שום דבר\יום טוב חשין

שום דבר

האם הוא אכן אומר משהו, או שרק אני, המיואש כל-כך מִלֹא לשמוע, או העייף כל-כך מלשמוע "לא" – הנני שם בגזעו החסון ובסוכת עליו הקודרת כוונות וכמיהות וסיפורים וחלומות?

ואולי קצה נפשי זה מזמן מדיבורים של אחד בפה ואחד בלב של כל אותם מְדַבְּרֵי-ודאי, ורק לכן אני מנסה להקשיב לאשר ספק אומר ספק לא אומר, מי שאין לו פה ואין לו לב, וממילא אין הוא מסוגל לאֶחד בזה ואחד בזה?

אלא שיותר משחפץ אני לשמוע את אשר הוא אומר – הריני משתוקק לאשר הוא שותק. 

ששותק הוא – על כך אין שום ויכוח, אלא שאלה יאמרו שהוא שותק מכיוון שהוא לא אומר כלום, ואילו הוא עצמו יאמר שהוא שותק רק מכיוון שלאשר חפץ הוא לומר אין מילים, וגם אם יהיו – אין עבורם אוזניים. וכלום אין טענתם שלהם גם ההוכחה הטובה ביותר שלו?  

כאשר הוא עוד ציפה שמישהו יבין – הוא הכה שורש ועוד שורש, פשט זרועות ואצבעי אצבעות לכאן ולשם, שאל באלף אלפי ניצנים רכים וקמוצים, תבע באינספור פרחים ולבלובים כתומים ואדומים, התפתל והשתרג וטיפס לכל הכיוונים בכל מיני צורות וחידודים וגוונים ותת גוונים, ולבסוף, כאשר נצנצנה מרחוק איזושהי תקווה משונה, החל הוא לומר את דברו בירוק עז ובוטח מחד, וכהה עד אימה מאידך. אך כאשר הכתה בו ההכרה כי כל העוברים והשבים כאן הינם חרשים ועוורים, שמלבד קולות ומראות אינם שומעים ואינם רואים מאומה – הוא פשוט נאלם דום, כשהוא מפקיר את כל כולו לפלישותיה היוקדות והאכזריות של שַלִיטת הקיץ הגדולה והחכמה שהכל ברור לה כשמש, ולהסתערויותיהם הכוחניות הבוטות והגסות של רוחות החורף, והריהו ממשיך לעמוד כאן ולשתוק רק בגלל ששתיקת החיים שותקת הרבה יותר עמוק משתיקת המוות.

קמתי. הסתובבתי. עזבתי. לא בגלל שחברתם של אחרים נעימה לי יותר, אלא שגם הוא כבר הפך לפתע ליותר מידי חבר.