עצמאי בשטח

גליון52#4עצמאי בשטח

 

בשנים האחרונות אני מסתובב בין העוסקים במוזיקה ובעולמה, גם זה שמאחורי הקלעים והצלילים. בעיקר סביב עולם מוזיקת "אינדי". מושג לועזי שעשה עלייה גם
הוא. ואני נתקל לא מעט, בשאלה מה זה אינדי? מה היא מוזיקה אלטרנטיבית? מהו דבר עצמאי בכלל היום, כשאין תיווך יותר בין המושא לנושא? במקביל, את רוב זמני אני מבלה בקרב כאלו שהתורה והתשובה מתנגנת בפיהם ובין אזניהם, ושומע תהיות ודיונים על האמת לאמיתה, על תשובה שעושים על התשובה, ועל קדושת הפרט אל מול ההתערבות בכלל. ההגדרה המילונית, טכנית לאינדי עצמאי, שפועל בעצמו ללא תכתיבים ופשרות פחות מעניינת. מה שכן, נראה שיש עולמות מקבילים, או מתחלפים, בין הספירה
התרבותית, לבין הספירה האלוקית. מאז ומעולם אלילות הייתה קיימת, ללא הסוואה או מחבוא, בתוך האמנות. מושאי הערצה וכוכבים, מול הקהל שלהם. ותמיד היה איזשהו אוויר עבה ומחיצה לא נראית בין אלו לאלו. עד שהגיע הפייסבוק, ושאר רשתות פחות או יותר, וגרם לאשליית המרחק להיות קצת פחות ממשית, וקצת יותר וירטואלית. וזה, להבדיל קצת כמו המחשבה שאי אפשר להגיע לתקשורת עם הבורא, אם לא דרך סט של מצוות והנהגות חברתיות ברורות, דרך תיווך חיצוני, עד שהגיע הבעש"ט וכל השושלת שגילו רשת חברתית ותשובה חדשה ודלת שאפשר להיכנס בה. וזה לעומת זה עשה ה'. אינדי תשובה אבל יש משהו שהוא יותר עמוק מההבחנה הבסיסית הזו. ההגדרה, מתי מתחילה התשובה להיות אישית, 'אמיתית', מעשית, ובמקביל, מתי מוזיקה, תרבות, אמנות, שהיא סוג של דת ההמונים הבהכרח לא אורתודוכסיים, הופכת לדבר משמעותי, עצמאי, מקורי, משוחרר ובעל תכלית וזכות קיום שנושא עימו מסר? או במושגים מודרניים, מתי היא נקראת 'אינדי' קיצור המילה  Independent או אלטרנטיבי, במובן הפנימי שלה? לא מעט פעמים בחיים שאלו אותי את השאלה הזו, בעיקר בהקשר התרבותי. לפי מה אני בוחר אמן או להקה כזו או אחרת העונה להגדרות הללו. האם הפופולאריות הגדולה חוטאת להגדרה? האם האלטרנטיבה חייבת להישאר בבגדים שמחוץ לזרם? אך אותי תמיד עניינה השאלה גם באופייה האמוני. כי אפשר לספר סיפור בהרבה צורות. לעצמך, לחברים, או לקב"ה בעצמו. אבל כדי לספר את הסיפור שהוא שלך באמת, אתה צריך שדבר אחד טהור לא ייפגע. המניע שלך לספר אותו.
האור שבאת להאיר ולגלות לעצמך. בעצמך, ובעולם. הוא הנקודה הכי פנימית שלשמה נתנו לך מילים ומנגינות. שיכול להגיע גם למקומות חשוכים. ואור חזק, כמו אור חזק מושך אליו סיגים אפלים, שכל מהותם היא לנסות לקחת ממנו אליהם, לצרף אותו למעגל הריקודים החיצוני. כמו זבובים סביב מנורה. אם תישאר בשלך הם עלולים להתרבות עד שיסתירו את המקור, וישאר רק מופע חיצוני, ולא פנימי. כדי לא ליפול בזה, צריך להבין דבר מאד פשוט. להתבונן
רגע פנימה דרך משקפיים לא משוחדות. על התוכן של הדבר. על מה שיש שם בפנים. אם אמן מדהים, מיוחד, סקרן ומחפש תמידי, שהיה בתחילת דרכו גם שובר גבולות של שפה וצורה, פתאום מצליח, כי הוא מוכשר גליון52#5

