בואו ניצור עוגן לילדינו

העוגן של ילדינו?!

לאסוף את עצמו

לפני לא מעט שנים נפגשתי עם מרפאה בעיסוק ותיקה ומנוסה. אישה חילונית שעובדת בעיקר עם הציבור החרדי. כשראתה את פליאתי אל מול הראי הגדול שהיה תלוי בכניסה לקליניקה (שנראתה כמו לונה פארק אחד גדול…) הסבירה שהיא מתחילה כל פגישה עם ילד בעמידה אל מול המראה. הילד מתבקש לסדר את בגדיו, פיאותיו (אם יש) והופעתו – ורק אז מתחילה הפגישה. היא סיפרה שהתועלת של כל פגישה עולה לאין ערוך לאחר הקדמה כזאת. "הילד לומד לאסוף את עצמו" כך הגדירה זאת. היום בבוקר עמדתי מול אחד הילדים בתלמוד התורה שלנו, ילד נבון ורגיש. כבר כמה פעמים שמתי לב לפאותיו המבודרות. "קמנו מאוחר" ענה לי חציו מבויש, חציו מחויך. כיצד מרגיש ילד שנשלף ממיטתו כפי שהוא ומגיע כך לחיידר? מה הם סיכוייו להפיק מעצמו את המירב באותו יום? השאלה בודאי מתחדדת כאשר מדובר בילד הסובל לכתחילה מקשיי קשב וריכוז ו/או מבעיות התנהגותיות. ד"ר צ'סנר (ראש ישיבת "בני חייל" לילדים היפראקטיביים) משלב בספרו "הילד בתוך השריון" בין השפעות סביבתיות לבין נתונים נוירולוגיים. יתכנו מצבים בהם ילד בעל נטיה נוירולוגית קלה להפרעת קשב יתדרדר למצב חמור בשל סביבה לא יציבה וסוערת, ולהיפך- ילד בעל הפרעת קשב וריכוז שיוכל להגיע להישגים גבוהים בשל סביבה יציבה ואוספת.

 

מסגרת הביטחון

מחקרים רבים מתחומים שונים מצביעים על כך שמסגרת ברורה ומסודרת מועילה בהפחתת חרדות אצל ילדים ולהעלאת רמת הביטחון שלהם. גני ילדים בהם סדר היום היה ברור ומוגדר לילדים אופיינו ברמת רגיעות וסבלנות גבוהה יותר אצל הילדים. איפה זה בא לידי ביטוי אצלנו בבית? מתי הולכים לישון ומתי קמים, מתי מתקלחים ומי מספר סיפור לפני השינה, איך נערכת ארוחת הערב ומתי תגיע ארוחת הצהריים, מי אחראי על איזה תפקיד, ומתי ואיך נראית השבת, וגם – איך הילד לבוש ומסורק… כל אותן שאלות טכניות מטרידות היוצרות את המסגרת או את חוסר המסגרת של הבית שלנו. אמר לי פעם בעל תשובה ותיק שהוא יכול לצפות מראש את סיכויי הנשירה של ילד על פי איך שמתנהלת ארוחת הערב בימי חול באותו בית. כאן יקומו נפגעי המסגרות וישאלו "אבל מה עם החופש והספונטניות? ומה עם ההתחדשות?"

 

שחיקה או אידיאולוגיה

המציאות מוכיחה שחלק עיקרי מחוסר היכולת שלנו ליצור מסגרת מסודרת הוא הקושי האמיתי שלנו בתפקוד. לא גילו לנו שלהשכיב כנופיה של ילדים לישון לוקח כמעט שלוש שעות (כולל מקלחות וארוחת ערב…), ולא הכינו אותנו למוצאי שבתות קיציות בהן אתה מוצא את עצמך מנסה להחזיר לבית צורה שפויה בשעות הקטנות של הלילה (וגם לא לבקרים למחרת…), ולא ידענו שכל לידה טורפת מחדש את כל הסדרים וההרגלים שנבנו בקושי. לאחר שנקזז את הגורמים הללו נישאר עם שני מוקדים הדורשים בירור:

הראשון הוא עד כמה אנחנו מוכנים להעביר את חינוך הילדים לראש סדר העדיפויות שלנו, גם במחיר של וויתור על החלומות שלנו. האם אני מוכן לוותר על התפילה במניין מסויים על מנת לאפשר לילדים שלי ולאשתי להעביר את היציאה בבוקר באוירה שפויה, או להבדיל, האם אני מוכן לוותר על הפגישה עם החבר'ה בערב על מנת לקום בזמן בבוקר ולא להעיר אותם שוב בדקה האחרונה.

