עימנו -אל

הפניית הגב הכואבת

הפניית הגב הכואבת

לדעתי מאורעות התקופה האחרונה אסור להם שיעברו
בלי התייחסות. תסמונת עמנואל מעידה על תפיסה מאד עקומה מהי הצורה החברתית שבתוכה
אמור היהודי לחיות. ובפרט שנמצאים אנו בתקופת השנה המדגישה את נושא החורבן, ובכלל,
הגלות כבר התארכה די והותר מכדי להמשיך ולהיות סתומים מלהבין שמשהו מאד רע בתוכנו
הוא המעכב את הגאולה, א"כ עלינו לדון מהן הסיבות שבעטיין שקועים אנו בבוץ הנפשי
הזה.

והנה חז"ל למדונו שהבית השני נחרב, על אף שהיו
בני תורה, משום שנאת חינם. אביא בקיצור דברים נכוחים, כנים וישרים שנכתבו לפני מס'
דורות ע"י הנצי"ב בספרו 'העמק דבר', דברים שראה לנכון לכותבם דווקא כהקדמה לספר
בראשית.

תורף דבריו: ספר בראשית נקרא בפי הנביאים בשם
"ספר הישר", ומפרש ר' יוחנן (ע"ז כה א) שזה ספרם של אברהם יצחק ויעקב
שנקראו ישרים, שנאמר בנבואת בלעם "תמות נפשי מות ישרים”. ויש להבין, מדוע קרא
בלעם את אבותנו "ישרים" ביחוד, ולא בשם צדיקים או חסידים? ונתבאר הענין
בשירת האזינו עה"פ "הצור תמים פועלו וגו' צדיק וישר הוא”, ששבח 'ישר' נאמר
מתוך כוונה להצדיק את דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ומפרש
הנצי"ב שבדור החורבן אומנם היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים
בהליכות עולמם משום שנאת חינם שהיתה בלבם. שחשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת
ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות
שבעולם – עד שחרב הבית.
וע"ז היה צידוק הדין, לומר שהקב"ה ישר ואינו סובל
צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע"ג
שהוא לשם שמים
, שזה גורם לחורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות
שמלבד שהיו צדיקים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי, עוד התנהגו ביושר אף עם העובדי
כוכבים היותר מכוערים להיות עמם באהבה בהיותם חשים אל טובת הבריות באשר היא קיום
הבריאה, ע"כ דבריו בקיצור, וכדאי מאד לעיין שם בדבריו המאד אקטואליים.

מלמדנו הרב שאפשר שיהיו אנשים צדיקים וחסידים
ואף ת"ח – ועכ"ז הקב"ה מואס בהם בתכלית עד שמחריב את ביתו אחרי שאינם ישרים.

לדעתי היושר שעליו מדבר הנצי"ב הוא הרגש הפשוט
שמכחו הופך האדם מודע לקיומו של השני, זה הרגש נקרא 'אנושיות'. יכול היהודי להיות
כביכול בן תורה ועם כל זאת לא למצוא בעצמו את האנושיות.

אם מצאנו שהאהבה היא הרצון להתחבר ולהתדבק עם
הזולת ובעיקר להשפיע לו קיום, א"כ השנאה היא בהיפוך, שצורתה הרצון להתנתק ולהיפרד
בתכלית, מתוך כוונה למנוע קיום. ושניהם מהכוחות היותר עזים שהפקיד השי"ת ביד האדם
להיותינו בוראי עולם – אהבה, או מחריבי עולם – שנאה.

הנראה ששורש המילה שנאה נובע מן המילה שונה,
שהוראתה: המיאון לקבל את האחר והשונה.

מנין נובעת השנאה? נראה לומר שהאדם שונא את אותו שהוא תופס כמאיים על קיומו, הן על-זה הפיזי והן על תפיסת עולמו וערכיו. השנאה היא תגובתו הנפשית של אותו שקיומו מאוים, לצאת ולהאבק כנגד הקם עליו. כמאמרם ז"ל
שעשיו שונא ליעקב, וכן שבהר סיני נולדה שנאת האומות לישראל, לומר שהעכו"ם תופסים את כלל ישראל כאיום ישיר על תפיסת עולמם בהיותם שונים בתכלית. וכמו שאמר דוד המלך "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי", היינו שיוצא במאבק כנגד המאיימים על קיומו של האידיאל האלוקי.

בשנאה נמצאת נקודה מהותית, והיא היכולת להשיג
עוצמה פנימית שממנה שואב האדם את המוחלטות שיש לאל ידו  לשלול מן הזולת את הקיום. כביכול השנאה היא
המערכת שמכחה מקבל השונא את הגושפנקא המוסרית להפקיע את זכותו האלמנטרית של הזולת
להתקיים. עולם המושגים שממנו מורכב עולמו של השונא יכול שיהיה כ"כ מוחלט עד שיתיר
לעצמו להפסיד את הקיום האידאי ואף הפיזי של הזולת.

