סרטים\תגובה לרענן זיו

הטלויזיה של פעם

רענן היקר,

 נהניתי לקרוא את מאמרך – קולח, מעניין ומעורר למחשבה. הצלחת להעלות אצלי, בתור חובב קולנוע לשעבר, כמה סרטים שכוחים מתהום הנשייה עם הדוגמאות שהזכרת. הנושא שעוררת טעון מאד ומורכב. מתאימה לו הכותרת שחברנו למערכת, הרב יהודה גרינוולד, אוהב לקרוא לה: "עוד פינה שצריך לשים עליה שלט 'בעיה ללא פתרון – ממתינה לביאת משיח.. ' ". הפליאה שלי היא שבמאמר שלך לא ניכרת כלל המורכבות: "יש זרמים רדיקאליים שרואים במצלמה כלי טמא, ולמולם דון קישוטים שלקחו על עצמם את המהפכה התקשורתית”. ממש הטובים והרעים, כמו בהוליווד. נדמה לי שהדברים קצת יותר מורכבים. ונתחיל עם דיוק היסטורי קטן. אחד ה"זרמים הרדיקאליים" אותם הזכרת היא חסידות גור. האמת היא שחסידי גור היו אלה שפתחו את שעריהם, בהנחיית הרבי, לעולם הסרטים. במשך תקופה ארוכה היתה בגור וועדה מיוחדת שתפקידה היה לבדוק סרטים שונים ומשחקי מחשב ולאשרם. הסרטים המאושרים הותרו לצפייה בכל בית של חסידי גור. לאחר תקופה ארוכה יצאה הנחיה מחודשת שאסרה לחלוטין על צפייה בסרטים. שני שיקולים הובילו להנחיה המחודשת של הרבי: הראשון היה שהמחנכים במוסדות גור דיווחו בצורה חד משמעית על ירידה ברורה ביכולת הריכוז של הילדים שהיו חשופים לסרטים הכשרים. השיקול השני היה שהתברר שאין כמעט אפשרות לגדור את גבולות הצפייה בסרטים – מהרגע שנפרצה הגדר היה קשה לעצור את הסחף.

 על השיקול הראשון אני יכול להעיד בתור איש חינוך. המשימה הנדרשת מילד בחינוך דתי היא כמעט בלתי אפשרית. על הילד לעבור לא מעט שנים של מאמץ אל מול דף גמרא 'אפרורי' מתוך אמון בדברי מחנכיו שבסופו של דבר יגלה בו טעם מתיקות שלא ימצא בשום מקום אחר. כאשר הילד הזה יגלה שיש עולם שבו בלחיצת כפתור אתה חשוף לגירויים וריגושים (כשרים!) ללא כל מאמץ – הסיכוי שלו לדלות מעצמו את הכוחות הדרושים לדחיית סיפוקים ילך ויעלם. הילדים הללו עלולים לאבד את הריכוז שלהם בכיתה, לאבד את העניין שלהם בלימודי הקודש, ולהכנס למעגל סגור שקשה לצאת ממנו. זאת הסיבה העיקרית בשלה הרבי מאמשינוב שליט"א הורה אותנו בתלמוד התורה שלנו לנסות ולמנוע את הצפייה בסרטים לחלוטין.

 את השיקול השני אנו מכירים היטב מעברנו. במחקרים רבים משווים היום את ההתמכרות לצפייה בטלוויזיה לכל התמכרות אחרת עם אותם סימפטומים. כשם שכל מתמכר זקוק בכל פעם לרמת ריגוש גבוהה יותר כך גם המדיה הזו חייבת לספק ריגושים חדשים. אני זוכר את האכזבה הגדולה כשראיתי בפעם הראשונה את "בצהרי היום" עם גרי קופר, שאבי כל-כך אהב. זה היה נראה לקוח מתקופת הדינוזאורים איפשהו. עשר שנים אחר כך הסתכלו כך על "הטוב הרע והמכוער" שאני כל כך אהבתי, וחוזר חלילה. אני מפחד לחשוב לאיזו רמת ריגושים הגיעו היום. זהו טבעה של המדיה הזאת, ואין שום סיבה לחשוב שזה יפסח על הילדים החרדים בשל איזושהי סגולה מיוחדת. כמה זמן הילדים הללו יסתפקו ברכבת המצוות ובאחים גרובייס? והרי אין לנו בינתיים כמעט שום דבר אחר להציע להם. גם אין סיבה לסמוך על יכולותיהם של ההורים לקבוע גבולות ברורים בדברים הללו כפי שהארכתי לכתוב במאמרים אחרים.

 

לי נראה ברור שלכתחילה היה טוב לכולנו לו היינו יכולים ליצור מרחב נקי מחשיפה לכל סוגי התקשורת הללו. ממילא השאלה האמיתית היא האם יש אפשרות כזו או לא. יש צד גדול לומר שזו אשלייה לא אפשרית ועלינו לעשות הכל על מנת ליצור מענה חלופי בלית ברירה (וממילא זה רצון ה'…). יכול להיות שלכך התכוונת, אך במאמרך נראה, כאמור, שמדובר ב"לכתחילה". כאשר הרבי מאמשינוב הורה לנו למנוע את הצפייה במחשבים הוא הוסיף שתי מילים שגילמו בתוכן את כל המורכבות של הנושא: "אם תצליחו". החשבון האמיתי הוא האם נוכל להצליח במניעה, ואם לא – הרי הניסיון למנוע עלול גם להזיק בבחינה של מים גנובים ימתקו ובחינות אחרות. בתלמוד התורה שלנו קשה לי לומר היום אם הצלחנו במישור זה אם לאו. יש משפחות שבודאי הרוויחו מהאיסור הגורף, אך יש גם כאלו שהסתבכו בכך. אני עצמי לא יודע כיצד למצוא את שביל הזהב בסוגייה זו. בשבילי "שעה של כיף משפחתי אל מול 'חגיגה בסנוקר החרדי'” נראה כמו קליפ מופלא לתיאור חשכת הגלות והחורבן. משם ברחתי. קיוויתי שנצליח ליצור מציאות אחרת של כיף משפחתי. אין לי אלא נחמה שגם גדולים ממני בהרבה נשארו נבוכים בסוגיות כאלו ואחרות. מחכים למשיח…