תגובה משַני\דור שני אבל קצת אחרת

תגובה…

 

דור שני, אבל אחרת.

 לאבא ואמא שלי.

אני קוראת את גיליונות 'אדרבא' מדי חודש, ומגליון לגיליון מתעצם בי הרצון לומר לכם משהו שמעולם לא אמרתי בקול.

עוד מעט ראש השנה, תכף מגיע יום כיפור. אני עוברת על רשימת הקבלות שלי משנה שעברה ומתביישת מן המסקנה העולה מהן. עוד שנה מחיי חלפה, והשיפור מינימאלי.

ואתם החלטתם, נטשתם, עשיתם.

איך?

 אני קוראת את 'דור שני' וכואבת. השאלות אולי נכונות, אולי יש גם אמת כזו, אבל למה לא להקדים ולומר את הבסיס והיסוד: אבא, אמא, אנחנו קטנים לידכם, קטנים כל כך!

 ביום שישי בבוקר, במטבח, בין הררי קליפות לבין העריסה של הקטנה, אני מתנחמת תמיד בעובדה שאם ימשיכו לצרוח כאן, ואם הבלאגן לא יצליח בשום פנים ואופן להסתדר – תמיד אוכל לעלות על האוטובוס ולבוא אליכם הביתה. איך שרדת את, אמא, בלי הגב הזה מאחוריך? עם ההרגשה שגם עם ארבעים מעלות חום לא תוכלי 'לנסוע לשבת' לא לאמא שלך ואפילו לא לחמותך?

אמרתי לך את זה פעם, ואת צחקת על תמימותי.

"להתארח?" שאלת, "את המריבות את לא זוכרת? את הצעקות שלסבתא? את הוויכוחים?"

אני זוכרת משהו, זיכרונות מטושטשים – ולא בגללם אני רוצה לבכות, אלא מרוב הערכה וגעגועים.

געגועים למה?

לרגע שבו גם לי יהיה את הכוח לעשות שינויים בחיי בעוצמה כזו, בהחלטיות כזו, בלי לפחד משום קושי.

 לילדים מהמדור של 'דור שני' איכפת מכך שאמא שלהם לא מברכת ב'לשון הקודש' ואבא שלהם לא 'אברך' – ואיכשהו מתוך שאלו הם הנושאים נראה שאין בליבם שום מחשבה אחרת.

אבל אין בכך שום הגיון!

ראשית כל מפני שאתם הורים, וילדים כל זמן שלא הגיעו לגיל ההתבגרות הציני והאכזר-  מעריכים את הוריהם.

ושנית – מפני שאנו יודעים היטב שטרם הצלחנו לעשות בחיינו שינוי אחד מתוך עשרת אלפים השינויים שעשיתם אתם.

 הרשו לי, הרשו לי בבקשה להגיד, שהמדור לא מייצג. שאנחנו חושבים אחרת. שאנחנו אוהבים אתכם כל כך, מתפעלים כל כך מן החיוניות והתחדשות המתמדת שלכם ומתפללים להיות כמותכם.

בעלי בחירה.

כן, איני מתביישת להודות בכך.

 אבא ואמא שלי, ולא רק שלי. אני מתכבדת מאוד לכתוב ארבע מילים בשם ילדיכם:

תודה, תודה, תודה, תודה.

תודה על שבחרתם בשבילנו.

תודה על שבזכותכם איננו צריכים לפלס לנו דרך במשעולי החיים.

תודה שהבאתם אותנו הנה.

תודה שנתתם לנו דוגמא אישית.

 

אוהבת ומעריכה

שַני ביתכם.