רוץ…

רוץ…

א.

"רוץ!"

נושם בכבדות מאחורי מחסה, הקליעים שורקים סביב, הזיעה שורפת בעיניים.

"אתה יכול, רוץ!!"

אין לי כח, אני לא יכול יותר, השרירים לא מצייתים, המח חלול.

"אל תוותר לעצמך!"

יוצא לעוד זינוק, רץ שפוף בין הגופות הפזורות סביב.

"טוב מאד! עד הסוף!"

נוחת בכבדות מאחורי מחסה נוסף. טעם העפר המעורב בזיעה בפי. הריאות מאיימות להתפקע.

"עוד!!"

למה הוא צועק ככה? מה הוא רוצה ממני? מגפי העור הגבוהות שלו נמצאות בגובה ראשי השרוע לקרקע. קולו קר, מתכתי, מזלזל.

"זהו? נשברת?"

מביט עלי מלמעלה. בלונדיני, יהיר, בז לכדורים השורקים סביבו. מדיו מצוחצחים, מבריקים.

"הם כבר מגיעים", הוא מגחך, "הם ישחטו אותך כמו ששחטו את כולם".

עוצם עיניים. שיבואו, אני לא יכול יותר.

 ב.

יד מרגיעה, מלטפת, חמימה.

"תישן, ילד טוב שלי, תישן".

מבין עיני הנעצמות זולגת דמעה. היכול להיות, היש מנוחה?

לאן נעלם הקלגס?

"אתה טוב, עשית את שלך, אתה יכול לנוח".

מתכרבל בחיבוקה, הנשימה לאט לאט נרגעת, ידיה מלטפות.

"תנשום, ילד טוב, תנשום".

נחמה עדינה, מתוקה, מתפשטת באיברים. אני טוב.

מבין עיני הנעצמות מביט לראותה. ידיה טוות בנעימות קורי עכביש סביבי. תולעים רוחשות.

"תישן, חמוד, תישן".

מתכופפת לנשוך את צווארי.

מזנק מבועת מבין הקורים המלופפים. זיעה קרה.

 ג.

"זה סוד דרך האמצע, ידידי, אל תפחד."

קולו עמוק, בטוח. מסתובב לראותו. פניו מאירות, מחייכות.

"זה כתוב בספרים, יש בזה עניינים נפלאים".

אז אני לא לבד, יש תקווה, יש אחרי מי ללכת.

"זו שאלה של זמן והתבוננות, עבודה פנימית, אתה תבין את הכל".

אבל השריטות, אני שואל, והנשיכה בצוואר שעדיין מדממת, והגופות מסביב…

"דברים נפלאים, עומק אינסוף".

הוא מושיט לי יד חזקה, תומכת.

"אנחנו שותפים למסע הקסום הזה".

ידו קרה למגע, לא אנושית. עיניו חלולות פתאום.

מתחת לשרוולו מציצים התכריכים.

"זה הסוד, ידידי, אל תפחד".

אני מפחד, אבא, אני מפחד.

 ד.

אתה עומד, צופה על הכל, מגחך, בלי שיניים.

אתה שרוט, זקן, פצוע.

"תתנחם, זו רק הטירונות, עוד לא התחלת".

מחפש את הנחמה בעיניך, מקווה למצוא בהן הבנה.

"לא תמצא".

לא מוכן יותר, אני צועק. זה לא מה שהבטיחו. אף אחד לא כתב על זה בספרים.

"ואולי כן?" אתה שוב מחייך.

תפסיק, אני צועק. זה לא יכול להיות. אתה אכזרי.

"אז תחזור לחברים שלך, הם מחכים…"

(יכול לראות את שלושתם מרחוק, יושבים לשולחן התה. אשת העכביש מגישה עוגה, הקלגס נואם בהתלהבות, הרב החסיד מקשיב בחיוך…).

רוצה לחבוט בך, בכל הכח, אבל אתה כבר חבוט. רוצה לחבק אותך, לבכות על כתפיך אבל שנינו קצת יותר מדי אשכנזים בשביל זה.

מה אתה יודע שאתה מסתיר?

למה אתה לא מושיט יד, למען ה', למה אתה לא עוזר?

"אתה ג'ון לנון עם תחפושת חסידית, מלך המדומיינים, הצגה של שחקן אחד".

עכשיו אתה כבר ממש צוחק. הניצוץ הזה בעיניים.

 ה.

הפלאפון מצלצל. אתה על הקו. אשתו של ההוא ברחה, ומה עם הילדים. אולי היא רק משחקת, ובכל זאת מדובר בגירושין. וההתאבדות והכדורים, וזה כבר עבר הרבה גלגולים, ואף אחד לא לקח אחריות, ואני יודע שאתה בחופש אבל מה לעשות…

רק כשניתקת הבנתי שחמקת לי שוב.