 השאלה השנייה היא שאלה ערכית הנוגעת במתח התמידי שבין המסגרת לבין הפריצה ממנה. לא פעם נתקלתי בהורים שנעלמו עם ילדיהם לשבוע (או יותר…) וכשחזרו טענו שהמשפחה הייתה זקוקה נואשות לאוורור הזה. בדרך כלל נותרתי עם התחושה שמי שהיה זקוק באמת לאוורור הזה הם ההורים, ולילדים רק נגרם נזק כזה או אחר. אמנם גם ההורים ראויים להתייחסות אמיתית וללא התאווררות הילדים יינזקו, אך ממילא כאשר נכיר בכך שהצורך הוא שלנו ולא שלהם נוכל לשאול את השאלה הזו ביותר בגרות ואחריות.

 

מורשת בעלי התשובה

אם נגדיר את השאלה קצת אחרת – הרי אנו עוסקים בשאלה של מהי המורשת אותה אנו רוצים להעביר לילדינו. אם בעבר היה מקובל לחשוב שראוי להתעלם מעברם העשיר של בעלי התשובה ולנסות להעלימו מילדיהם, הרי 'אדרבה' העלה על נס את היחודיות שלנו ואת המתנות אותן קיבלנו ואנו מעוניינים להעביר לילדינו. אנו רוצים להוריש להם את ההתחדשות ואת האנושיות ואת הרבגוניות שלנו. האתגר הגדול שלנו הוא כיצד לאפשר להם לקבל כל זאת – אך לא להידבק במחלות הקשורות לכך. כאן אנו חוזרים לשאלת הקרוקס והקאפטין בעמוד השער. ניתן לראות את השילוב הזה כביטוי של חופשיות וחוסר מחויבות להגדרות חיצוניות, וניתן לראות זאת כחוסר מכובדות בסיסית. גם אם אצל ההורים זה עוד יתקבל בטבעיות, הרי כאשר הרישול הזה עובר לילדים – לעיתים קרובות הוא נושא עימו חוסר יציבות הרסני. חז"ל התייחסו בכובד ראש רב לנושא הלבוש, החל מהמחויבות של תלמיד חכם לנקיון בגדיו, ועד לאמרתו הידועה של רבי יוחנן ש"קרא למאניה מכבדותיה" (שבת קי"ג). אנו רוצים להוריש להם את ההתחדשות ואת האנושיות ואת הרבגוניות שלנו. האתגר הגדול שלנו הוא כיצד לאפשר להם לקבל כל זאת – אך לא להידבק במחלות הקשורות לכך. כאן אנו חוזרים לשאלת הקרוקס והקאפטין בעמוד השער. ניתן לראות את השילוב הזה כביטוי של חופשיות וחוסר מחויבות להגדרות חיצוניות, וניתן לראות זאת כחוסר מכובדות בסיסית.  הילדים כן יכולים לגדול על כך שמותר להיות עצמאי במחשבה וביצירה, אך עדיין להיות מסודר ומכובד. הילדים יכולים לגדול בבית שמתנהל בצורה מסודרת וברורה ולדעת שמדי פעם נוכל לצאת מן המסגרת כאשר נזדקק לכך באמת. יותר מכל זה – הילדים יוכלו להכיל כי יש דברים שההורים שלהם זקוקים להם להתאווררות אך הם שגדלו אחרת אינם זקוקים לכך. זה נשמע כמו חלום בלהות להוריש לילדים את המרדנות הגסה והחיצונית יחד עם המסר החברתי-דתי השטחי, ולעומת זאת נראה שראוי לחלום על ילדים שישלבו בתוכם את העדינות והאצילות יחד כוחות השינוי וההתחדשות. אולי נזכה שיתקיים בנו מה שנאמר בדוד המלך, אבי אבות בעלי התשובה "הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ"… (מו"ק ט"ז:)