מותר להשיב

האם אנחנו בשלים לחנך לבד?

בגליון 12 שאלתי מספר שאלות הנוגעות לכתבות שפורסמו בגליון 11, ובעקבותיהן קבלנו תגובות נפלאות מכותבים שונים, שפורסמו על ידינו, הכוללות ביקורת על סגנון השאלות ועל עצם העלאתן.

 שאלנו: א. לגבי קהילות בעלי תשובה, האם אנחנו יכולים לנהל את חיינו לבד ללא החברה החרדית, ובקיצור מה עם ה"פידבאק" החרדי החיובי. האם אנחנו בתוך עצמנו זה חיובי, מְפַתח?

ב. לגבי הכתבה "מירוץ הלפיד", האם אנחנו יכולים לקבוע, שתנועת התשובה היא נושאת הלפיד של דורנו, בהעברת הלפיד הגדולה מדור לדור. דהיינו האם קביעה כזאת היא אינה "גדולה" עלינו, וממילא בעולם התורה (ללא שום שייכות למגזרים) היא אסורה.

ג. תנועה עממית או רוח הטהרה המפעמת ופורצת, האם היא אינה זקוקה להכוונה של רבנים שיצמחו מעולם התורה.

 

השאלות נשאלו בצורה חריפה כדי שנתמודד איתם. אנחנו חייבים לדעת כי איננו יכולים להמשיך כל החיים עם מהלך של "סור מרע" ולבנות את חיינו על ה'אנטי' ותגובות הנגד על מהלכים שנראה לנו כי הם הזיקו לנו בעבר. כל אומה שיצאה לעצמה, מטלטלת בשאלה הנוראה אם כן איך חיים כעת? לאחר שכלל ישראל יצא לחירות ניתנה לו התורה שהיא נותנת צורה ותוכן לחיינו. דהיינו, ששאלת השאלות היא מהו ה'עשה טוב'. נכון, אנחנו מלאים רצונות טובים ושאיפות טהורות להתקרב לבורא ולעבדו בלבב שלם, אך זאת גופא השאלה: כיצד, באיזו דרך, מהי הצורה האמיתית שיש לתת לאותם רגשות נעלים. כל מי שכתב ספר יודע, שאחרי שיש לו במוחו את הצורה הכללית ביותר של איך הספר יראה ואיך הוא לא יראה, הוא מתחיל במסע מפרך של שאלות בנושאים שלא חלם עליהם קודם. בודאי שהרוח הכללית היא חשובה ביותר והיא המנוע המרכזי, אך עדיין ישנן שאלות עצומות נוספות, שאנחנו חייבים לחשוב עליהם ושאני מסופק אם אנחנו יכולים לפטור אותן לבדנו. דוגמא קטנה ומזערית להמחשה: בית כנסת של הקהילה. לכל בית כנסת בעולם יש את הגבאי האמיתי. לא 'שוטר המקוף המקומי' שעושה סדר, אלא אותו גבאי שיש לו את המסורת, ויודע מה עושים בחג פלוני וביום פלוני, אין המדובר בשאלות הלכתיות טכניות, אלא בהתנהלות מקיפה של בית כנסת והרוח, שנותנת לו אופי. וצריך שיהיה לו אופי יהודי.

אסור לנו להיות עוסקים כל הזמן בהתמודדות ובהשוואות עם העולם החרדי, כך שברגע ששואלים משהו על עצמנו אנחנו משיבים: 'והם יותר טובים?'. לא תמיד זה רלוונטי, ובמיוחד אם אנחנו רוצים לבנות את עצמנו כראוי. כמו כן, אי אפשר לצבוע את הכל בשחור ולשכוח את כלל ישראל על כל גווניו. החסיד צריך לחיות בידיעה ברורה כי הליטאים נחוצים לו וכי בלעדם הכלל ישראל אינו יכול להמשיך, ואילו הליטאי חייב לחיות כך כלפי החסיד, הספרדי, בעלי התשובה, וכל מי ששייך לכלל ישראל באמת.  

