פלטיאל

 

הלימוד בהתלהבות

במשך כעשרים שנה נפרדתי לגמרי מלימוד הגמרא. טרדות חיי, פרנסתי, והמעברים המרובים שעברתי לא אפשרו לי ללמוד גמרא. תמיד זכרתי בערגה את הימים הראשונים בהם חזרתי בתשובה, אז הספקתי ללמוד בחיות מסכתות "ברכות", "תענית", "מגילה" ורוב "שבת". כאברך צעיר למדתי גם את "יומא" וקצת "קידושין", אבל  יציאתי למשימת הפרנסה שלא תגונה קטעה את לימוד הגמרא.

קבעתי עתים לתורה, לעתים לבדי, לעתים עם חברותא סמוך לתפילות מנחה-ערבית. אבל קוצר הזמן לא הניח לי לצלול בים התלמוד. הרי אי אפשר ללמוד גמרא במשך חצי שעה או שעה בלבד?! ופרט לכך חייבים ללמוד קודם כל הלכות, ומה עם ספרי מוסר וקצת חסידות, שלא לדבר על משניות. בקיצור, למרות אהבתי לגמרא ואפילו התמצאותי בה – לא נגעתי בה כלל.

הקשר היחיד שלי לש"ס במשך השנים (פרט להצבעה בכנסת…) היה כאשר ניגבתי במטלית לחה את האבק לפני פסח מגמרות הארגמן בספרייה. לבי נחמץ בקרבי באותם רגעים. בשביל זה חזרתי בתשובה?! זה מה שאני זוכה לו: לנגב אבק מעל הכריכות?! הרי אפילו חמץ לא יכול להיות בתוך הגמרות הללו…

חלפו השנים ונולדו לי בנים הלומדים בתלמודי תורה ובישיבות. הם השתמשו מעט בגמרות המיותמות שלי, אבל במהרה עברו להשתמש בגמרות המעודכנות יותר של ימינו. שוב ניצבו הגמרות במדף ככרכים שאין להם הופכין. מדי פעם נתקלתי באיזו דרשת מוסר שהוכיחה כי בלי ללמוד גמרא אי אפשר להיות יהודי כדבעי. גם החסידות ייסרה את נפשי בנידון, אבל המציאות חזקה מהכל. יום רדף יום ולילה לילה – ללא לימוד גמרא.

יום אחד שמעתי את דבריו של אחד מגדולי הרבנים כי ללא לימוד גמרא אי אפשר לזכות לצלם אדם. הדבר פגע בי כמו ארס. ידעתי כל השנים שאני מחמיץ את דבריהם של חז"ל, את בירורי ההלכה ואת האגדות החביבות. ידעתי שאני חסר הרבה ביהדות, אבל עד כדי כך?! ריבונו של עולם, האם אין לי צלם אדם?! הרי אתה יודע שאין לי שום אפשרות, בגילי המתקדם, להיכנס לאיזו ישיבה או כולל, אין לי חברותא ואין לי זמן. עבודתי בכתיבת סת"ם השתלטה על רוב שעות הבוקר והערב. איך אוכל ללמוד גמרא?! כשאגיע אחרי מאה ועשרים שנה לבית דין של מעלה, אל תבוא אלי בתלונה על אי קביעת עתים לתורה, לא אני המצאתי את טרדות הפרנסה…

דורי, אחד מחבריי הקרובים, ניסה להפציר בי במשך תקופה ארוכה להצטרף לשיעור הדף היומי עם הרב כצנשטיין, אבל הדבר לא הסתייע. ועם כל זה לבי המשיך לייחל ליום שבו אזכה ללמוד שוב גמרא.

במוצאי סוכות הראשון הייתי בהופעה של אודי דוידי. נהניתי לשמוע אותו כמו כל הצעירים מסביבי, ואפילו רקדתי איתם מעט. ברוך השם, השנים משפיעות על הגוף, אבל לא על הנפש. ראיתי בכך סימן טוב שאני עדיין צעיר.

לפני שחזרתי לביתי ניגש אלי לפתע אברך צעיר שלא הכרתי ואמר:

"אני מקים כולל חצות ומחפש אנשים שמעוניינים ללמוד גמרא וקצת חסידות".

