פחד יצחק

 

פחד יצחק

מהרגע שהחליטו עופר ומירה להינשא, הם נכנסו לתקופה העמוסה של הסידורים שלפני. יש קסם רב בתקופת טרום הנישואין. מין עמידה על סף של התחדשות גמורה בחיים. לא בכדי אמרו רבותינו כי הנושא אשה מוחלים לו על כל עוונותיו. לפנינו אדם חדש לגמרי ואי אפשר לטפול עליו אשמות שווא קדומות.

       מבלי לחשוב הרבה בחרו השניים להתגורר בירושלים בשכונת שמואל הנביא ליד הישיבה לבעלי תשובה של עופר. הם בחרו בדירה בקומה השלישית בקצה בנייני השיכונים הארוכים. בעל הדירה היה יהודי מיוסר ממוצא פרסי בשם חיזקיאן, שנאלץ לעזוב את הדירה בגלל אשתו שלא אהבה להתגורר שם. עופר לא חשב יותר מדי. הסכום שהציע לו בעל הדירה היה בגבולות יכולתו הדלה. השכונה היתה מלאה באנשים מסורתיים ולא מעט אברכי כוללים ספרדיים. הוא ציפה לחיים נעימים עם אשתו לעתיד בגשמיות וברוחניות.

       השניים נישאו בשעה טובה ומוצלחת. את היום המאושר בחייהם סיימו במכונית הצנועה שחנתה ליד ביתם החדש. כאשר ירדו מהרכב ונפרדו מהוריה של מירה, נגש אליהם זוג צעיר מהקומה הראשונה בבית דירתם וברכם במזל טוב.

       כאשר פתחו את הדלת, שעליה היה מודבק טפט בצבע חום ומעוטר בסגנון מזרחי, נגלה אליהם הבית שהוריה של מירה טרחו לסדר. רהיטי הבית היו חדשים והוסיפו לתחושת ההתחדשות של תחילת החיים המשותפים. וכמובן עיקר העיקרים – עופר ומרים שהכירו בשידוך היו חדשים זה לזה, זוג קדוש וחדש בעולם, כלים מוכנים להשראת השכינה ולדור ישרים מבורך.

       למחרת הנישואין ירדו שניהם למסיבת "שבע הברכות" בישיבה. עופר היה לבוש בחליפתו הקצרה החדשה וחבוש במגבעתו, ומירה כיסתה את ראשה במטפחת ארגמן קשורה כצמה. בפתח הבניין נתקלו במבוגר ששיערו הארוך והמנוול שזור בצבעי כסף וחלודה. הזקן נהם כלפיהם. לאחר מכן ראו אשה זקנה משתרכת מאחוריו. שערות ראשה היו כסופות-כהות מעט ופניה מצומקות. היא לא הביטה בהם ורק הפליטה כמה משפטים משונים בשפה שלא הכירו. מירה הביטה בזוג המוזר בתמיהה קלה.

       ימי שבע הברכות חלפו כחלום ובני הזוג התכוננו לשגרת חייהם החדשים. עופר חזר ללמוד בכולל והשתלם במלאכת הסת"ם. לאחר שתחושת ההתחדשות התפוגגה, החלו לחוש בצמצום נפשי מסוים באיזור מגוריהם, ובכלל בחייהם.

       לילה אחד התאמן עופר בכתיבת מגילת אסתר הראשונה. לאחר שעת חצות ניסה לסדר את כסאו המיוחד ואז נפל הכסא. לאחר רגע קל נשמע קול חבטה בדיוק במקום הנפילה. האתערותא דלעילא הולידה אתערותא דלתתא. בעוד עופר מתפלא נשמעה סדרת חבטות נוספת. לאחר מכן שמע דרך חלונו הפתוח את צעקותיהם המשונות של זוג הזקנים שמתחת.

      למחרת ירדה מירה לרוקן את פח האשפה. דלת הזקנים היתה פתוחה לרווחה. הזקנה עמדה בפתח וקיללה את מירה בזעם.   

       מירה נדהמה. החוויה הלא נעימה הלחיצה את נפשה העדינה. היא ניסתה לומר דבר מה, אבל ראתה שזה לא יעזור. העמידה מול לועה הגועש היתה חסרת טעם. כאשר חזרה, עדיין ניצבה הזקנה במקומה והמשיכה לקלל. מה לעשות ריבונו של עולם?! חשבה מירה. הזקנים האלה נדלקו עלינו… אין מה לעשות…

       כאשר חזר עופר מהכולל, השיחה מירה את צערה בפניו, והוא סיפר לה על הכסא שנפל בלילה ועל חבטות המטאטא בלוויית הצעקות. הם סיכמו ביניהם להיזהר בכל מה שקשור לתזוזת רהיטים וכל תנועה חריגה אחרת.

