נקודת חיבור

נקודת חיבור

נקודת חיבור

יוצאים מבהכ"נ אחר הקינות, כל אחד פורש לביתו.
מרחוק נשמע המואזין, קורא למאמינים, מדגיש ריקנות, אלו קוראים ולאלו קוראין ולנו
אין קורא. מודע לגלות, מנסה להגדירה, 'עבו"ז שפיכות דמים וגלוי עריות' כלליים מדי
כעת, אין בי כח לפורטם לפרטים עכשווים, עייף ויגע משנאת חינם, אין עמנו-אל.

נזכר: "פעם" היה אדם שהיה ביאוש עמוק, יאושו
מן השקר הקיף את כל ישותו, לא מצא נקודת אמת, לבד ובודד היה, ביקש למות. והנה האיר
לו השי"ת מאורו הנפלא, חילץ את עצמותיו הפיח בו תקווה, הלכה והתגבשה בלבו נקודה
פנימית המכירה את האלוקים וגם כוספת אליו. הביאו המלך אל בית-היין, אל הישיבה,
וקרבו לשמירת תורה ומצוות, כשיכור נדמה להוריו וחבריו. שתי פתילות נשזרו יחד:
ההתוודעות הפנימית לנקודת האמת נשזרה יחד עם כלל ישראל, בא אל הישיבה הקדושה וממנה
אל העולם החרדי. נקודת עצמו ביקשה להתקבץ עם נקודות אמת אחרות, את יקר אור שפיות
נפשו ביקש לחלוק ולשזור יחד עם נקודות שפויות ומאירות ממנה לאין ערוך. לעולמו הריק
והחלול כנס ונקווה האור, האמין בשותפות כנה למשא החיים, הפך בן לעם גדול, שייך
לכלל ישראל הנמצאים בירושלים ובבני ברק.

עברו שנים וסדקים נפערים ההולכים ומתרחבים, מוצא
את עצמו שב אל נקודת המוצא, חוזר אל היאוש. יאושו דהשתא כדמות נקודה הנלחמת על/עם
עצמה לבדה, נפרמת השזירה. עכשיו הוא נקודה בודדת של הכרה באלוקים, לבדו בתוך חלל
ריק, אין לו למי לצרף את עצמו, נר לבדו, אין לו מנחם. עמוקה היא בדידותו, יודע
שבהקשר הנוכחי לא קיימת ולא מצפה עבורו שום שייכות, בלי נוחם.

פעם יצא בשמחה נגד העולם, לתקן עולם במלכות
ש-ד-י, ואילו הפעם יוצא בלאות, אנוס, נגרר בעל כורחו, העולם שכנגדו הוא מתמרמר
תקיף הרבה יותר, בג"ץ הם יכולים "לכופף". מוצא עצמו דומה לדון קישוט הנלחם נגד
ישויות מתנכרות, מתוסכל מהכהות האדישה והמתנשאת, לנקודת עצמו אין מקום, גלות.

אל גלותו הראשונה יצא חסר כל לבקש את האלוקים
וכעת יוצא עם תורה, אבל חרד שמא אבד ממנו האלוקים, בבחינת 'ומשה ניגש אל הערפל',
דואג האם תתקיים בו הסיפא 'כי שם הוא האלוקים', בודד מול עובדת הרישא: 'ויעמוד העם
מרחוק'.

הרמב"ם הידוע בהלכ' דעות פ"ו מלמד שיש מצבים
שבהם חייבים לפרוש מן החברה, עד להליכה אל המדבר, ע"מ לקיים את נקודת האמת. עד
היום למדנו את דברי הרמב"ם על החיוב לפרוש מן העולם משום הניגוד שבין הטובים
והרעים, ישראל וגויים, דתיים וחילונים, חרדים ופשרניים, היום נעמיד את דברי
הרמב"ם אל מול עצמינו פנימה, נדבר בו כנגד אחים.

