מכתב מאמנון

תגובה...

שלום לכם,

קראתי היום לראשונה את אדרבא (גליון 6 אלול). וגם קטעים נרחבים מגליון 5.

ראשית, יש"כ על היוזמה שמציפה נושאים בעיות ולבטים חשובים בעולמנו. גם מאד נהניתי מכמה מהמכתבים ששלחו הקוראים. אכן איננו לבד. לדידי ישנה כאן הזדמנות חשובה לזיכוי הרבים וליצירת שינוי אמיתי בכמה פשרות שנאלצנו או אילצנו את עצמנו לעשות.

מסר מרכזי וחשוב הוא שכב"ת עלינו להשלים עם מי שאנחנו, עם ההיסטוריה שלנו, החינוך שלנו, הרגשות שלנו, והידע הקודם שלנו. אך השאלה היא, מהי הגישה הבסיסית שאיתה אנו באים להשלמה הזו, ואם אנו ממשיכים להשתמש באותם כלים חשובים של רדיפת האמת גם לאחר שנכנסנו לעולם התשובה. האם אנו באים להשלמה זו מתוך השלמה עם רגשי נחיתות לעומת "החרדים מבית", שלעולם לא נהיה צדיקים כמו חלק מהם כפי שעלה מכמה מהכתבות והתגובות, או האם ננסה להשיג השלמה שנובעת מהכרת ערך העצמי והעובדה שאנו יכולים למרות כל העבר, ובחלק מהמקרים גם בזכותו, להיות כמו רבי עקיבא (בעל תשובה מגיל 40) ואונקלוס הגר.
אני מחפש (אחרי 14 שנה "בפנים") את האפשרות השניה.

כלומר, אם רודפי אמת אנו, אז כשנראה אפליה למשל, או פחד מהמוסיקה של מאיר בנאי, או חרדה מבנים של בעלי תשובה, או כיסוי של בעיה במשפחה מפחד שיהרס השידוך, עלינו לקרוא לילד בשמו. היכן שיש אפליה גזעית, אז זה הפרימיטיבי ולא הנעלה, היכן שאי אפשר לדבר ללא פחד שיעיפו את ילדיך ממוסד, אז זו דיקטטורת מחשבות ולא "חשש מההשכלה". ואת הזיהוי של זה כאנטי תורה אנחנו מביאים פנימה בין יתר דברים. וזה רק יכול לשפר. (הבעיה שלא באמת הבאנו וכשנדבר על כך זה במחתרת.(

היה מאמר קצר ורב עצמה בגליון 5 "יומנה של אם" שדיבר למעשה על קונפליקט שעולה בין המשתקף בחוויות היום יום בנושאים עקרוניים כמו "מה יאמרו", בעיות במסגרת החינוכית, ועוד. הכותבת כתבה כה יפה על כך שברור לה שישנן בעיות, ושלכאורה אינה רודפת עוד אמת כפי שהיתה בתחילת הדרך, (מה שהביא אותה לתוך היהדות). הזיהוי הזה הוא הוא הבסיס הנכון שאותו הייתי שמח לראות.

ברם, לפחות מהגליון שקראתי עלה מבין השורות, מסר שיש בו השלמה עם רגשי נחיתות וצידוק חוסר ההתאמה לציבור החרדי גם במקומות שלא ראוי (כמו נושא השידוכים שכתבה עליו אחת הקוראות., שלטעמי עלה ממנו ריח לא נכון של קבלה מטעמים מוטעים, ובעוד כמה מקומות בין השורות). התואנה שהחברה החרדית למעשה מורכבת מצדיקים שאנחנו לעולם לא נוכל להיות, אינה נכונה. יש שם ללא ספק צדיקים גדולים, ואכן תמיד נרגיש כמהגרים מבחינה מסוימת, אך מצד שני, הבאנו איתנו חוש ביקורת, דרך ארץ, יחס נכון יותר לזולת (בהקשרים מסוימים שעליהם יכולנו לבנות), השכלה במובן החיובי, ועוד ועוד. זה המצב.

יותר מדי ב"ת עושים כל לולינות אינטלקטואלית ע"מ להצדיק כל מיני בעיות, בלשון המעטה, בחברה החרדית. וזו אינה עבודת ה' שחותמו אמת. כמובן על כל אחד להיות חכם, ולא בהכרח דון קישוט, אבל גם לא אחד המושיט (נניח…) את הלחי השניה לכל עוול.

"אדרבה" יכול לבוא ממקום של עזרה עם הלבטים ולהציע חיזוק, פתרונות, רעיונות והשקפות חכמות שמשותפות לכולנו, אך מתוך הכרת ערך העצמי שרק בעזרתו גם ניתן לזהות את המקומות הטעונים שיפור.

כמובן שקריאה של גליון וחצי, יתכן ואין בה כדי לקבל את הרושם הנכון מצידי. אמשיך לקרוא….

סליחה על האריכות. ושוב תודה.

אמנון.