      אט-אט החלו להבין לאיזה עסק ביש נקלעו. אי אפשר היה להימנע כמובן מהזזת חפצים, ובכל פעם ספגו חבטות וצעקות עמומות מלמטה. המתח החל לגרום לזוג הטרי חיכוכים. פרט לניכור שחשו בסביבתם ניחתה עליהם גם המכה הזו. כאשר רצתה מירה להזיז רהיטים כדי לשטוף את הרצפה, התחנן עופר לפניה שתוותר על הרעיון, אך היא לא הסכימה.

      "אתה רוצה שנעוף באוויר?! אם אתה רוצה להיכנע לטרור שלהם, עדיף כבר שנעבור דירה!"

      הדבר האחרון שעופר היה זקוק לו, לאחר חודשים ספורים של נישואין, היה לעבור דירה בגלל שני זקנים מוזרים. הוא פינה לצרתם המשונה מקום קבוע בתפילתו. שלוש פעמים ביום התחנן לפני קונו: "ריבונו של עולם, תסיר מעלינו ברחמיך הרבים את הקללה הזו! אין לנו כוח יותר!"

       מדיניות ההבלגה נמשכה. באותו ערב נכנס עופר למקלחת. הוא הניח את כף רגלו אט-אט באמבטיה ואת נעלי הבית הניח כמעט בחרדה על הרצפה. בעודו מקלח את גופו בזרם מים חלש, רעד כולו ולא ידע ממה, מהמים הקרים או מהמגע עם רצפת הבית. בזוכרו כי גם רעש פתיחת המים עלול להישמע למטה, הקטין את זרם המים. בקושי העז לנשום…

       לפתע קלט עד כמה הזקנים הללו מטילים אימה על חייהם. כל כך הרבה התמודדויות יש לאדם. עליו לגדול בתורה וביראת שמים ולהיות בעל דואג ואוהב, ובקרוב בעזרת ה' גם אב. ובמקום לעמוד במאבק החיים, הקשה בלאו הכי, הוא מרכז את כל כוחות נפשו בניסיון שלא לדרוך בחוזקה על רצפת מקלחתו… כאב לו שמשמיים לא נענים לו עד כה. אנחנו סובלים ומתפללים, מתפללים וסובלים, יש קול תפילה, אבל עדיין אין עונה.

       המצב החמיר. הזקנים לא הסתפקו בחבטות על התקרה ובצעקות. יום אחד שמעו בני הזוג לחרדתם קולות אגרופים על דלת ביתם הדקה. עופר ניגש אל הדלת והציץ מבעד לחור המנעול. פני הזקן הזועם החובט על הדלת נראו מעוותות. כל העסק הזה נראה לו מעוות. כל דיירי הבניין התייחסו לזוג הצעיר בחיבה ורק הזקנים הללו התנפלו עליהם.

       עופר החליט לפתוח את הדלת, ואז נופף הזקן לעומתו בידיו המצומקות ונסוג לאחוריו. "מה אתה רוצה מאתנו?!" קרא כלפיו עופר, "לא עשינו לך כלום!". הזקן הסב את פניו וירד לדירתו בנהמת קללות.

       המצב הוסיף להידרדר. כעבור יומיים התקשרה מירה לכולל של עופר כדי להזעיקו:

"עופר תחזור מיד! שמעתי מהבת שלהם שהם הזמינו משטרה!"

לאחר עשר דקות התקרב עופר לחניה ממול ביתו והבחין בתכונה מיוחדת. הזקנה נעה ברצוא ושוב מול הכניסה וצרחה מול חלונם: "דיר באלקום מן יום הדין! דיר באלקום מן יום הדין". כאשר נכנס לחדר המדרגות ראה עופר את הזקן מנפנף בזרועו הגרומה מול פניו. כשנכנס לביתו ראה את אשתו הצעירה מתייפחת על כסאה. "אנחנו גרים בבית משוגעים… אתה חייב להוציא אותי מכאן…"

ואז נשמעה אזעקת המשטרה המתקרבת לבית.

"מה נעשה עופר… בחיים שלי לא דיברתי עם שוטר…" 

       קול נקישה נשמע על הדלת. עופר ראה מבעד לזכוכית ההצצה שוטר מבוגר עם פנים מנופחות עומד מולו.

      "קיבלנו עליכם תלונות שאתם מפריעים לשכנים מתחת בכל שעות היממה והורסים להם את החיים" הודיע השוטר באדישות. עופר שאל:

"היום קבלתם את התלונה?"

