנוי בלי דעה עצמית. יחד עם זאת, כאמור, קשה לשנות בלי חברה מעודדת המבינה שא"א לצורת אדם שלמה להצטרף בלי הבניין הפרטי של הצורות הפרטיות המרכיבות אותה. זהירות יתרה נצרכת כאן שלא ליפול לאנוכיות בבחינת מש"כ במשלי "לא יחפוץ הכסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו" היינו שהכסיל מבקש את החווייה הרגשית בלבד בלי האידיאל המגביל וע"כ הופך לאנוכי.

           ידועה שאלת רבי יהודה הלוי מביאה האבן עזרא בפירושו על הדיברה הראשונה "אנוכי ה' אלוקיך וכו'" ששאל מדוע נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר בורא שמים וארץ, היינו מדוע הזהות האלוקית מתייחסת יותר ליצי"מ ופחות למעשה בראשית. תשובתו בכוזרי: שיציאת מצרים מיוחדת בגלוי פרטי. והנמשל בזה: שאל היהודי הקדוש את ר' בונים מפשיסחא: בונים במי אתה מאמין? ענהו, באלוקים שברא שמים וארץ, אמר לו היהודי הק' ואני מאמין באלוקים שהוציא אותי מן הבוץ !!!  בע"ת מבקשים יותר את האלוקים הפרטי, לא רק בגלל שאין להם משפחה תומכת ואף חסרה להם חברה המבינה לליבם" אלא שמבקשים הם ליתן לאלוקים האין סופי שם המורגש לעצמות היחיד כפירוש הכוזרי.

            שורש הדברים נובע משני צירים מרכזיים בעבודתו ית': האחת היא היראה והשניה היא האהבה.  החברה דרכה להבנות יותר בבחינת יראה המציבה גבול וצמצום ואילו הפרט מבקש יותר את האהבה הנותנת מקום. אסיים בפירוש החוזה מלובלין את הגמרא בסוף מסכ' סוטה "בעקבתא דמשיחא יראי חטא ימאסו" ופירשה החוזה באופן נפלא שמכאן יש ללמוד שצריך יהיה ללכת עם אהבה. ופירושו לענ"ד: היראה, המוגדרת אצלנו מהרמב"ם (הלכ' יסוד"ה פ"ב ה"ב) כידיעת האדם מהו מקומו האמיתי מתוך שמודע היטב אל מגבלותיו ומוכן להוציא מסקנה קיומית להיותו אך שפל לפני האלוקים, רח"ל תמאס, ותיקונה ע"י אהבה המוגדרת כאן כהכרה בהכרח לחדש צורת שיכות הנובעת דווקא מתוך רצונו העצמי של האדם ולא מהכרח חיצוני.

            מסקנת המאמר: אישיות שלמה צריכה להבנות משני שמות: חברתי ופרטי, יסודות היהדות החרדית בנוים על חברה ולכן אבני הבנין הם הזהות המשותפת. בע"ת מתאפיינים יותר בכך שליבם נוטה ליחודיות ולבחירה על כן מוכרח השונה והייחודי. לא תיווצר שייכות פנימית אלא כאשר יצוק כ"א את הערכים הכלליים אל תוך התבנית והדפוס האישיים ומוכרח שכל פרט יעצבם בעצמו לפי לבו כנ"ל עד שיחשב אצלו הדבר כסברתו שלו, כמשל המים המקבלים צורה דווקא מכח הכלי אשר צר האומן. המסקנה הגלויה, האדם אינו מכונה תורנית ערכית או חברתית- האדם הוא אדם, האדם הוא גם לב.

 

 

            הצעה: את הכנס הבא יש ליחד לשני נושאים .

            האחד התוויית היעד האידאי והוא כיצד ישתלבו יחד הכלל והפרט כנ"ל היינו כיצד מחד מקבלים ערכים וגבולות תורניים ומאידך לשלבם בעולמנו הפרטי להיותם מקבלים צורה פרטית מכל אחד, כיצד להעמיד נכון הן את החיבור והן את ההבדלה שבין הכובע והכיפה ובפרטיות יותר בין החברותא והחבר והבן.

           והשני נמשך מן הראשון ופונה הוא אל בעלי תשובה ותיקים: בואו נרכז למקום אחד את הדברים שלמד כל אחד במקומות שבהם צמח, בואו נקשיב לשונה על מנת להתחדש בעבודת ה', נבחן ונברר מה אפשר ללמוד כל אחד מההרגש הפרטי של זולתו.

             לסיום: המהלך ההולך ומתרקם מצריך הרבה סבלנות ואהדה הן מצד בעלי הרגש הכללי והן מצד בעלי הרגש הפרטי, מוטל עלינו בזהירות יתרה לבנות את החוליה אשר תקשר נכון יותר בין שתי הזהויות הכללית והפרטית הטמונות בכל אחד מאתנו מתוך הנחה שהקב"ה שוכן בשתיהן.

                                                                                                                                

בתודה אהרן שטרן