מאד, או שיש לו את התבלין הזה שנוגע לאנשים בתוך הלב, והופך להיות גדול ומוכר ומחובק על ידי כולם, ויש לו מנהלים ויחצנים, וצלמים…וכו', כאלה שנדבקים לאור מבחוץ, מה אז – הוא כבר לא 'אינדי'? לא 'אותנטי'? לא 'אלטרנטיבי'? יודעים מה, אולי התשובה חיובית, אבל היא חיובית רק לגבי כל מה שפחות חשוב: רק לגבי הצורה, לגבי העסקנות, רק לגבי מה שנראה לנו, ושנוח לנו לסמן בצורה מיידית, וזה דורש מאיתנו פחות התעמתות והתעמקות. אבל החיפוש שלו, והאמת שלו, והאמירה שלו, יכולה להיות מזוקקת, עמוקה, מחפשת ואמיצה מאי פעם. וכשדבר עמוק יותר, הוא נסתר יותר. נכון, זה קשה, וזה נדיר, אבל על עמנו ועל אבינו נאמר 'ויעקב הלך לדרכו'. אצל העולם, יש או שמש, או ירח. חשובה המטרה והתוצאה, ההישג והתעודה, הקוקטיילים  והפפארצי. או, שחשובה רק הרומנטיקה שבדבר- הרגש וההשראה, הלבנה הזוהרת; ליעקב, שנאמר בו "דרך כוכב מיעקב" היה כוכב אחר שהכיל את שניהם, הכוכב של הדרך. וכל המלחמה שלנו היא לא לנצח בסופה ולקבל תקליט פלטינה, אלא להישאר עומדים על הדרך שלנו, עד הסוף. גם ללא מחיאות כפיים. אלטרנטיבה מהותית, אלטרנטיבה צורנית בדיוק היום ראיתי שפירסמה להקה ישראלית מאוד "אלטרנטיבית", מהסוג שמתלבש, נשמע ומתנהג כאילו הוא הוצא מלב הסצינה בניו יורק, הודעה מאד נרגשת בבלוג שלה, על כך שנכנסו לפלייליסט יום הנחשק בגלגל"צ. מיד, כמו בכל פעם שזה קורה, אני מתלבט עם עצמי מה זה אומר ומה אני חושב על זה. הרי אם ישאלו אותם בכל רגע נתון מה הם חושבים על התחנה הזו, ודאי שהם לא ירעיפו מחמאות, ולא יזכירו עד כמה התוכן המוזיקלי שם טוב. והם הרי גאים בעצמאות שלהם, והמוזיקה שלהם כביכול שוחה נגד הזרם הזה. אז על מה כל ההתרגשות?! שהצלחנו להשחיל סוס טרויאני לתוך המערכת המסואבת, ועכשיו כולם ישמעו אותנו, ונהיה מוכרים, ונהיה כוכבים, ונצליח, ונופיע בפריים טיים ואולי אפילו יזמינו אותנו לריאליטי וגו'?! כאן בדיוק נפער הפער. בין אלטרנטיבה מהותית, לאלטרנטיבה צורנית. על התפר הזה בדיוק כל מכונת האשליות פועלת בעולם הזוהר המדומה וגם בעולם הפחות מדומה, שיש בו גם זוהר, בעיקר בתור ספר. אלטרנטיבה שחשוב לה להיות אלטרנטיבית. להיתפס ככזו, שעצם השונות הצורנית שבה מגדירה אותה, עיקרון שבונה את עצמו דרך התנגדות למשהו אחר, דרך חליפות שלא יחזיקו מעמד אחרי שתשתנה הגזרה, היא דבר שיעורר הרבה רעש מקומי, ויחלוף. כמו שנאמר, "כל שתחילתו מתוק, סופו מר כלענה". והרי הדרך העברית מאברהם, ועד אחרוני המקובלים והחסידים של ימינו, סובבת סביב "יגעת ומצאת תאמין" וסביב "אדם לעמל יולד". בנייה של עולם, או לפחות הצמדות לעיקרון פנימי, נסתר, שלעתים כלפי חוץ נראה הפוך לחלוטין ממה שהוא, הוא הקשר הקרוב באמת של כל אדם לעצמו. וכמה צריך לקוות ולהתפלל, שנוכל להקשיב לו, ולא לדחוק אותו בין הבהוב לצפצוף אקראי, בין הרצונות המידיים להרגיש נאהבים. או בחלופה המודרנית, שיעשו לנו לייק. קשה שלא להיתפס לגירוי החיצוני, בין כצופה ובין כמי שחווה את התהליך בעצמו, זה דורש הרבה כח עמידה. לנשום את זה פנימה אחד האנשים האהובים עליי בעולם, אביתר בנאי, הוא דמות מאוד חיובית בהקשר הזה של מוזיקה ותשובה מהותית. כזה שתשמעו לא מעט צקצקני לשון שמרנים וזקני נפש בלבוש 'חתרני' ו'אותנטי' שימשיכו