תגובה למכתבו של אברהם כץ בגליון 14

שנים עשר שבטים

שנים עשר שבטים

ראשית, רצוני להתייחס לשאלה המקדמית, כיצד יתכן שדווקא ככל שמתקרבים לאמת ישנה חלוקה מגזרית, כשהמחשבה הפשוטה היא כי דוקא שם צריכה להיות אחדות גמורה. נדמה לי שהשאלה מתעצמת ככל שאנחנו מתרגלים להסתכל על ההבדלים והחלוקות למגזרים כתוצאה של חיים אינטרסנטים ואנ"שיות, המתבטאת למעשה בהרגלים, ובשייכות למוסדות, מפלגות ואירגונים. לכן צריך להיות מובן, שאיננו מדברים כאן על חלוקות ומחלוקות הנובעות מקטנות וממידות רעות, אלא על חלוקות בעצם, פרי מהלכים אמיתיים. והשאלה היא: מחלוקות וחלוקות על שום מה?

ובכן, האב-טיפוס לתופעה זאת הם השבטים. "איש על מחנהו ואיש על דגלו" בדווקא. כך רצה בורא עולם שבכלל ישראל יהיו 12 שבטים בחלוקה ברורה ביניהם. כלל ישראל הלכו במדבר בסדר מופתי, כל אחד לשבטו ולדגלו המיוחד לו, וכך גם הונחלה הארץ – לשבטים דווקא. ולא עוד, אלא שיסוד החלוקה לדגלים הוא בכך, שכלל ישראל ראה במתן תורה את המלאכים שהם עשויים דגלים דגלים ורצו להידמות להם. "אמר להם הקב"ה: מה נתאויתם לעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם וכו' מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו איש על דגלו באותות" (במדבר רבה ב, ב-ד). וצריך ביאור, מהי אם כן נקודת האמת באותה חלוקה דווקנית של השבטים לדגליהם?

ר' ירוחם ממיר זצ"ל, המשגיח של ישיבת מיר באירופה, מבאר זאת בארוכה, ואומר כי סוד הדגלים הוא במה שכתוב בתחילת המדרש הנ"ל: "ובשם אל' נדגול – שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים וכו' כדי שיהיו ניכרין". ניכרין אין הכוונה להבדלות חיצונית או טכנית, אלא לניכרות הנובעת מעצמיות אמיתית שונה. כך הוא ענין הדגלים אצל המלאכים, שכל מלאך ומלאך יש לו את הדגל שלו ואינו מתערב עם זולתו, כי לכל אחד יש את שליחותו המיוחדת ואת שמו המיוחד. זו הייתה גם מעלתם של דור המדבר, ולכן נצטווה משה למנותם ב"שמות", וכתב הספורנו "כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית, למעלתם, על דרך ואדעך בשם (במדבר א,ב)". כך גם "כל שבט ושבט היה לו שם תואר לעצמו, אבן לעצמו, גוון לעצמו, ללא כל ערבוביה כלל. יעקב אבינו תיאר לכל אחד ואחד (מהשבטים) בשם לעצמו, יהודה גור אריה, יששכר חמור גרם, נפתלי אילה שלוחה, יוסף בכור שורו וכו' וכו'. כל שבט ושבט מיוחדים היו בתכונות ומעלות לעצמן, כל דגל ודגל היה לו מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של אחר, כל דגל וכל שבט אשר תחתיו, היו להם מצב מקום מיוחד, כל אחד היה לו רוחו שלו, ובדווקא אותו הרוח ולא זולת בשום אופן, שכשיהודה יששכר וזבולון הועמדו לרוח מזרחית, לא היה אפשר בשום אופן שיעמדו בדרום. כאשר ציווה ה' את משה כן היה, כי רק הבורא ית' יודע איזה צבע ואיזה גוון מתאים לכל שבט, וכל זה הוא סוד ניכרים" ("דעת תורה" במדבר י).