ישנם יהודים שומרי תו"מ שבוחרים לדור בסביבה
מעורבת, מדוע? יש שרוצים מרחק מן התורה, ויש שהתורה דווקא חשובה אצלם מאד, אלא
שאינם רוצים שה'חרדים' יכנסו להם מדי לחיים. אלו אנוסים להתוודע אל הרמב"ם אחרי
שאינם יכולים לחיות על-פי ערכי התורה כמו שהם משווקים היום על ידי חוגים מסוימים.
לדידם צניעות הינה דבר חשוב, אבל תחיבת האף לגרבי השני נתפשת אצלם לא רק כחטטנות
במסווה דתי אלא אף כמעשה מאד לא צנוע. לדידם בשם החינוך הטהור נעשו מעשים שהם
אביזריהו של רציחה ואין פוצה פה ומצפצף, נמאס להם מן הצדקנות המעושה שתמיד באה על
חשבונם. תחושתם הפנימית אומרת להם שמשהו מאד מוחצן הולך וצובר כח, עד שאם חפצים הם
לשמור על שפיות דעתם חייבים הם להתרחק. יודעים הם שבקונוטציה הנוכחית אין לתורה רח"ל
פתרון עבורם.

בתורה א' בליקו"מ מבאר רבי נחמן שהיהודי צריך
לקשר עצמו אל השכל שיש בכל דבר. אלא שקשר זה מותנה בתנאי מוקדם: הכרח הקדמת
השיפלות לכל השגה. בלי התגבשותה של תודעה היודעת שלית לי מגרמי כלום לא תשיג הנפש
נכון את מציאותו ית'. דווקא הפרט המודע לבדידותו הוא המסוגל להגיע לענווה ושפלות,
שמשם כידוע נשיאת החן, כאן מונח היסוד לגילוי מלכותו ית'.

ישנן מאות ואולי אלפי נקודות הבוחרות להישאר
בודדות, משותף להם יסוד פנימי והוא: המיאון לעשות שקר בנפשם. בתוכם מתגבשת ההבנה
שאין האמת נחלתו הפרטית של מאן-דהו, ואף לא של עצמם, את האמת צריך לחפש ולא לנכס.
ברור אצלם שאמת וצדק הם מושגים שיש לרדוף אחריהם, ושלרדוף פירושו הקדמת הענווה
לפני האמת, לחיות עם תחושה שעדיין אין לך את זה. לזלזל בחילוניים, בספרדים, בבע"ת
– קל, קל עד מאד, אבל להיות מוכן לקבל ביקורת, להביט אל עצמך פנימה, קשה מאד.
הולכת ומתגבשת בעם קבוצה שההתפעלות התמידית של "החרדים לדבר ה' " מעצמם נעשתה
להם לזרא. אמירות בסגנון "אנחנו הטובים" "אנחנו הצודקים" "כולי עלמא רשיעי
נינהו מלבד אנן" נתרוקנו מתוכנן, עד שהממאן בהן שואל: האם דברי הרמב"ם הנ"ל
נוגעים אלי ומהי הדרך להתרחק מתרבות דתית שכזו.

יש החושבים שעיקר הבעיה של דורנו היא התאווה
וההפקרות ולכן מאשימים הם את החילונים כאחראים לכל חולי. הפתויים הם אכן בעיה
נוראה, אלא שלדעתי השורש לריחוק מן השי"ת נמצא במקום אחר, והוא החלל הריק של
ההכרה באלוקים, פירוש: לדורנו קשה להכיר באלוקים, אלוקים כאמת חיצונית לא מדבר
אלינו. אנו זקוקים לאמת פנימית, דורנו הולך אחרי תחושת הלב האומרת שבלי אמת פנימית
אין אלוקים. בעיה זו כבר נוגעת מאד גם לחרדים, לזה תיקונים חברתיים חיצוניים
והרחקות כבר לא יועילו.

