קר פה כמו באנטרקטיקה!

הזקן

הזקן

אחרי התייעצויות עם זקני בית הכנסת בא אברם הגבאי והודיע שיש אור ירוק להוציא חלק נכבד מהכסף שהצטבר בחשבון הבנק של בית הכנסת,  ולעשות סוף סוף את השיפוץ המיוחל, ובא לרמת גן, לבית הכנסת "אוהל יוסף”, גואל.

יורם ואייל, שני "צוציקים" שהגיעו לאחרונה אל בית הכנסת והצטרפו אל המניין הקבוע, תרמו מזמנם ועזרו לתכנן ולקבוע את אופי השיפוץ. החלטנו לעשות ריצוף קרמיקה, צבע טרי, וילונות, וריהוט עץ חדש. רצינו שבית הכנסת יחדש את פניו אבל ישמור על האופי העתיק והמיוחד שלו. קבענו מועד לסיום העבודה: לקראת פסח, חג האביב וההתחדשות הבא עלינו לטובה. אבל לפני הכל היה צריך לפנות ולנקות את כל הפסולת שהצטברה. לשם כך הגענו בוקר אחד אל בית הכנסת אייל ואני, והתחלנו לעשות את המלאכה. אייל סיפר שסבא של אשתו היה הגבאי של בית הכנסת הזה שנים רבות, עד שנפטר. אברם דיבר עליו מדי פעם ביראת כבוד, על אליהו גרדובסקי הזקן, שהיה נגר.

אני סיפרתי  לאייל שסבתא אומי, סבתה של אשתי, היתה בעבר הרחוק המנקה של בית הכנסת, והנה יצא שאנחנו החתנים ממשיכים את הקו של הדור הקודם, והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

אספנו אל שקיות ניילון גדולות כלי פלסטיק חד פעמיים משומשים ומשומנים, בקבוקים ריקים, קרשים ישנים מעלים עובש, כסאות מתפרקים, דפי חשבונות מצהיבים של חשמל וארנונה מלפני עשרים שנה… נתמלאנו שמחה גדולה מהעבודה, ועשינו את הכל מהר מהר ובהתלהבות נעורים – עד שאברם הגבאי נכנס והזדעזע קשות ממראה עיניו.

"מה? את כל זה אתם זורקים? השתגעתם?"

הוא התחיל להוציא מהשקיות כל מיני סמרטוטים ודברים שזרקנו, מדבר ספק אל עצמו, ספק אלינו: "ידעתי שלא צריך לעשות את השיפוץ הזה…מה היה לנו רע…מי זורק דברים כאלה…השתגעתם לגמרי…"

"אברם, ישן מפני חדש תוציאו. זה זבל. זה שמאטעס", אמרנו לו.

הוא הצביע על הכסא שהוצאנו החוצה אל המדרכה: "זה ישן? זה בסך הכל ממלחמת השחרור!"

"אבל הוא מתפורר, מה יש לך לשמור אותו?"

"זה כסא שהביא גרדובסקי הזקן, כסא שבנה בעצמו, אי אפשר לזרוק את זה".

טוב, על הכסא ויתרנו לו, אבל כשהוא התעקש שלא נזרוק גם את הכלים החד פעמיים המשומשים ואת שלל סמרטוטי הרצפה שאסף במשך השנים, הסברנו לו שאין דרך חזרה, עולם היהדות חייב להתחדש וללכת קדימה.

כעבור כחודש ימים לקראת חג הפסח המלאכה הושלמה. בית הכנסת התמלא באור חדש: ריצפת קרמיקה עם עיטורים סביב התיבה, צבע לבן טרי, וילונות לבנים, וריהוט עץ בהיר עם מושבים מרופדים בקטיפה בצבע כחול כהה.

אותה שבת היתה תפילה חגיגית במיוחד. הגיעו כמה צעירים מגודלי שיער מנוער הגבעות של גבעתיים. אחד מהם עלה לדוכן ושר את "לכה דודי לקראת כלה" במנגינה סוחפת, ישבתי בפינה שלי, על הכסא המרופד, היתה לי עכשיו  תיבה אישית, לסידור לחומש ולתהילים, היה לי מדף עץ בהיר מתקפל לשלושה מצבים, והרגשתי כמו במטוס,  רגע לפני המראה לארץ חדשה.

אבל נשאר עוד דבר אחד לסדר: המזגן.

ובימים האלה בישראל כמעט ולא נשאלת השאלה האם יש מניין בבית הכנסת, אלא האם יש מזגן. על קיר בית הכנסת היה תלוי ועומד דומם מזגן די חדש שנתרם לאחרונה. כמה שבועות אחרי גמר השיפוץ הגעתי לבית הכנסת לפני תפילת מנחה של יום שישי ושאלתי את אברם למה שלא נפעיל אותו עכשיו, כשהחום הגדול מתחיל.

"זו בעיה גדולה”, הוא אמר, "צריך לכוון את השלט רחוק שלו על קור, ואת זה עושה רק ראובן, הוא החשמלאי של בית הכנסת כבר שלושים שנה. אני צריך לדבר איתו. שיבוא לסדר את זה".

ביקשתי ממנו שיביא לי את השלט, כיוונתי אותו למצב של קור, והפעלתי אותו.

"מה? אתה מבין במזגנים?" אברם אמר בהתפעלות.

"מה יש להבין? זה ממש פשוט, בוא תראה."

הוא הניף את ידו שלא אעיז להתקרב אליו עם המכשיר הזה, זה מוקצה מבחינתו.

"תעשה שלא יהיה קר מדי", הוא ביקש, "שלא יעשו לי בעיות, הזקנים".

כשהזקנים הגיעו הם הביטו במזגן בחשד.

אהרון שאל: "מי סידר את זה? ראובן?"

"לא, לא ראובן," אברם הביט בי בגאווה ואמר: "אהוד סידר את זה".

"אהוד? מה הוא מבין במזגנים? זה בכלל לא מקרר, סתם עושה רוח. צריך להזמין את ראובן".

בינתיים נכנסה השבת ואנחנו נשארנו עם הסידור הזמני הזה של עשרים ושלוש מעלות.

לפני כניסת השבת הבאה אברם אמר לי:

"עכשיו תעשה את זה על הכי קר, שאהרון יהיה מבסוט, תראה לו מה זה".

כיוונתי את המזגן לשש עשרה מעלות.

אהרון וכץ נכנסו אחרי כעשר דקות.

"אברם!", הם כמעט צעקו, "השתגעת? קר פה כמו באנטרקטיקה!"

"הוא סידר את זה", אברם הצביע לעברי, מתחמק מאחריות.

"מה הוא מבין במזגנים הצוציק הזה? לא אמרנו לך שצריך לקרוא לראובן?!"