"שובי שובי השולמית" – אומות העולם מנסים לפתות את עם ישראל בדגלים שלהם, ומבטיחים להם שלטון וכל טוב שבעולם, אך כלל ישראל בז להם ואומר: "מה תחזו בשולמית – מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא כמחולת המחנים, שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן וכו'". אתם יכולים לתת דגלים פיקטיביים, אך דגלים של עצמיות האדם אינכם יכולים לתת. ועצמיות האדם היא כל עולמו. "נצייר לנו איך שאחד יבא ויאמר לחברו, אתן לך אחוזה שלמה ונחלה, אתן לך כל הון דעלמא, רק בתנאי אחד ופעוט: כי תשליך מאחוריך כל מחשבותיך שלך, ומחשבותיך שלך תהינה רק המחשבות שלי! מוח שלי יהיה מוח שלך! השלך מעליך ראשך אתה ותשים עליך ראשי שלי! השלך מעליך 'חייך' אתה ותשים עליך 'חיי' שלי! – הלא אמנם בוז יבוז לו ודאי! הלא כל העשירות האמיתית של האדם הוא ה'עַצְמוּת'! … תכונותי אני! מחשבותי שלי! מוחי שלי! ומדותי שלי! הם הם הרכוש – הכי עשיר באמת, ללא כל תחליף – של האדם! הוא סוד הדגלים – סוד נשיאות (רוממות) ושמירת ה'עצמות' שלהם … כל אחד ואחד ישמור ויגן את ה'עצמות' שלו בכל ה'ניכרות', עד הכרת המקום המיוחד לו, עד אף קביעות הרוח (המקום) לכל אחד ואחד" (ר' ירוחם ב"דעת תורה" הנ"ל).

לפי זה מובנת הפרשה של "וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" (ויקרא כד,י), וביאר רש"י: "בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף". כמובן, שלא הניחו לו ליטע אוהלו, לא בגלל רשעות או רוע לב ח"ו, אלא מיסוד ה'ניכרים' וה'עצמות' הנ"ל, שאף אחד לא היה יכול לקבוע את מקומו במקום שאינו שייך לו.

יוצא אם כן, שאותה חלוקה והתבדלות נבעה ממעלת ה'כלל ישראל', והעמדת כל חלקי עם ישראל על מקומם האמיתי בהתאם לעצמיותם ועבודה ה' שלהם, שיסודה בתכונתם וטבעם, וזאת הייתה גדולתם. ואם כן, כל נסיון לטשטש חלוקה אמיתית זו היא פגיעה במעלה של כלל ישראל, אפילו שהיא באה באיצטלא של אהבת ישראל. נכון, כבר משה רבינו חשש כי קביעת מקום לכל שבט ושבט תביא למחלוקת כפי שמובא בחז"ל: "בשעה שאמר הקב"ה למשה, עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר: עכשיו עתידה המחלוקה להינתן בין השבטים, אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר: אי אפשי אלא בדרום, וכן ראובן, וכן אפרים וכן כל שבט ושבט, מה אני עושה?". זהו הפתח למחלוקות נוראיות המחריבות את כלל ישראל בכל הדורות. "אמר לו הקב"ה: משה, מה אכפת לך, אין צריכין לך מעצמן הן מכירין את מקומם" (שם סי יז).

כאן אנחנו שומעים גם כי הדרך האמיתית למנוע מחלוקות על רקע הייחודיות היא במעלת "מכיר את מקומו". הכרת האדם את עצמיותו, ייחודיותו האמיתית על פי תכונותיו, יחד עם הכרת ההגבלות שלו, והרצון לפעול לפיהם, מתוך הכרה ברורה כי רק כך הוא יגיע לגדולה בחייו – היא שמשאירה מקומות פנויים לאחרים, ומעניקה מרגוע לאדם במקומו.

עוד אנו לומדים מהשבטים, שהם האב-טיפוס לאותם זרמים שונים ביהדות במשך הדורות, כי מעלת הניכרות של כל זרם וזרם תלויה עד כמה היא פונקציה של העמדתו על נקודת העצמיות – הייחודיות האמיתית שלו. ללא זה, ספק אם ישנה הצדקה להתבדלות זו.

כיצד דברים אלא מסתדרים עם אחדות עם ישראל?

למעשה כבר נאמר במכתבו של אברהם כץ כי הבדלים עצמיים ואמיתיים נחוצים להעמדת כלל ישראל, בדומה לצבא שם ישנם חֵיילות שונים. אלא שישנו צורך שכולם יחיו בידיעה והרגשה אמיתית כי הכלל זקוק לכל חייל וחייל, ובלעדי אחד מהם לא יתכן צבא. זהו קטע בעייתי בעולמנו, שם כל אחד חולה במחלה הנודעת 'אין עוד מלבדי' או 'מלבדנו', ועל כך נחרב בית מקדשנו. אולי בדבר זה יש לבעלי תשובה מקום להתגדר בו, ולהוסיף לעם ישראל בהכרה חשובה זו. לא בדרך של טשטוש הבדלים אמיתיים בדרך עבודת ה', אלא בהעמדת אחדות עם ישראל על כל זרמיו הנחוצים. מבחינה תורנית אחדות זו תלויה במידת ההשתעבדות של האדם לעבודת ה', והכרה כי לשם העמדת העולם המתוקן של מלכות ה' יש צורך בשבטים, מגוון אמיתי של עבודת ה', כפי שיסדו אותה גדולי ישראל, הנובעות מתכונות וטבעים שונים. "מאריכה התורה בעניין הדגלים להעמידנו על אחד היסודות הגדולים בעבודה – הכרת האישיות המיוחדת לכל אחד וכיוון העבודה על פיה. גם כיום בנוי כלל ישראל על עדות שונות ובאותה עדה על יוצאי ארצות שונות, אשר כל מחוז מטביע חותמו על אופי הצבור השוכן בו – כל עדה עובדת את ה' על פי התכונות המיוחדות לה – רק כך מגיע לתכליתו" (הארת דרך עמ' קסב-קסג). הכרה זו מביאה לאהבה בין הזרמים ודאגה אמיתית לטובתו והתפתחותו, כדוגמת איברי האדם השלם.