החרדי מבית לא מבין עד כמה החמיץ את תנועת
התשובה עבור עצמו, במקום ללמוד לשאול: ריבון העולמים איכה?! העדיף לבלוע את החיות
שבתשובה ולהכפיפה אל מושגיו בבחינת ולא נודע כי באו אל קרבנה. לא העמיק לשאול: מהו
החידוש האלוקי המתגלה בתשובה? ומה טמון בה עבורי? ומשלא שאל – אין מנוס מלהסיק
שהתשובה נתפסה אצלו כאקט חיצוני של עזרה לאחים טועים, מבלי הבנה שמכוונת היא אף
אליו. ומשלא השכיל להתוודע אל בדידותו שלו לא בקש את האלוקים, והתוצאה – שחולשתו
הפנימית של הפרט מביאתו לבקש לעצמו מערכות שלטון תקיפות שיפעלו עבורו.

לפני מאה שנים ויותר עזבו אבותינו את התורה, בהמוניהם!
האם רק ריקים ופוחזים עזבוה? לא, גם בעלי תוכן ומחשבה וגם יודעי ש"ס! ולכן יש
לומר את האמת הכואבת: הדת חנקה אותם. קיום יהדות בצורה חיצונית ומאולצת נתפש אצלם
כעשיית שקר בנפשם. מי שקורא מעט בספרי רבנים שחקרו בדבר ימצא כדברים האלה. וכן מי
שקרא, בלי דעות קדומות, בדברי סופרים דאז – ימצא שאצל רבים עזיבתם את התורה לוותה
בקונפליקט פנימי ומייסר, את השי"ת (אמת) ביקשו, ואילו את תורתו לא יכלו לסבול.
כהיום גם אז סרבה חלק מן היהדות לקבל ביקורת, לא היה עם מי לחלוק את הכאב, הוכרח
הספק להשאר מוצפן. כלל ישראל נפלאים בחסד עם הגוף וחסרים את החסד עם הנפש (עם נפשם
שלהם).

בל יטעה, אף אחד לחשוב שכותב המאמר סבור שעזבם
את תורת ה' לא היתה טעות בידם, ברור שהמבקש את טוב לבו של האדם בלי התורה סופו
להשאר בלי כלום. אבל עכ"ז, במחילה מכבוד "ההסטוריונים מטעם", די לעיוות
ההיסטורי המנסה להתעלם מנקודה מאד מהותית: יהודי ממאן לעשות שקר בנפשו. ללמד שהיו
כולם "שיגעץ",  קל ונוח.

די לברוח מלהציב לעצמנו שאלה נוקבת: האם יכולים
האמת הפנימית של היהודי, היינו נסיונו להגיע בכנות לשכנוע עצמי במציאות האלוקים,
והתורה – להיפגש יחד? האם לעולם נברח מלהתמודד עם שאלה זו ע"י הפיכת התורה למערכת
שהיא חוץ לאדם המתנהגת עמו בכפיה. אדם נורמאלי מוכרח להימצא בקונפליקט מתמיד
והתלבטות כיצד לקיים את התורה, היינו כיצד להפכה לאמת פנימית, שאם לא כן תהפך
התורה ליצירתו האנושית של אדם שאינו מאמין בעצמו.

בדורנו קמו מחנכים שחידשו שקיום דברי הרמב"ם די
לו שיעבור דרך הלימוד בישיבה בעלת שם או בהשתייכות ל"יוצאי", ועם או בלי
כוונה השמיטו את העיקר, והוא שהתורה מכוונת עצמה דווקא אל האלקים. נשכח העיקר שאין
יכולת באדם לחיות לאורך זמן מבלי אמת פנימית וקשר פרטי משלו עם השי"ת, ושרק מכח
קשר כן ירכוש תעצומות נפש להתעלות מעל לכל הגדרה ביולוגית או מנטלית, אשכנזי,
ספרדי ושאר מידות חיצוניות.

לאזן את הדברים: מאמר זה לא בא לבטל את הצורך
במסגרות תורניות, ואף יודע שיש מצבים שעגלת הכלל חייבת לעיתים לנסוע אף בלי אמת
פנימית אלא מתוך הכנעה גרידא לתורה ולחכמים, אבל עכ"ז בהחלט מתמרמר הוא על
המונופול והשליטה שנטל הצד הייצוגי על העסק. התורה הפכה ממבקשת אמת פנימית למבקשת
תפקיד, הניחו כבוד אלוקים ובחרו בכבוד של מלכים, תובעים מן הפרט להיות "ממלכתי
חרדי" חלק מהמערכת, באומרם 'זה אלוקינו', ותו לא.