לכן, אף שאנו מדברים על קהילות של בעלי תשובה, עדיין אנו זקוקים לאותם דברים נפלאים המצויים בעולם החרדי. אמת, אנחנו איננו יכולים להמשיך ולחיות בצורה שהכל רוצים להשתלט עלינו, ל'פרמט' אותנו, ולשנות אותנו שינוי גמור עד שלא יכירו אותנו כלל. זה כבר לא עובד היום, וכדאי שכל הגורמים יבינו זאת. אבל אנחנו כן זקוקים לידע, למסורת, לתורה ולמידות של כלל ישראל. לאותה רוח היהודית שעדיין מצויה שם, למרות הבעיות הקשות של דורנו. להשפעה כזאת אנו מצפים לא כאילוף, לא ככפיה, לא כביטול העצמיות ודיכוי הרוח שלנו, אלא כ'פידבאק' ואמצעי לקנות משהו שחסר לנו. כך למשל אני זקוק בבית הכנסת של הקהילה לכמה בני תורה שיש להם מסורת, אך שמכירים, אוהבים ומעריכים בעלי תשובה. כאלה שאינם מרגישים כאילו הגיעו לנייטיבס באפריקה כדי לגייר אותם, אלא מרגישים את הזכות לתרום מתוך אהבה והערכה ליקירים אלו, ומתוך רצון להתבשם ברוח הנפלאה של בעלי תשובה, ובעיקר מוכנים להתלמד מה אנו זקוקים באמת. בקהילה זו אני זקוק לרב, שמוכן גם הוא להתלמד ולהכיר את העניינים של בעלי תשובה, שהגיע לכאן מתוך הערכה ואהבה לבעלי התשובה, ולא מתוך צורך להתפרנס, או בגלל שהוא לא מספיק טוב לשכונה חרדית. זקוק אני למגידי שיעורים בגמרא, שפתוחים דיים כדי לחשוב מה בעלי התשובה זקוקים באמת, ולא רק להניק אותם, בעל כורחם, במסורת הישיבה שלהם, בין אם זה מתאים לבעלי התשובה ובין אם לא. והעיקר, זקוק אני להתבוננות וללמידה כיצד חיים את חיי התורה והמצוות, שהרי כולנו מכירים לאילו עיוותים ניתן להגיע מיישום אוטומטי של דברים שנראה לנו כי הם כתובים בספרים. זקוקים אנו לראות אנשים בעלי מסורת החיים וזורמים במצוות. 

אומנם, יתכן ויש בכוחם של בעלי תשובה ותיקים, שספגו היטב את המסורת והרוח הנ"ל, למלא את התפקידים הללו, ובמיוחד את האיזון הרצוי בין הרוח הרעננה למסורת. יתכן, אך לא בהכרח.

בכל זאת נדמה לי, שכל המקומות הנפלאים שנוסדו על הבריחה מ… וסמכו על זה שהרוח שלנו תעשה את השאר ממילא, התפרקו לאחר זמן כאשר עלתה השאלה: 'ועכשיו, מה כן'. 

דהיינו, שיש כאן שאלות חינוכיות חשובות ועקרוניות של המשך הדרך, ולא קיבעון ופחד להתנתק מהמוסכמות הישנות של בעלי התשובה של פעם. אני יודע שיש הרבה אנשים שחושבים כי הרוח הנפלאה של בעלי התשובה תשא אותם, ושאותה רוח טהרה ורצון טוב מספיקה. או שהשגחת ה' תוביל אותנו לחוף מבטחים. או שהתורה וקיום המצוות דיין כדי להוליך אותנו. אך זאת גופא צריך לזכור, כי כל הצורות של עבודה ה' שהתחדשו בכלל ישראל, נבעו מתוך צורך לכיוון וחינוך, וזאת יחד עם קיום ההלכות, לימוד התורה ונוסף לסייעתא דשמיא וההשגחה העליונה. צורות עבודת ה' זו נבעו מצורך הדור ומהמנטאליות המיוחדת שלו או של אותה תפוצה. כך למשל כותב ה"שרידי אש" כי החסידות לא נתקבלה ברוסיה ובליטא הקרה והשכלית – וזכתה לגל אדיר בפולין החמה, ואילו המוּסַר מצא את הנתיב הסלול דווקא ברוסיה ובליטא.