מכאן נלמד שהאהבה הינה צירופו של הזולת אל תוך
תודעת הקיום העצמי שלי, להיותו אף הוא קיים באותה בהירות ומוחלטות כמו שקיים אני,
ואילו השנאה היא המיאון לצרפו אל קיומי, וא"כ ממילא לא יהיה לו קיום, שהרי אין
עוד זולתי. באהבה יש את קבלת האחריות על הזולת לסוכך ולגונן עליו, כמ"ש
"על כל פשעים תכסה אהבה", ואילו השנאה מבטאת את הבטחון המוחלט המתיר
להפקיר את הזולת לגורלו המר.

ומכאן נבין מהי שנאת החינם: פעמים רבות תופסים
הפרט או הכלל מציאות מסוימת כאיום על קיומם, שהרי הצדוקים והאפיקורסים באמת היוו
איום על הכלל והפרט הישראלי, ומכאן התרחב הדבר לשנוא את אותו שהוא שונה ואחר,
לכנותו בחינם 'אפיקורס', או 'לא ראוי ללמוד בבית ספרנו'. היינו שהשנאת חינם פירושה
שאין לה יסוד עד שהופכת היא לשנאה של כל מה ששונה ומגיעים הדברים עד כדי פרנויה
ה"י.

נקודת ה'חינם' שבשנאה מתגלה מתוך המהלך ההופך את
השנאה ממכשיר החלטי הנצרך אל המאבק המוצדק ברוע, למכשיר אגואיסטי, שבאמצעותו דוחים
את כל מי ששונה בתואנות שונות ומשונות. כאשר בעצם הסיבה האמיתית לשנאה היא אך
היותו של הזולת שונה ונוהג שלא כדעתי ביראת ה', ודי לי בכך להחליט שהדבר מסכן את
קיומי 'הטהור', וא"כ מצווה לשנאותו…

הנצי"ב מלמד שאין הקיום מצומצם אל מושגי הקיום
הפרטיים של מאן דהו, אלא שעצם הקיום הוא מושג רחב הרבה יותר הנוגע לכלל ישראל ואף
לכלל העולם.

אסור שה'להיות קיים' יצטמצם אך ורק אל תוך תפיסת
עולמו המצומצמת של אדם פרטי המרוכז אך בקיומו הוא, חכם וצדיק ככל שיהיה, אלא שעליו
להתרחב אל המסוגלות להיות 'אנושי', היינו להכיל צורות שונות של בני אדם בתוך עולם
ומקום אחד. כך שהמושג 'לבנות עולם' במשמעותו הרחבה אומר שיש זכות לכל נברא להיות
קיים, אם אינו עמלק, ודווקא זהו התנאי המוקדם לכל דבר, ומתוך הנחת יסוד זו יכוון
המקום לצורות שונות של דעות. אין להשתמש בשנאה אלא בשיקול דעת גדול, ולזה קורא הנצי"ב
'יושר', וכל שאינו חושב כך הרי הוא עקום מדאורייתא.

והנה קל לנו לדבר על שנאת החינם של אחרים,
מהסיבה הפשוטה שמשוכנעים אנו שאצלם בוודאי היא בחינם, אבל קשה לנו מאד להודות על
שנאת הזולת שלנו, מהסיבה הפשוטה ששנאתנו 'בוודאי' אינה חינם, שהרי אנו בוודאי צודקים…

מוצא אני את עצמי עוסק יותר ויותר בשנאה, שונא
את תפיסת עולמם המקובעת, האגוצנטריות הכוחנית וכו' של אחרים, שונא את השנאה. שואל
אני את עצמי מדוע אתה שונא? האם משום שאכן "הם" כאלה – וא"כ מוכרח אני להגן על
עולמי, או שפשוט נוח יותר לשנוא וללעוג מאשר לאהוב. ובאמת איני יודע כיצד לכונן
בנפשי מקום הנותן קיום רחב יותר, כזה שיוכל להכיל גם אותי וגם את האחר יחד. עומד
אני מול האבסורד, מחד מוציא עצמי מן הכלל באומרי "הם", ומאידך יודע שמאותם
"הם" למדתי תורה, ויותר מזאת, אחרי שסבי ורבים כמוהו עזבו את התורה עד שכמעט
ואבדה ח"ו – עמדו "ההם" בפרץ במאמץ כביר לנצור את הפרי. כך שבלעדם לא היתה
התורה נשמרת, ובלי שמירתם לא היתה מגיעה אלי, ואם מוצא אני את התורה כגילוי של
חיים – אזי אני חייב לאותם "הם" את חיי, ומה אעשה שלבי מלא עליהם.

מוצא אני את עצמי עומד ומאשים את עצמי ואותם
באשמה היותר חמורה, והיא שאנו עקומים, וכש"כ אחרי שבפרטיות מודים החושבים שבהם
שמשהו בשיטה מאד לא ישר, ואעפ"כ תודעתם השבטית (אינסטקט ההגנה הכלל יהודי) מכריחה
אותם להגן במסירות על שיטתם העקומה.