אנו ניצבים מול מציאות אבסורדית שמורכבת משתי
גישות שאינן מוצאות את עמק השווה. האחת לא מקבלת נוכחות אלוקית שמתעלמת מן הצורך
בשכנוע פנימי. בעומק: "כפירתם" נובעת מסירובם הכן של ההולכים בדרכה לשקר לעצמם,
היינו שבאמת אינם כופרים כלל באלקותו ית', אלא רק ממאנים הם לקבל את האלוקות
המעוצבת על-פי אמות המידה המוחלטות והכפייתיות ופעמים אף הלא צודקות של אחרים.

ומנגד ניצבת גישה האומרת שאפשר ליצור קשר עם
התורה אף בלי אמת פנימית. לדעתם יש לקשור את האדם למסורת אבותיו, רק כך ישאר לו
איזה סיכוי לשרוד את הנסיונות הבלתי אפשריים של החיים. אבותינו הנחילו לנו דבר טוב
ועלינו לשומרו ואפילו שהתוכן הפנימי חסר. המוטו הוא: תהיה חלק מן המערכת, כי בלי
מסגרת ובלי הגדרה ולוּ חיצוניים – לא תשאר יהודי.

אכן ההתמודדות שבין התורה הפנימית לבין התורה
הייצוגית מורכבת מאד, אבל מכאן ועד התפתחותה של דרך תוקפנית ושתלטנית המחלחלת אל
רמת הפרט והופכת את ערכי התורה לדבר כוחני תוך סרוס האמת הפנימית של היהודי –
המרחק גדול. הולכת ומתנוונת החירות לעמוד על מציאות השי"ת גם מתוך דעתי שלי בלי
כפייה והכנעה, לא! אין אמת בלי חירות. בהליכה אל המדבר שעליה מצווה הרמב"ם יש את
הפרישה מן העולם, אבל טמון בה יותר מזה: ההתוודעות אל נקודת האמונה העצמית.

אותם המקיימים את הרמב"ם רק לשם התרחקות, ולא
עבור העיקר שההתבודדות תכליתה לקרב את האדם אל האמת הפנימית, צופים בעינים כלות
כיצד הופך עולמם לתאטרון של "שחק את החרד". פעם היו אומרים 'היה יהודי בביתך
ואדם בצאתך', והיום המאמר מתהפך ל'היה חרדי בצאתך ואדם בביתך', הש"י.

הפורש מן הציבור מתוך כוונה למצוא את נקודת האמת
האינטימית שלו, סופו שיחזור לקרב אף את הזולת אל נקודתו שלו, אבל אותו שלא זכה
לעמוד על נקודתו האישית, נותר מבלי אמת עצמית, וסופו שההרחקה עצמה תהפוך אצלו
לתכלית.

הדבר משתקף בחוסר האמונה ביושרו וכנותו של
הזולת, די! איני יכול לחיות עוד בלי האמונה שקיים בי איזה יושר פנימי. די! כשל
כוחי להיות ירא את השמים של אחרים, מביט בעיניים כלות כיצד הסמינרים ודוגמתם
הורסים לנו את החינוך. אנוס להתמודד עם אי אמונתה של החברה בכנות שאיפותי, די
להפקיר את שפיותי וכנותי למשפטה של החברה היודעת-כל. לבדי נותרתי להאמין בעצמי,
מוכרח להישיר מבט בפני ה'אם אין אני לי מי לי', וכבר אמר החזו"א זצוק"ל שהקב"ה
ותורתו מאמינים באדם יותר מכל …

איני מתיימר לידע מהו הגבול הנכון שבין חרות
האדם לבין שלטון התורה המעמידו על מקומו הנכון כאשר הוא תועה מתוך גבהות לב או
תאווה. רק באתי לזעוק שצורת התורה והדגשיה ההולכים ומתעצבים כיום ע"י בני תורה
מצטיירים אצלי כמנותקים מהנקודה הפנימית. נכון שע"מ לאפות עוגה חייבים תבנית, אבל
"לאהוב" רק את התבנית?!

