שב ואל תעשה

המחאה החברתית היתה יכולה לעבור אצלי בשקט רב, שהרי אמון אנכי בחינוך האומר כי כל זה אינו נוגע לנו: “הם (החילונים) בשלהם ואנחנו בשלנו”. אלא שחבריםמציקיםהחלו לשלוח תשדורות וטענו, שהדבר נוגע לנו, והאם הגישה שלא לשתף כל פעולה בכל העניינים, אפילו שהדבר נוגע בבעיות משותפותאנושיות נכונה? והאםאדרבהלא צריך להיכנס לעסק.

אני מודה כי בשנים האחרונות נחשפתי לשאלות חדשות ונוקבות עבורי. באופן אישי די לי בסוגיות של בעלי התשובה, שאנחנו מתחבטים בהם. והנה תוך כדי מהלך החיים המיוחד שלנו, מתעוררות שאלות מהותיות, שיש בהן משום שינוי בגישת ההתבדלות והאי שיתוף פעולה, בנושאים הקשורים בחיים בארץ ישראל.

האם אני מרוצה מגישת ההתבדלות הנ”ל? איני יודע. האם אני חושב שניתן להמשיך כך? איני יודע. אני ער שילדינו, בחורי הישיבות, הם למעשה אזרחי הארץ יותר מהדור הקודם, מעורים בחדשות, בפוליטיקה, ומזדהים עם הרבה נושאים ישראלים. חלקם מתרעמים על כך שדעת תורה אינה נשמעת בנושאים חשובים וקיומיים (כמו בטחון) והעסק היחיד הוא שמירת עצמנו. בעצם קשה להם להסביר לעצמם (במיוחד) מדוע ישנה דממה בכל העניינים. עדיין בצורה חיצונית – הם מסתפקים בסטאטוס קוו הקודם, שהרי קול הגדולים לא נשמע, אך בכל אופן בפנים הם תוהים. נדמה לי שבליבם ישנה כמיהה עזה, שמישהו בר דעת, גדול בתורה, יבהיר את הסוגיה, יאמר משהו עדכני המתמודד עם העולם דהיום, ייתן כיוון אמיתי כיצד לנהוג ובמיוחד כיצד להסתכל על הדברים.

ומה איתנו? אנחנו שהיינו מעורבים בחיים הישראלים אך מאסנו במנהיגי הבלוף, שדואגים אך ורק לכסא ולמעמד שלהם, שמוכנים למכור את המדינה בזול עבור טובת עצמם. שהתאכזבנו ממערכת חילונית, נהנתנית ומודרנית, שמובילה לשום מקום. שהסתגרנו בד’ אמות של תורה ומצוות והיינו חלק ממהלך מתבדל בדווקא. ואשר לאחר עבור השנים נרגע משהו מהקנאות, התבגר, פחות מפחד מהעימות, יותר מרגיש כי יש לנו תפקיד במערכת הכללית כבעלי תשובה ויש לנו מה להועיל ולתרום לחברה הכללית. רואים את הברכה במעורבות של אנשים שומרי תורה ומצוות, שבידם המפתחות האמיתיים לחיים, שיתכן ויכולים להעמיד סוגיות ביושר ובאמת, מתוך אידיאל אמיתי ורצון לתרום ולהיטיב לעם ישראל בכללותו. זאת ועוד, נוספו בעלי תשובה חדשים שנשארו במקומות מגוריהם, במקומות עבודתם ולימודם ומעורים בפשטות בחיים הכלליים במדינה. כל הנ”ל מוביל רבים לומר כי נוצר כאן טיפוס חדש של בעל תשובה.

יתכן והם צודקים. יתכן ואין ברירה. יתכן וצריך להעיז. יתכן ובמקום שאין אנשים היה אתה האיש. אבל זה גדול עלי ומפחיד אותי לקחת אחריות לכתחילה ולבנות את הטיפוס הזה של בעלי תשובה, מעורבים בחברה הישראלית, מתחבקים עם כולם ויוצרים מפגשים על רקע בסיס משותף כללי כל כך, כאשר יודעים שיש שם בפנים שוני גדול כל כך, ואיכפתיים שהצד הרוחני ישמר.

האם הפחד של היהדות החרדית הקודמת נמוג, אין לו בסיס, אבד עליו הכלח? האם אנחנו חסונים יותר? האם בעלי התשובה הנועזים הללו יכולים לעמוד מול הלחץ הטבעי של כל העולם ‘לא לראות אף אחד ממטר’ ולעמוד בתקיפות בסיבוב, שבו יתפלגו הדעות והם יצטרכו להיות יהודים הדבקים בתורתנו.

גם אני, שחי כיום בסביבה מעורבת, מבין שכל אחד בד’ אמות שלו עובר תהליך מסוים של הפשרה, והמפגשים עם העולם יוצרים מבט של אכפתיות-מה וכיוון של הטבה לזולת, גם אם אינו שייך למיגזר שלו. אך מאידך מרגיש עד כמה הסביבה משפיעה, אפילו ללא קשרים חמים, וזקוק לחיזוק הפן הרוחני אפילו בדרך של זהירות מהשפעה והתבדלות מבוקרת.

יתכן והכל פחדים אישיים שלי הנובעים מהגירסא דינקותא הליטאית חרדית, אבל מאידך אני לא שומע מספיק לבטים וחששות ושומע יותר מדי התלהבות ו’מוכרחים’, ו’מיד ועכשיו’. אני גם מסתפק אם תפקיד ‘אדרבה’ לנקוט עמדה או להיות שופר לגישה הנ”ל ולא להסתפק בהעלאת הנושא בלבד, כי יהיו רבים שירגישו כי גישה זאת זרה להם ו’אדרבה’ הלך רחוק מידי.

גם אני הייתי כמה עדיין לאיש גדול, רחב בדעת ומוכן לפתוח את כל הקלפים מבלי להשתייך למיגזר הספציפי שלו ולומר לנו ורק לנו את דברו באמת.

ועד אז אני נשאר בכלל הלא מלהיב, אך החשוב בזמן של אי דעת: “שב ואל תעשה עדיף”.