והרי הרמטכ"ל האדיר של הגוף הזה הוא בורא העולם בכבודו ובעצמו. ר' ירוחם זצ"ל מבאר כי סוד איחוד הנפשות הוא הרוחניות, ואילו סוד הפירוד הוא הגשמיות. כאשר שנים לומדים יחד עניין רוחני הרי הם מרגישים קשר ואיחוד מיוחד, ואילו כאשר עוסקים בעניינים גשמיים חשים את האנוכיות ואת "אהבת עצמו", כי "לתאווה יבקש – נפרד". מי שמסתכל על הבריאה כולה לא במשקפי הנהנתנות והרצון ליטול, אלא במשקפי המאמין הרוחני, יגלה כי העולם הינו 'פאזל' אחד אדיר, שבו הכל מגויסים לקיים את שלמותו. אחדות גמורה. וכן הוא כשעוסקים במטרה רוחנית, הרי כבר שם ישנה איחוד נפשות והכרה כי שניהם מכוונים לתכלית אחד ועינו של זה אינו צרה בחברו. זהו אם כן סודו של המאמין, שהוא מסתכל על העולם במבט רוחני ורואה את ה'רמטכ"ל' עומד בראשו ומנהיגו ומובילו לתכליתו. כך הוא תופס את עצמו ואת האחרים כ'פאזל' ענק ואמיתי הפועל למלא את המשימה, ללא קנאה וללא מדון, תוך נתינת מקום אמיתי לכולם.

אומנם, בעולם שבו ה'ניכרות', ה'עצמות' והייחודיות התגמדו ומה שנשאר הוא האירגונים, המוסדות והאנ"שיות בלבד, מתחילה מריבה ואיבה על עניינים גשמיים ומחלוקות קטנוניות על עניינים חיצוניים אוכלות כל חלקה טובה. כך נעלמת האחדות של הגוף הכללי וכל איבר זועק "אני אמלוך".

לסיכום, עניין העצמיות של הזרמים בכלל ישראל דרוש לשלמות עבודת ה' ואי אפשר בלעדיו. ואף שיש בכך מקום ליצר הרע לחוּל, להרבות מחלוקות, שנאה וכל מיני פירוד – לא נוכל לטשטש את חילוקי התפקידים הנדרשים לעבודת ה'. חוב הוא לנו להגביר את ההכרה כי כולנו מהווים פאזל ענקי בעולמו של הבורא, באחדות גמורה למרות השוני. הדרך היא בהגברת המבט הרוחני על חשבון המבט הנהנתני, שכן רוחניות מאחדת ואילו גשמיות מפרידה. במערכה זו יש לעניות דעתי מקום רב לבעלי תשובה, שאינם מקובעים בהבדלי השיטות, עם כל מה שמתלווה לזה. ומעולם של 'אנ"ש' להפוך לעולם מאוחד שבו השוני רתום לתכלית השלמה.

עוד למדנו כי השאלה אם בעלי תשובה מהווים דגל שונה בכלל ישראל תלויה בשאלת ה'ניכרות' שלהם. ה'עצמיות' המצדיקה דגל זה. שאם לא כן, הרי הקהילות ומרכזים שלנו, הם רק עניין של ערי מקלט בלבד ולא מקום בניין העצמיות. זוהי שאלה נוקבת הדורשת דגל רחב המגשר על השוני ודרכי עבודת ה' המקובלים, שבעלי תשובה אוחזים בהם. איזה דגל יש לנו, מהי המפה שעליו באיזה צבע הוא ומה מקומנו בכלל ישראל. אלו שאלות נוקבות ביותר העומדות לדיון רציני ביותר.

במידה ויהיה לנו מענה לשאלות אלו נוכל להסתדר עם שאלות פרקטיות נוספות, כדוגמת צורת בית הכנסת, בתי מדרש, ובתי חינוך, נושאים שקהילות רבות בחו"ל מתמודדות עִמן גם בימינו.