תגובה מא. כהן על "תולעת ספרים"

תגובה...

נהניתי מאוד לקרוא את המאמר של עמית בנוגע לספרות הילדים, אבל לדעתי הוא מתחמק בעצם מלשאול את השאלות היותר גדולות שהבעיה שהוא מעלה היא בעצם ענף מהם.  אני לא יודע אם בכוונה עמוד השער של אדרבא שבו מופיע המאמר לקוחה מהנסיך הקטן, אבל זה אולי רומז למה שאני מתכוון: הספרות, ובכלל התרבות העברית הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הכללית של אומות העולם,  ועכשיו פתאום גילינו יום אחד בבקר, אחד אחרי 15 שנה ואחד אחרי 30 שנה שסנט אכזפרי היה סופר גדול ושלתרבות של הגוים יש ערך,  אז מה עושים עם זה?  אני באמת לא יודע.  אבל אם כבר פותחים את הנושא – אז בואו ונשים את הכל על השולחן. זה באמת קצת לא נעים, אבל אין ברירה. כי השאלה היא אם זה כל כך ענק,  אז למה בעטנו בזה בכזאת עוצמה? והתשובה לכך לקוחה אולי מעולם הפסיכולוגיה,  ראו את מה שכותבת הבעלת תשובה באותו גיליון כיצד הרגישה שהיא נחנקת בעת שעסקה בהתעמלות.

תמה אני האם תולעת הספרים שגדלה לא מתחשק לה מידי פעם לקרוא משהוא איכותי,  האם היא מסתפקת בחומר הקריאה שיש אצל החרדים,  ואולי די לה בש"ס ופוסקים למלאות את כריסה?

עמית כותב בגילוי לב שהיה לו לא קל לקבל שבנו אינו מסתפק בדברי תורה, וכי הוא זקוק לחומר קריאה נוסף, ולכן הוא סקר את החומר שיש לקריאה לבני הנוער. וכשהוא רואה שאין בכך די – הוא מציע שיצמח מקרב בעלי התשובה ספרות איכותית לילדים. אבל הוא מתעלם מן העובדה שכל תרבות מתפתחת מתוך הפריה של הסביבה התרבותית שהיא שואבת ממנה, וגם המוזיקה שמתפתחת כעת,  שהוא מזכיר במאמרו, לא נוצרת בוואקום.  אי אפשר להבין ולהתקשר לשירים של שולי ראנד בלי להזכר במאיר אריאל,  ואי אפשר לקלוט את מאיר בלי להזכר בדילן . (זה באמת אולי לא נעים לומר אבל שורה אחת מהחיפושיות למשל, משמעותית יותר לעולם המוזיקה יותר מיצירה שלמה של אומן זה או אחר בכל חייו).

ומה נעשה עם האיסור לשמוע ניגונים של רשעים,  הרי אנחנו ברסלברס? ומה נעשה עם אותו 'אחר', שזמר יוני לא פסיק מפיו וספרי מינים תחת ידיו?

אני מאוד מצטער שאני נכנס לכל זה,  מה בסך הכל עמית רוצה? ספר קריאה לילד שלו.

הדוגמא שמביא עמית מהרב דורון גם היא נשמעת כל כך מפעימה. אבל האם יודע כבודו שעד 1920 לא ידע העולם שיש גלקסיות מחוץ לשביל החלב והיום אין ספק בדבר שישנם מאות מיליארדים של גלקסיות ביקום, שאגב לא נתגלו בשום בית מדרש חרדי.

אז מה נעשה עם כל זה? אולי צריך לדפדף את הגליון האחרון של אדרבא ולקרוא את דברי רבינו שכך השם מנהיג את העולם. אני לא מתכוון לגלקסיות, אלא לעובדה שכל התרבות הזאת היא תרבות חילונית.

הייתי פעם במפגש עם בעלי תשובה ותיקים, והיה שם אחד שסיפר בצער אודות בנו שהוא המצטיין בישיבה שבה הוא לומד, אבל הוא,  כלומר אביו, לא מעריך אותו – משום שהוא לא יודע לקרוא ספרות חילונית: "הוא לא קרא את קפקא" או משהוא כזה. הייתי פשוט מזועזע.

המאמר של עמית לא טוען כזאת,  הוא יותר מעודן. איך אתם כותבים בנוגע לכנס בבית מאיר? "התבגרנו”,  אבל אני מציע ללכת עוד צעד קדימה ולשים את השאלות הקשות באמת על השולחן.

א. כהן.