נדהמתי. מדוע הוא פונה אלי, הרי אני לא נראה כמו אברך צעיר ואפילו לא כאברך מבוגר?…

ניהלתי עמו שיחה והוא הסביר לי שיש לו פעוטון פרטי וכי הוא מעוניין שבלילות יישמע בו קול תורה. הוא הרחיב במעלת לימוד הגמרא בלילה ובפרט מעלת הלימוד בחצות. עוד סיפר שיש לו כבר חמישה אברכים ובחורים חוזרים בתשובה, ויש לו תקציב לאחד נוסף. רציתי לשאול מדוע בחר בי, אבל החלטתי לשתוק. מה אכפת לי?! מדוע לקלקל את מעשה ההשגחה?! הסברתי לו שלא אוכל ללמוד במשך שש שעות, אלא שעתיים או שלוש לכל היותר. הוא הסכים לכך מיד. סיכמתי שאגיע לגן-כולל מיד לאחר חול המועד.

נפרדתי ממנו ועליתי לביתי בשמחה. ברוך השם, סוף-סוף נקרתה לי הזדמנות ללמוד גמרא ואפילו עם מילגה! סיפרתי לאשתי, והיא הסכימה שאלמד במשך שעתיים מדי לילה. שימחתי הרקיעה שחקים. אם אשתי מסכימה, הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו אתי. 

לאחר שחלף חול המועד התייצבתי בשעה אחת עשרה וחצי בלילה כמו תינוק מלא אושר בשערי הפעוטון. חייכתי לעצמי: הנה, יש לי כבר נכד בגילאים האלה. אף פעם לא מאוחר להתחיל מהתחלה!

במקום היו שלושה אנשים – שני אברכים ובחור צעיר בשם רענן, חבר של בני האמצעי. כעת הגיע שלב חשוב: עם מי ללמוד? משום מה חשתי חיבור לאותו רענן שהיה שמח ביותר. החיוך לא מש מפיו. התחלנו לשוחח עד שהיה מובן מאליו שאנחנו חברותא. בעל המקום, הרב בניהו, חילק לכל אחד כפתור אלקטרוני כדי שיעבירו בבואו ובצאתו ליד השעון האלקטרוני. כאשר עבר הכרטיס הושמע קול צייצני וחד: תודה רבה!

יצאנו לדרך עם מסכת "ברכות". הלימוד היה נפלא. חשתי רעננות מדהימה. השקט של חצות תרם לכך. הספק הלימוד היה יפה בתחילה, כמעט שני דפים בשעתיים. במשך הזמן חל רפיון. החבר'ה נהגו לצאת החוצה ולעשן סיגריה, מישהו הביא כיבוד, והמקום החל להיראות יותר כמו מועדון ולא כמו כולל חצות. זה לא נורא, חשבתי בלבי, חבר'ה חוזרים בתשובה לא צריכים ראש כבד מדי. הם זקוקים לחברה, לשוחח זה עם זה, להתפרק מעט. הסיגריה האחת הפכה לשתיים, החלו להגיע למקום ציפורי לילה וגם טיפוסים מפוקפקים והלימוד נדחק לפינה. התחלתי להרגיש שזה לא זה, שאני מקבל כסף חינם. כבר חשבתי לעזוב את המקום. כנראה שלימוד גמרא רציני לא שייך לי בגלגול הזה.

 

ואז הוא הגיע.

 

עוד לא נבראו צירופי המילים לתאר בהם את פלטיאל. הוא ניצב במרכז הפעוטון בבגד אוברול שחציו התחתון כחול והעליון לבן, נעלי פלדיום חומות, תלתלים כסופים עיטרו את ראשו ועל קדקודו הייתה מונחת כיפה אפורה, עיני תכלת מפלדה הציצו מארובות פניו השחומות. הוא נראה חצי אשכנזי-חצי תימני, חצי חילוני-חצי דתי, חצי משיח חצי מטורף. הכרתי אותו מלפני כן ולכן חלפה בי צמרמורת כשראיתיו. 