האם אנחנו רוצים לחדש דרך בעבודת ה'? נדמה לי שזוהי דוגמא קלאסית לדבר שהוא גדול עלינו בדורנו. זהו מפעל המתאים לבעל שם טוב, ר' ישראל מסלאנט וכדומה. אנחנו יכולים לפעול במישור של הגדרת הנושאים החשובים והמיוחדים שלנו ובנסיון לחשוב על מהלכים למימוש הדברים. זקוקים אנו להגדרת הדגשים בחינוך עצמנו המיוחדים לנו, שהרי אנו רוצים לגדול ולהתעלות, שזוהי מגמת החינוך העצמי (חינוך חובק את כולם ואינו נחלת הילדים בלבד). היכן ההדגשים בעבודתנו, מהו הנושא החשוב שאיננו יכולים לוותר ומהי תרומתנו המיוחדת לכלל ישראל, כציבור מגוון של בעלי תשובה המשתייכים למגזרים שונים. זאת כבר מהפכה בחשיבה המובילה את בעלי התשובה.

היחס לחברה החרדית אינו יחס של חיקוי קופי, אלא מאגר עצום של תורה, הרגשים, והנהגות יהודיות, שצריכות לדבר אלינו ולעורר אותנו. שוב, לא כחיקוי אלא כ'פידבאק' אמיתי, כהתמודדות עם נושאים ובחינה עצמית אמיתית. במאגר הזה יש המון חומר למחשבה, התבוננות ולמידה, הנחוצים לבניית עולמנו, ואי אפשר להמשיך לחיות פגועים ונרגזים, צובעים את הכל בשחור ובלבן – ונשארים עם המגרעות והאכזבות.

את הכתיבה של "מירוץ הלפיד" אהבתי מאוד, את המסקנה הייתי שמח לקבל בגאוה לו הייתה נאמרת בידי אדם גדול. זוהי פשוט קביעה ענקית. בעצם כל אחד מכיר זאת מהמקצוע שבו הוא מתמחה. עורך דין צעיר נורמאלי יגיד בפשטות "התיק הזה לא בשבילי, לך לעו"ד פלוני", שחקן ליגה ב' בכדורסל לא יקבל ברצינות הצעה לשחק באנ. בי. איי., ואברך מוכשר לא יתיר עגונה ברוסיה. כך גם כאן. ישנם דברים רבים שזה פשוט "גדול עלי", והאדם חייב לקבל לאט לאט חוש בדבר עד שתהיה לו בקרה עצמית נכונה. בודאי שצריך יוזמה, בודאי שיש עזות דקדושה, בודאי ש'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', אבל תמיד עם המבט וההכרה של 'מהם הגבולות שלי'. זהו עולם התורה האמיתי.

יהודים פשוטים הם יהלום נפלא ויש להם מעלות נפלאות, אך תמיד היו להם חכמים. תמיד. זה היה חלק מיופיים ותמימותם שהיו נכנעים לחכמים. "עץ חיים היא למחזיקים בה" נאמר על תורתנו הקדושה, אך איך מחזיקים בה? כדי שאהיה באמת מחזיק בה, שייך לה וקשור לה – אני זקוק לחכמים, למצוא דרכים בכל דור ודור לפי מצב הדור ולפי עבודת הדור. השאלה היא מי יהיו הרבנים הללו, אותם שיבינו אותנו, יאהבו אותנו באמת וירצו לחיות כחלק מאיתנו, כמו החכמים של פעם. לאו דווקא שיסכימו לנו, אך שיכנסו לסוגיא הזאת שלנו באמת. שנרגיש כי הוא חש ומבין אותנו ולמרות הכל דעתו היא לא כדעתנו. ובמיוחד שיהיו לו מהלכים מתקבלים על הלב להוליך אותנו. האם יהיו אלו רבנים משורותינו או רבנים מהעולם החרדי הותיק? אינני יודע, והדבר אינו משנה כל כך, העיקר שיהיו.

חשבתי ששאלות אלו מחייבות מחשבה ומהלך, ואי אפשר להשאיר את הדבר לכלל ההתלהבות וה'אורות' שלנו. כך דרך התורה, שמתוך הקושיות, אף שהובאו בצורה בוטה ומוקצנת, נבנית ההנהגה הרצויה.