עד כמה ראוי לשתף?/אורי הדסה קלוש

עד כמה לשתף את הילדים?

פעם, כאשר היינו טריים בעולמה של תשובה ובתחילת הדרך, חשנו צורך לדבר עוד ועוד על ה"עולם הקודם" שממנו נמלטנו, הן כדי לסגור מעגל עם מה שנשאר מאחורינו, מזכירים לעצמנו שוב ושוב מדוע רצוי ונחוץ לוותר עליו, והן כדי "לעגל פינות" וליצור מעבר חלק יותר למציאות החדשה. בן הזוג הקשיב והבין. החבירה הטובה בלעה את רוקה והנידה ראש לאות השתתפות, ואילו הילדים היו קטנים מדי או טרם נולדו, לכן לא היה באמת ממה לחשוש. ברבות השנים, ככל שהם הולכים וגדלים מתעוררת הסקרנות – איפה זה הודו? מה אמא, באמת היית שם? האם זו שבתמונה היא באמת את? ופתאום הולכת ומתגבשת לה תובנה חדשה – עד כמה נחוץ לשתף? אולי הגיע הזמן להרפות מהעבר, להניח לזכרונות, לחפש הווה רב-גוני וחסר תלות, ולהתנסות אחת ולתמיד בהמלצת "סייג לחכמה שתיקה"? בעל תשובה מוצא עצמו עומד לא פעם, בשלב כלשהו בדרכו החדשה, בין פטיש וסדן. "הזכרון צף ועולה בתוכי" קורא מתוכו קול אחד, "אני מוכרח לדבר. מי יודע, אולי תצמח מכך תועלת". "תועלת?" עונה כנגדו קול אחר "על מה אתה מדבר? את מי אתה רוצה לסנוור ולהרשים? לילד שלך אין כלים להתמודדות כפי שיש לך", וכן הלאה. כאשר הקול הראשון גובר נלקחת מין מחברת סתרים שכזאת, מאלה המוצפנות בנבכי המגירה הנעולה ומותרת לזוג עיניים יחיד – שלך בלבד, ומתמלאת בהרהורי לב ורגשות גועשים ללא כל סכר. פעמים עולה ומתחזק דווקא הקול השני ואז במהלך בעירת החמץ, בהזדמנות הראשונה, מושלכת המחברת ללא כל זיע ואומר אל תוך האש. לעיתים מתרחש משהו אחר, שונה משני אלה ובלתי צפוי – המילים נאלמות, חוט הזכרון נקרע וההווה הופך לממשי, חי ונושם, ללא כל צל של התרפקות או געגוע. קוראים לזה פסק זמן, לתקופה כזאת, הפסקה מודעת ומכוונת שגבולותיה נתונים לשיקולים אישיים ולהתאמה ייחודית עבור כל נפש ונפש: לפעמים זוהי מוסיקה הנדרשת לקפוא על מקומה, דוממת בקופסת הדיסקים כיוון שצליליה מעוררים את שראוי להשכח. לעיתים זהו אלבום ישן המונח אי שם בבוידעם, בין קורי העכבישים וטוב שכך, ולפעמים זהו מכר ותיק המצפה לצלצול ושיחת טלפון, לאימייל נלבב או לדרישת שלום רווית געגוע. לא. אפשר לטרוק את הדלת! לא בכעס וללא כל דרמה. אפשר גם בנימוס ובשקט, רק שלא יהיה מתוך התנצלות ובאופן הנחוש ביותר. לפחות לזמן מה. ואז? אחרי שעוברת תקופה שכזאת, האם זה מספיק? "הרבה יותר טוב היה לו שמעת להצעתי" חוזר ואומר אותו קול שני "ושורף את התמונה ההיא יחד עם החמץ…". האם אכן זה כך? לא בהכרח. כאשר "טריקת הדלת" הפנימית היא אמיתית וכנה, מתוך "מוח שליט על הלב" וללא כל סצנות – אזי הפרידה היא סופית ומוחלטת. לא, אי אפשר לעשות זאת לבד, נחוצה עזרה אמיתית של בורא עולם. כאן נדרשת תפילה, הידיעה שאין בכוחנו להתנתק מבלעדיו, והוא בדרך כלל חשוב ומתחשב, אבל דורש מאיתנו סבלנות והבנה שתהליכים אמיתיים דורשים המתנה. אחת הגישות שפותחת פתח כדי להצליח ולבצע את ההתנתקות מצללי העבר דורשת שינוי תודעה קל, אפילו "קוסמטי", וההבנה כי – זוהי המטרה שלי, הבחירה המודעת שלי לחזק את נוכחותו של ההווה. עלי לכפור באופן מודע בכל אפשרות של "טראומה", שריטה בנפש, רושם בלתי מודע ובלתי נמנע – כל התייחסות שכזאת עלולה להוות מלכודת של העבר המנסה להמשיך ולחבוק בי בשתי זרועותיו. גם זה סוג של תשובה – החירות לבחור נכון יותר, הכוח להישיר מבט קדימה מבלי לייצר מפלצות מדומיינות של "טראומה פרויידיינית" או תת-מודע בלתי נשלט. ולפעמים, מה לעשות, צודק אותו הקול הטוען כי צריך להשמיד ראיות. וזאת עוד בטרם יתחילו השאלות ותגבר אצל הילד הסקרנות, קצת יותר מדי…