      "לא", ענה השוטר, "כבר יותר משנה שהם מתלוננים, אבל לא התייחסנו אליהם ברצינות. היום התקשרה הבת הצעירה שלהם ואז החלטנו לבוא".

       "אבל אנחנו גרים כאן פחות מחצי שנה", טען עופר, "הבעיה היא לא שלנו אלא שלהם!" השוטר הניד בראשו לאות הבנה והסביר "יש לי עוד מקרים כאלה. יש תמיד כאלה שמאשימים את כל העולם… אבל אני מתפלא עליך ששכרת דירה בלי לבדוק מה העניינים… אתה נראה לי דווקא בחור פיקח…".

       עופר ספג את גערת השוטר באהבה. לפחות לפי החוק הוא לא אשם. באיזה מובן הוא בודאי אשם, באיזה גלגול, בחטאי נעורים. הידיעה שהוא צודק לא חילצה אותם מהבוץ. יחסי הזוג הצעיר הלכו ונעכרו. מרים החלה ללמוד בקורס חשבונאות, אבל הריונה המתקדם אילצה להישאר בבית. במקום שההיריון יחבר ביניהם הפך גם הוא לעול כבד. אפילו לברוח מהבית כבר אי אפשר.

       החיים הפכו לצרה צרורה. הם הפסיקו להזמין אורחים בליל שבת. עופר חזר לביתו בליל שבת מבית הכנסת בגפו. לאחר שעלה לביתו ברך את אשתו, שהיתה עסוקה עדיין בסידור הבית ולא הביטה בו. הוא עמד וזימר את "שלום עליכם" ואת "אשת חיל מי ימצא". קטע הקידוש היה המשונה מכל. עופר לא גיבש לעצמו נעימה קבועה. פעם סלסל בניגון מזרחי ופעם בניגון אשכנזי, והדבר נראה כהצגה בשני המקרים. לעתים אמר את המילים ללא ניגון ולעתים המציא ניגון. שום דבר לא הלך. הריחוק בינו לבין מירה גדל. היא תפסה בחושיה, שלמרות חייהם המקובעים, עופר לא מוצא את עצמו ולא יודע איך להתמודד עם הייסורים שנוחתים עליהם מלמטה, ובעצם מלמעלה.

       השכנים מלמטה המשיכו לחבוט, לדפוק על הדלת, להתרוצץ בזעם בחדר המדרגות. הזקנה היתה מעירה אותם כמעט בקביעות בבקרים בקריאת "דיר באלקום מן יום הדין!" 

      

הם לא העזו להשיח את צערם בפני הוריהם הרחוקים מתורה ומצוות. אין לך חילול השם גדול מזה! עופר השיח את לבו לבסוף לפני המשגיח של הישיבה, שלמד באותה שעה עם טיפוס מיוחד בשם גמליאל. לא היה איכפת לו שגמליאל, בעל הכיפה הכורדית והחיוך הנצחי, ישמע גם הוא את צרתו. המשגיח, הרב בצלאל, ענה בישוב דעת ובקול נמוך. דבריו היו מלאים בציטוטי חז"ל ודברי מוסר, אבל לא חדרו ללבו של עופר. עצם הדיבור הרגיע אותו, אבל הוא לא חש כמעט בשינוי.

       כאשר עמד לצאת משערי הישיבה חש לפתע בטפיחה על שכמו. הוא הסב את ראשו ונתקל בפניו המחייכות של גמליאל.

"האדמו"ר  עופר, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו! אני מתפלא עליך! מה אתה מתרגש משני זקנים מטורפים?…".

       עופר הופתע מדבריו הבוטים של גמליאל ומחה:

      "איפה הכף זכות שלך? הרי צריך לדון כל יהודי לכף זכות!"

      "הכל נכון, רבינו הקדוש" צחק גמליאל, "אבל השיגעון הוא דבר אחר לגמרי, הוא גוי גמור. בטח למדת שהשוטה פטור ממצוות?!"

      הוא דחף את זרועו בבטנו של עופר בעודו מסמן בסיבוב אצבעו ברקתו על מצב השיגעון.

      "אבל מה זה עוזר לי שהם משוגעים לפי דעתך?!" טען עופר, "הרי איני יכול לעשות להם דבר והם טוענים שאנחנו המשוגעים!"

       "יש רק תרופה סודית אחת לגיהינום הזה! מה תיתן לי אם אגלה לך?"

עופר נותר רציני, ואילו גמליאל התקרב אליו ודגדגו מתחת לבית שחיו.