ואני – אנא אני בא?! לאן אני שייך? האם עלי
להתעלם מזעקת נפשי הסולדת מחוסר יושר. מתקשה אני להתמודד עם אחת התחושות היותר
קשות שחשתי אי פעם בקשר לחברה וכלל, והיא שהציבור שאני חי בתוכו וחלק ממנו אינו
ישר, ועוד שיוצא הוא להפגנה על כך.

ניצב אני מולם מתוך סתירה פנימית עמוקה, שמחד
ממאן אני להכניע את האמת הפנימית שלי תחת שלטונם, ועוד שמצאתי לי תנא המסייע לי
כנ"ל, ומאידך איני יכול לכפור לא בטובתם ולא בתורתם. טוב ורע, מחד לכלול
ב-'אנחנו' ומאידך להפריד ב-'הם' מעורבבים בנפשי.

דברי הנצי"ב מאירים מעט את עולמי החשוך, מרווים
את נפשי הצמאה להעניק ולקבל מעט אהבת חינם. אומר אלי: הנח לשנאה, שאל"כ דע!! שסוף
השנאה להחריב את עולמך, לא תהיה זכות קיום לעולם שיש בו שנאה בהיותה הפך הקיום, עד
שאצל הקב"ה שנקרא ישר נחשבת היא לחינם.

הנצי"ב אינו רק מציע לנו להיות ישרים, אלא מציב
את אצבעו על הנקודה האומרת שהחורבן הוא דווקא בסיבת אי היושר, ללמדנו שזו נקודה
עקרונית, וכמו שאמר קהלת "ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו
חשבונות רבים". מחזק ומעודד הוא אותנו לבחור באהבת חינם, צורתה אהבה פשוטה,
לאהוב בלי שום סיבה, ולמי שבכל אופן נזקק לסיבה – די שנזכיר את ציווי התורה האומר
"ואהבת לרעך כמוך”.

אסיים
בסיפור מאד אנושי ומאד ישר מן הספר 'הרבי מקרן הרחוב' על ר' שלמה קרליבך. ר' שלמה
הוזמן לשיר לפני אסירים יהודים בבית סוהר שהכיל הרבה אסירים גויים ומעט יהודים. ר'
שלמה, שהיה יהודי חם בצורה יוצאת מן הכלל, בבואו לבית הסוהר מלבד התיחדותו עם היהודים
אף ביקר בכל המחלקות, והאיר פנים לכל האסירים כולל הגויים, חיבק ושוחח עם כל אחד
מהם באופן פרטי, לעודד לבבות נשברים. והנה בבואו לצאת מן המקום שומע הוא קריאה
מאסיר כושי (כזה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לפגוש בלילה) 'רבאיי! רבאיי!'. קרליבך
פנה אליו במאור פנים ושאל לרצונו ענה לו האסיר, נבוך, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת
לי קודם, האיכפת לך לתת לי עוד אחד'! אחרי חיבוק ממושך שהרעיף עליו קרליבך הוסיף
האסיר ואמר מתוך אנחה עמוקה: 'אוי ראביי אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך
מעולם!!', ואז החלו דמעות זולגות במורד פניו, 'אתה יודע ראביי', התייפח בצער, 'אם
רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום!!!' (אוי
טאטע, געוולד, איה החיבוק והחום המיועדים לי).

סיפור
כ"כ אנושי גורם לי לבכות, ולא רק משום אנושיותו אלא אף בשל תחושת ההחמצה העמוקה
והכואבת, משהו גדול הוחמץ, אוי לנו שלא למדונו רבותינו מהי אנושיות פשוטה, ועל
אותו שכן בקש ללמד לעגו שאינו 'בן תורה'.

ואעפ"כ,
הסיפור גם משמח ומעורר תקווה, שבוודאי גם היום ישנם אנשים שאצלם כן קיים היושר
והאנושי, ובכלל – כלל ישראל רחמנים וגומלי חסדים. ובוודאי שעדיין קיים משהו מן
האדם שנברא בצלם, שלא כתיב בתורה בצלם אשכנז או בצלם ספרד נברא האדם, אלא
"בצלם אלוקים”, דייקא!

"שפך
דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" נכון, לחבק כמו ר' שלמה לא
כל אחד יכול, אבל משהו, בזעיר אנפין, איזה חיוך קטן, למוד זכות, גם בידי להעניק
לזולת. להרעיף מעט מן התחושה שיש עבורו מקום בעולם, מקום שאינו מן הסוג שיש ליטלו
בכח ובתקיפות או לקבלו ע"י חנופה וקשרים, אלא מקום המוכן ברחמים מששת ימי בראשית
עבור כל אדם ע"י המקום ב"ה. הזהירה התורה "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי
בצלם אלהים עשה את האדם”, בלי לב לא תישמע זעקת הדל, בלתו ישארו כאבו, מצוקתו,
בדידותו, דחייתו, דמעותיו ויאושו – מבלי מענה, האנושיות הוא המציל לעני מחזק ממנו
ואת האביון מגוזלו, שוועת הדל תקשיב ותושיע.

"עוצו
עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו-אל”.