אנו מבקשים גישה מאוזנת יותר, כזו שאינה דוחה את
החירות העצמית, ממאנים לחיות רק על-פי אמת ייצוגית המשגיחה על נתיניה מרחוק. ועכ"ז
מודעים אנו אל הכרח הנאמנות וההכנעה למצוות התורה בתוך מסגרת חברתית של תומ"צ
השומרת על הפרטים התועים בתוך תבנית מסוימת, מודים שהאמת שאנו מדברים בה יש מידה
לא מבוטלת של סובייקטיביות הזקוקה לאיזון.

יש שהגאולה מצטיירת בקרבו כאפשרות לקבל תפקיד
גדול וחשוב במערכת, ויש המייחלים לגאולה שצורתה אינה להיות כחלק ממשהו אלא עם
"מישהו". עורגים אל האישות האינטימית המתרקמת בין שני בודדים, כאן כבר אין מקום
לנוכחות זר. מודגש החילוק שבין אלו המדגישים את המסגרות לאלו המבקשים את השכנוע
הפנימי, מוכרחים אל ההתוודעות האישית שבין אלוקים ואדם, לבדם.

לענ"ד, אם לא יתהווה בקרוב מהלך מאזֵן
לטובת השכנוע העצמי, נטול כפייה, נחזה שיותר ויותר אנשים טובים יפרשו מן הריכוזים
החרדיים, תרתי משמע, לקיים את דברי הרמב"ם הנ"ל כצו קיומי, מתוך רצון להעמיד את
החירות שבדת על אמיתתה, ואדרבה, אם לא – סופם שיברחו. הולכת ומתגבשת ההכרה שאין
להסתפח אל מערכת שבאופן מודע מונעת מעצמה את הבירור העצמי בשאלה 'מי אנחנו?!' ו'מי
אני?!'. הנסיון לטאטא החוצה כל דיון העוסק בזהות העצמית, תוך נסיון הפחדה שהוא נגד
הרבנים או נגד… אבד עליו הכלח, ולוּ מהטעם הפשוט שהוא מונע גם מן הרבנים עצמם את
החירות והטוב שיש בברור העצמי. הולך ומתקיים בנו הפסוק: "אוולת אדם תסלף דרכו
ועל ה' יזעף לבו”. (וכבר שמעתי באפן אישי משנים מגדולי ת"ח שבדור ביקורת חריפה
מזו הנכתבת כאן).

הלוואי וצומח מהלך חדש המבקש לאחד את האמת
הפנימית יחד עם האמת התורנית, נכון להאמין באדם על אף פחיתותו. מתעצמת הדרישה
שחייבת להימצא בתוך התורה  החירות והזכות
לשכנע את עצמי בעצמי שיש אלוקים. חירות זו אינה מתעלמת מן הכפירה ולא מן
החולשה האנושית, ועכ"ז מאמינה בכנות שהכפירה מכוונת רק לאותו אלוקים הלא אמיתי
שבדינו מלבנו, כי באמיתי לא נכפור לעולם. כתשובת החכם לאותו שאמר שאינו מאמין
באלוקים: באלוקים שאתה לא מאמין גם אני לא מאמין, בא ואלמדך מיהו אלוקים, נלמד
מכאן שיש "אמיתות" שמותר לא להאמין בהן.

אחרי כותבי את הדברים היגיעני ספר… וז"ל, מי
שמשתדל להשיב את רעהו בתשובה יכול לומר לו בכנות גמורה את האמת: אני ואתה באותה
צרה של התרחקות מה'
, אפשר כי נכסי מרובים מנכסיך, אוצרות שנעולים בפניך פתוחים
לפני, אבל אין כל זה מעיד על שינוי ויתרון מהותי ב'אני' שלי, העומד במערומיו, חסר
ומשווע
.