נזכרתי בכל ההיתקלויות שלי איתו במקווה. זה היה כמעט סיוט. כאשר נכנסתי לחדר המקווה הפנימי ורציתי לתלות את מגבתי על אחד הקולבים הוא צעק "אל תתלה פה!", כאשר ניגשתי לקולב השני שוב צעק שלא אתלה גם שם. קלטתי שהוא מסוג האנשים שלא כדאי להיתקל בהם. בלית ברירה תליתי את מגבתי בחדר ההלבשה וניסיתי לשמור על מרחק של לפחות ארבע אמות ממנו.  

לכן כה נחרדתי כשנכנס לכולל-פעוטון שלנו. לא כולם ידעו במי מדובר, אבל חשו שיש כאן ציפור לילה מיוחדת. הוא ניגש והתיישב לידי וליד רענן, נעץ את עיני הפלדה שלו בעיני ואמר:

"אני רוצה ללמוד איתכם!"

גם רענן שלא הכירו חש מיד שזו פקודה ולא בקשה. נדרכתי. הנהנתי כלפיו בראשי והמשכתי את הלימוד באמצע מסכת "ברכות", בה אנו מדשדשים כבר כמה שבועות. אחרי כמה דקות צלצל הפלאפון של רענן. פלטיאל התערב:

"למה אתם לומדים גמרא?"

"מה זאת אומרת", ניסיתי להפגין ביטחון עצמי, "אז מה נלמד?!"

"אתם צריכים ללמוד חומש!"

העדפנו שלא להשיב לו. הוא המשיך לדבר על כך שהלימוד בדורנו לא רציני. אחר כך החל לדבר על הצרות שעוברות עליו. לא ידענו מה לעשות. רענן סיים לשוחח ולא ידע איך לקטוע את דברי האורח הלא קרוא. ניסיתי לומר משהו בעדינות, אבל הוא לא התייחס והחל לספר סיפורים משונים.

לא היה טעם בלימוד. יצאנו עם כוסות התה אל החצר אפופת העשן. פלטיאל יצא בעקבותינו. גם שם הוא השתלט על השיחה. אחרי עשר דקות חזרנו לשולחן העץ הרבוע והתחלנו ללמוד. פלטיאל התיישב לצדנו. התחלנו ללמוד ללא הפרעה. ברגע מסוים גלשנו לאיזה עניין שלא קשור ללימוד והוא התערב והחל להרצות את דעתו באותו עניין.

רענן הצעיר לא היה מסוגל לסבול יותר. הוא נשבר ראשון.

"אנחנו רוצים ללמוד ללא הפרעה!" הרים מעט את קולו.

פלטיאל נעמד באמצע החדר וצעק:

"מי אתה שתקרא לי מפריע?! יהודי בא ללמוד איתכם ואתה עוד קורא לזה הפרעה?!"

אחר כך הביט בי ואמר:

"ואתה עוד שותק. אדם מבוגר כמוך… איך אתה לא מתבייש?!"

כולם הביטו בו בתדהמה ולאחר מכן הביטו זה בזה. היה ברור שנפל דבר בכולל-פעוטון. כולם קלטו שאין טעם להתווכח איתו. פלטיאל הוא מהאנשים שהצדק עמם בכל מקרה.

רענן סגר את הגמרא. סגרתי את גמרתי אחריו והנחתי את שתיהן בארון הספרים. העברנו את הכפתור האלקטרוני ושמענו את ה"תודה רבה" הצייצנית.  

כאשר הגעתי למחרת ראיתי את פלטיאל יושב מול הסטנדר ולומד חומש. פניו האדמוניות כהות ושיער התלתלים האפור שלו נעו ברצוא ושוב מול החומש. באותו רגע הוא הזכיר לי אל יווני.

רענן הגיע כעבור חמש דקות. הוצאנו את הספרים מהארון ופלטיאל לקח את כיסאו והתיישב לצדנו. הוא לא היה זקוק להזמנה. פשוט עשה כל מה שרצה כאילו שחוק ההדדיות לא קיים לגביו.

לא ידענו מה לעשות בדיוק. לא היה נעים לשוחח מעט לפני הלימוד בגללו, וללמוד מיד בלי להחליף מילה לא היה חברותי, הרי חז"ל לימדו שרצוי לומר כמה מילים קלילות לפני הלימוד. 