לטעון בטעותם ולטעות בטענתם, שאיבד את העוקץ והחיפוש, כשהגיעה התשובה, הגדיר את זה חד ונפלא בשיר שלו 'תל אביב': "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי השינוי היה מהיר מדי וחיצוני כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שאתה סולח ועכשיו הגיע הזמן לנשום את זה פנימה, באמת. באמונה." וכל זה, נכון מאד גם לתהליכים באמונה, בתשובה, בחיים. אפשר להשקיע בהרבה "עניינים", לרוץ על כל הש"ס, להיות מתבודד קדוש, עובד ה' בדבקות. בקלות, אפשר להאמין לעצמך שהנה, עוד שנייה ואתה שם, תפסת את ה' בעקביים, ועכשיו אתה פשוט מטפס, ובסוף תגיע לפלייליסט של חיות הקודש, תהיה כוכב גדול בעליונים, וישימו משבצת על שמך כבוד בשדרה הראשית של עולם האצילות. דא עקא, שאין הדברים פשוטים כל כך, או מעושים כל כך. כמו בניגונים ששומעים באוזניים, כך גם בניגונים ששומע הלב. צריך לעשות, אבל גם ליצור ולברוא, כדי להגיע למקום שלם. לא רק לחקות. צריך לדעת לחכות, אי אפשר לרמות ויש רק דרך אחת שמשאירה אותך באמת באמת שם. דרך שממשיכה לחפש באומץ, באמונה, את הנתיב מהצד שלך, מקום שלא חי את הקדושה בשביל ה'כוכבנות' שבה, שהכל מכוון כדי להגיע למדרגה המיליון במגדל בבל, אלא כי זה מכוון לומר את האמת כמו שהיא, כמו שהיא עוברת דרך הפילטר ששמו לך, לא היחצנים והמנהלים, לא הקהילות וההנהלות. הפילטר שה' ברא לך ממנו את הנשמה. אולי לזה מתכוונים כשאומרים צלם. וכמה פשוט ומסוכן להפוך אותו לצלם מדומה, לצילום על השטיח האדום, לצלם בהיכל התהילה של הריק. אלטרנטיבה אמיתית נראה לי שאלטרנטיבה אמיתית כרוכה רק באומץ. שכרוך באמונה, שכרוך בסופה של השרשרת לחיים של קבלה עצמית כמו שאנחנו, כמו כל הצדיקים הגדולים והמוכרים, ככל שהיו יותר עצמם, כך התעצמה ההתנגדות סביבם. אם לרגע נשים את המשקפיים הרוחניות בצד, ואת ההסבר שכל הקשיים והמניעות באו כדי לקדם את דרכם. בעיניי הבשר של העולם הזה, נראה שנחשפו לביקורת קשה כל כך כי פרצו את הדרך וגם המשיכו בה גם אחרי שכבר שאר העולם השכיל לקבל אותה כלגיטימית. עצם ה'הצלחה' של הרעיון, או ה'כשלון' שלו לא חשובים בסיפור, זו האמת הכי פנימית והכי יהודית בעולם, כי זו הדרך שגם משחררת כל אחד ואחד מאיתנו מהעריצות הקשה, שבגינה אנחנו מלקים את עצמנו על חוסר הצלחות ומתעסקים שוב, כדרך האומות, בתוצאות ולא בנתיב ההגעה. אנחנו מחויבים תמיד על הרצון, על הזיכוך והכוונה שלו, על ההצלחות אחראי ההוא שקובע את הפלייליסט של החיים. זו גם האמת ההיסטורית הכי פנימית של כל להקת אינדי שהתפוצצה לעולם בפנים בתור הדבר הכי מסעיר בעולם, ושבדרך כלל הייתה צריכה לגווע באבחת חרב, כדי שהחיבוק הממסדי לא יהרוס את המיתוס. תחשבו על זה ותמצאו לא מעט דוגמאות. המוות וחוסר הפנים הם תמיד ההנצחה הטובה ביותר של מי שהלך נגד הזרם. הוא תמיד נראה כמו חלק אינטגרלי במסע, שאותו אחד המשיך בשלו, בדרכו האמיצה מחוץ למסגרת, הלאה. מעניין לחשוב בהקשר הזה מה היה קורה אילו היינו יודעים איך רבי נחמן, האר"יזל או הבעש"ט באמת היו נראים. וכמה עוד היו נהפכים ל'כוכבי רוק ותהילה' של סגולות ומלבושים, במקום להקשיב לחוט הזהב השזור בין תנועותיהם השיטתיות שתמיד זעקו לשמיים "רבונו של עולם ואף על פי כל זאת עדיין לא הגענו".

תגים: