מותר לשאול?

מהיכן יצמח הדור הבא?

די. נמאס לי לכתוב תשובות, ולכן חשבתי לגוון ולכתוב הפעם שאלות, שאלות שבודאי רבים וטובים שואלים בליבם, וראוי לענות עליהם.

 בגליונות האחרונים הובאו סקירות על שתי קהילות שונות, והדברים נכתבו בצורה יפה ואופטימית. אחד מהנושאים, שחזרו שוב ושוב ושתפס את עיני היה שבקהילה יכולים אנחנו לנהל אורח חיים המתאים לנו. ואכן נסחפים אנחנו בתיאורים הפסטורלים של הסובלנות, החיים המשותפים של ספרדים ואשכנזים וכל גווני הקשת, בלימוד התורה לפי הרמה שלנו, חוסר לחץ מצד החברה החרדית וכל שאר העניינים המוכרים. נפלא ביותר!

אך כאן שואל הבן שאלה: מה עם השאיפות, ולאן שואפים? להיכן נעלמה ההנחה הבסיסית של "הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים"? ובלשון אחרת, כיצד נתקדם, אם לא נחיה בתוך חברה שיש בה תלמידי חכמים, אברכים בעלי מעלה. כיצד נסיר מעלינו את חספוסי הצבריות שלנו, וכל המרעין בישין של העולם שמסביב, אם לא נראה יהודים איכותיים שמקורם בעולם מתוקן של פעם. נכון, אנחנו לא חושבים כבר שכל אחד ברחוב הוא החפץ חיים, אך אי אפשר להכחיש לגמרי את הכל, שראינו ואנחנו רואים מסביבנו דמויות נפלאות שניתן ללמוד מהם, והם הגורמים לנו לשאוף להתקדם ולתקן את עצמנו. בקיצור, מה עם ה"פידבק" החרדי החיובי. האם אנחנו בתוך עצמנו זה חיובי, מְפַתֵּח?

 בגליון הקודם הודפס "מירוץ הלפיד". מאוד נהניתי מהכתיבה, הנושא וכל השאר. אבל…

אבל חרה לי ביותר מסקנת הדברים, שתנועת התשובה היא נושאת הלפיד של דורנו, בהעברת הלפיד הגדולה מדור לדור. ולא עוד, אלא שהכותבת היתה בטוחה כל כך בקביעתה עד שהלכה לכותל להודות על הבנתה.

איני דן עם הדברים נכונים אם לאו, אלא על עצם המסקנה כפי שהיא נאמרה. אדם שעזב את העולם הקודם, בו כל נהג מונית יכול לחוות את דעתו על הכל. בו אדם מפחד כי הוא ייתפס על משהו שאינו יודע ושבו "הרגשות הבטן" שלי נאמרות בבטחון גמור ו"מקסימום זה לא נכון", חייב לדעת שהוא הגיע לעולם שונה לחלוטין, לעולם שיש מה להפסיד, והנחה קלילה של "מקסימום זה לא נכון" אינה מתאימה. לעולם שישנה שאיפה אמיתית לאמת ויש אחריות למה שנאמר. אחריות זו, והרצינות האמיתית המתלווה אליה גורמות לו להכיר מהו "מגרש המשחקים" שלו. מהו תחום היכולת שלו לקבוע דברים. ובמיוחד מהם הדברים הענקיים, שהם מחוץ ל"תחום השיפוט" שלו. שם הוא חייב להיות עניו וצנוע, מכיר את מקומו. שם מקסימום משתמשים בביטוים "שמא הדברים הם כך", "האם ניתן לומר ש…", וקביעות נחרצות במיוחד בדברים שנוגעים לכלל ישראל, הן "קפיצות ענקיות" מדי, הרבה מעל לגובה שלנו. לי זה צורם ביותר. שוב, לא בגלל מה שיאמרו, אלא בגלל שיש בזה אי הכרה במקום שלנו.

זוהי גם הסכנה גדולה שלנו, שנצא מהמקום שלנו ונתחיל לקבוע קביעות שלא שייכות אלינו, שנדבר בהכללות מופרזות, ושנרגיש כמתקני העולם בכללותו, מבלי שהדבר מוטל עלינו ובתחום שלנו. והנורא ביותר ש"הרגשות הבטן", התרגשויות והתפעלויות ללא כל בקרה, יהפכו למובילות בקביעת חיינו. אמת, 'אדרבה' הוא מקום להביע דעות ורגשות, אך עלינו לזכור כי אנחנו נמצאים בעולם רציני ולכל אחד יש את "מגרש המשחקים" שלו. קביעה כי בעלי תשובה הם נושאי הלפיד של הדור בשרשרת המסירה של כלל ישראל, היא קביעה "גדולה" מדי. קביעה המצריכה הרבה דעת תורה אמיתית והכרת סוגיות ברומו של עולם, ולכן מפריע לי עצם המחשבה כי הדבר נמצא בתחום הסמכות והאפשרות שלנו.                   

 עוד מצאנו בגליון הקודם את מאמרו של ידידי הטוב דורון יוסף "מקווה ישראל ה'". מאמר נפלא ביותר. אני מצדיק את התייחסותו כלפי ארשת חשיבות עצמית ובוז כלפי העולם העממי, אך שואל אני שאלת תם: מי יכוון את אותה תנועה עממית? הרי ראינו כי בעולמות עממיים כדוגמת בתי הכנסת הספרדיים הנפלאים ישבו חכמים אדירים ולימדו. ב"אוהל רחל" בירושלים, ישב הרב אבא שאול זצ"ל ודרש לציבור הספרדי המגוון, כולל בעלי בתים פשוטים ועממיים ביותר. להבדיל בין חיים לחיים, לבית כנסת של הרב עובדיה שליט"א נכנסים ציבור מגוון ביותר. נכון, פעם החכמים צמחו בתוך העם, אך היום הם צומחים מהישיבות, מהמוסדות השונים, כאשר כל הגדולים האשכנזים והספרדים שולחים את בניהם לישיבות החשובות ביותר, מתוך תקווה שמשם יצמחו הגדולים של הדור הבא. בעלי תשובה ותיקים פותחים כוללים וישיבות לבעלי תשובה. נפלא! מהיכן הם צמחו? ומכאן לשאלה מהיכן יצמחו רבני ומנהיגי עולם התשובה העממי?