"מה נשמע?" שאלתי את רענן, כשאני מנסה להתעלם מפלטיאל.

"ישתבח שמו לעד" ענה תשובה לא מחייבת, וכדי להפיג את המתח הוסיף:

"חיזקתי היום את אמא שלי. היא ביקשה שנלמד בכל יום דבר תורה קטן".

פלטיאל התערב:

"תגיד תודה שאמא שלך מתייחסת אליך. אמא שלי זרקה אותי מכל המדרגות!"

הוא החל לספר על ילדותו העשוקה. חלפה דקה ועוד דקה ועוד דקה…

היה ברור שזה לא יכול להמשך כך. הבנאדם השתלט על כל העסק.

רציתי לקום ולצאת החוצה. אמנם זה מקום של חסד, אבל חסד לא יכול להתקיים בלי שום דין. רבי בניהו הוא יהודי נחמד מאוד, אבל לא מסוגל להשליט סדר כדבעי.

פני היו כבושות בתוך הגמרא. ידעתי שאם אקום לא אוכל לחזור. נזכרתי בשנים הארוכות של הכיסופים ללמוד גמרא שעומדות לרדת שוב לטמיון. האם עוד פעם היצר הרע עומד להביס אותי?! הבטתי בפניו של פלטיאל. פתאום חלפה במוחי מחשבה מדהימה: אולי הוא היצר הרע בכבודו ובעצמו?…

המחשבה החלה להשתלט עלי, ואז אמרתי לעצמי: מה אפשר לעשות כנגד יצר הרע? נזכרתי במאמר הידוע – "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

הבטתי ברענן שנראה מיואש והחלתי לקרוא את המשנה שלפנינו בקול רם.

נכנסתי בהתלהבות ללימוד, התלהבות שלא חוויתי מעולם, אולי רק בימי הזוהר של הלימוד בישיבה לחוזרים בתשובה. רענן התעורר מעט ונכנס לתוך התלהבותי. פלטיאל הביט בנו מוקסם ושתק.

אחרי חצי שעה סטינו מעט מהנושא. רענן שאל:

"תגיד, ברוך צריך להגיע?"

 הרגשתי שלא כדאי לענות לו, אבל זה לא שינה. פלטיאל התעורר מתרדמתו והחל להרצות על כך שאברכי הכולל מזלזלים בזמני הלימוד וגם הרבנים היום לא משהו. אז פענחתי סופית את הקוד הפשוט של פלטיאל: כאשר אנו לומדים – הוא שותק, ואילו כאשר אנחנו מדברים בענייני חולין – הוא מתערב, וכגודל סטייתנו כך גודל התערבותו.

יצאנו להפסקה שבה לחשתי לרענן את סודו של פלטיאל. הוא קיבל את דבריי בהנהון.

חזרנו ללימוד במשנה מרץ מבלי לסטות כהוא זה מהנושא עד שהסתיימה משמרתי.

הפעם יצאתי בחיוך ופיזמתי באושר שיר עברי ישן נושן "מה למדת בגן היום, ילד קטן שלי?…"

למחרת ידענו מה לעשות. לאחר שפלטיאל התיישב לידנו, התחלנו ללמוד במרץ והוא לא הוציא הגה. פשוט הקשיב בעיניים משתאות. כשהתעייפנו קמנו ויצאנו כמה רגעים לחצר. הוא יצא בעקבותינו ופטפוטיו לא הפריעו לנו עד לסיבוב הלימוד הבא. 

עלינו על המסלול. בתוך פחות מחודש סיימנו את מסכת "ברכות". אחר כך הסתערנו על מסכת "שבת" וסיימנו אותה בתוך חודשיים וחצי. פלטיאל לא הסתפק בנעיצת עיניים בוהות בנו. הוא דאג להכין לנו מדי יום כוסות קפה ותה ואפילו דאג לעוגיות ובורקסים. לאחר שנתיים וחצי סיימנו את כל הש"ס ועשינו מסיבת סיום נכבדה עם רב השכונה. פלטיאל פיזז וכרכר במסיבה כאילו היה החתן. חייכתי למראהו והרהרתי בכך שבעצם הכל היה בזכותו.