      "הרב גמליאל… מה אתה עושה?…" 

       מאז שחזר בתשובה לא חווה עופר אפילו רגע אחד של צחוק משוחרר. לכל היותר הסתפק במילי דבדיחותא, חידודי לשון או "ווארטים". "אז ימלא שחוק פינו" אמרו חז"ל על ימות המשיח בלבד. היום מותר רק לחייך חיוך מדוד. עופר הניח בכל זאת שגמליאל לא יצא מדעתו והוא הביט בפניו בתמיהה.

       "זה הפתרון! יא צדיק יסוד עולם שכמוך!" צחק גמליאל. עופר עדיין לא תפס את העניין.

      "מה אתה רוצה שאעשה? שאדגדג את השכן הזה?"

      גמליאל התגבר בצחוקו:

      "אני רואה שגם אתה כמעט השתגעת… כבוד המשיח, עוד לא הבנת? צריך פשוט לצחוק מהם! לקחת אותם במשקל נוצה… אתה פשוט אחוז בפחד שווא!". הוא התקרב לאזנו של עופר ולחש בקול רם "בוא אגלה לך את סוד ה' ליראיו בחינם: התרופה לפחד על פי התורה היא פחד יצחק, התרופה לפחד היא הצחוק!".

       צחוקו המתגלגל של גמליאל ליוה את עופר בדרך לביתו. עופר חש שהמפתח לבעיה מונח בכיסו. במקום לראות את שני הזקנים כשני שדים ההורסים את חייו, עליו לראותם כשני ליצנים חסרי דעת. גם המן הרשע הוא צורר נורא במבט ראשון, אבל במבט פורימי נסתר הוא ליצן קטן שובב עם אזניים פריכות ומתוקות. עליו לקרוע את מסכת הרצינות מעל פני החיים המייסרים ולהפוך את חידת הסבל המייגע לבדיחה קלילה.

       דווקא בחיי תורה ומצוות עלול האדם להגיע לרצינות כפולה ומכופלת, לקיים את המצוות כאילו כפאו שד ולהשתמש בפתגמי חז"ל בפשטות מטופשת, כאילו אין שום עומק ומורכבות בקרבם, וכך למרר  את חייו. התורה ניתנה לאנשים שפויים בלבד, בעלי חכמת חיים בסיסית. האם יתכן שיהודי תמים יצטרך ללכת על בהונות רגליו בפחד ואימה?! האם הייסורים הללו הם רק גזרות מלך חסרות פשר שמצריכות גלגול עיניים למרום ותו לא?! לא  יתכן! כמעט שהוציא את המלים הללו בקול רם במרוצת מחשבותיו. אם ריק הוא – מכם! אם התורה לא עוזרת לי, סימן שלא הבנתי אותה בגרוש, סיכם עופר בנפשו, בעודו מטפס במדרגות.

       בליל השבת הבאה חזר עופר לביתו במהירות. מירה צריכה ללדת בכל רגע ואסור להשאירה לבד למשך זמן ארוך. כאשר שר את הזמירות נותרה מירה ישובה בכורסה ורק כאשר סיים קמה לקראתו בכבדות לקראת הקידוש. עופר הרים את הסידור ובעת שפתח אותו נפל הספר בקול חבטה. קולות של מטאטא בלוויית נהמות נשמעו כרגיל מתחת לרצפה.

       עופר הרים את הסידור נשקו קלות, כחכח בגרונו והחל לקרוא "יום הששי ויכולו…" הרצינות של הקידוש החלה להתפוגג. עופר חייך מעט והבחין בחיוכה הנגדי של מירה. קולות המטאטא מלמטה הגבירו את חיוכם. עופר המשיך בקריאה, כשהוא מנסה להמנע מכל סלסול מיותר כדי שלא יפרוץ בצחוק. בקושי הגיע ל"סברי מרנן" וכאשר ראה במקום המרנן הכבודים את אשתו אוחזת בבטנה ומחייכת, לא התאפק והחל לצחוק. היא צחקה לעומתו. לאחר דקה ארוכה הצליח להשלים את "בורא פרי הגפן".

       אחר כך החל הכל להשתבש:

      "ברוך… חאא חא חאא… אתה…" כאשר הגיע ל"באהבה ורצון הנחילנו", פשוט התפרק ונשען על הכסא כדי לא ליפול. מירה חזרה לכורסתה. מתחים של תשעה חודשים מטורפים השתחררו כעת. לפתע לא היה איכפת לשניהם משברי הצחוק הללו, שהפרו את הקידוש. כל הרצינות האטומה התפוגגה כעת. לפתע אחזה מירה בבטנה:

"זה לא צחוק, עופר… אני מרגישה צירים חזקים בבטן…"