מהו אדרבה?

אחי אהובי יהודה,

את המכתב אליו התיחסת קיבלנו לפני מספר חודשים. יחד עימו קיבלנו עוד מספר מכתבים בנושאים דומים, חלקם אף רגישים יותר. התלבטנו מאד האם לפרסם אותם. מצד אחד הקריאה העמוקה שבקעה מתוך המכתבים העידה על מצוקה אמיתית הדורשת התייחסות. מצד שני, כפי שכתבת, המורכבות של הנושאים הללו, העדינות הנדרשת בטיפול בהם, וכן הלאה. בשלב הראשון החלטנו לא לפרסם אותם. כמוך, חשבנו שהדברים הללו צריכים להיות נידונים בפורומים סגורים. מה השתנה, אם כך, שבגיליון האחרון החלטנו לפרסם אחד מהם?

 

'אדרבה' הינו כתב עת לבעלי תשובה

בא נשים את הדברים על השולחן: אין דבר כזה פורומים סגורים בהם דנים בנושאים הללו. אותם בעלי תשובה מעטים שזכו לרבנים שידריכו אותם בנושאים הללו בצורה בריאה ישרה ופשוטה אכן אינם זקוקים לנו. דא עקא, שהמציאות בשטח מוכיחה שלרוב בעלי התשובה הללו אין הדרכה כזו, וחלקם אף "זוכים" להדרכה מסורבלת ומבולבלת שאינה תואמת את צרכיהם האמיתיים. אחת הסיבות בשלה 'אדרבה' יוצא לאור, היא על מנת לדון בכל אותם נושאים שכבר שנים אומרים לנו שחשוב מאד לדון בהם אך צריך לדעת מתי ואיפה ולמה וכמה… ובינתיים עוברות השנים, ואף אחד לא דן בהם, והעיירה בוערת. צר לי, יהודה, אך 'אדרבה' לא יצא לאור בשביל משפחתך היקרה מאד. 'אדרבה' יוצא לאור בשביל בעלי התשובה שכבר אינם יכולים לחכות עד שמישהו ימציא את הפורום הסגור הנעלם הזה שבו ידונו במה שאי אפשר לדון. אני חושב שחשוב לומר משהו מעבר לכך – אני לא מבין מדוע אסור לדבר מהדברים המופיעים במכתב המדובר. האם יש קלקול בכך שילדים ידעו שיכול להיות קשר חם ואנושי בין הוריהם? האם יש סכנה בכך שילדים יבינו שלהיות הורים זה לא רק משכנתא וטיטולים אלא יש שם גם רגש וקשר, ובוא נקרא לילד בשמו – יכולה להיות שם אפילו אהבה. אני מוצא את עצמי מפחד לכתוב את "השם המפורש" למרות שבאמת אינני מבין מה פסול יש בכך. מסתבר שגם אני נתקפתי כבר בכיווץ הזה של זהירות יתר. יתכן מאד שבחברות מסוימות זה נכון וראוי לשמור על הגבולות הללו, אך לי נראה שלבעלי תשובה השתיקה הזו הרסנית. וכאן אולי נעוץ ההבדל הגדול והמהותי.

 

תקשורת גלויה

 אני גדלתי בבית שבו היה מותר ונכון לדבר על הכל. גיליתי כבר בתור ילד שהבעיות הכי קשות וסבוכות וחסרות פיתרון מתגמדות ומתבהרות ומסתדרות ברגע שמתיישבים לדבר עליהם. אני זוכר באופן מוחשי את התחושה המתוקה הזו של ההקלה כאשר אותו ענן אפל שרבץ עלי מתפוגג ונעלם לאחר ששיתפתי את הורי בבעיה שהציקה לי. את אותו ערך מוסף של תקשורת גלויה חוויתי גם בתור מדריך בתנועת נוער, כקצין בצבא, וכמחנך. בתור בוגר גיליתי גם שאכן יש דברים שראוי להצניע, או לפחות לדעת היכן לשתף. אך עדיין באופן כללי וברור תקשורת גלויה ופתוחה נותרה אצלי בתור ערך יסודי. יתר על כן, בתור מטפל הגיעו אלי לא מעט מקרים בהם חוסר היכולת לדבר ולשוחח הובילה לנזקים בלתי הפיכים. בעיות פשוטות שהיו יכולות להיפתר בקלות – תפחו למימדים מפלצתיים כי "אסור לדבר על זה". בעלי תשובה אימצו לעצמם את ענן הסודיות הזה, ונמנעו מלטפל בבעיות שורשיות כי זה לא ראוי ולא תורני וכו'. לא פעם זה שימש כתירוץ נוח להתחמקות מלקיחת אחריות מלווה בתחושת צדקנות מעושה. אני מאמין שילד צריך להיות מסוגל לדבר על הכל עם הוריו. הצירוף של בורות ותאווה בגיל הנעורים הינו נורא. הילדים של היום, גם במגזרים החרדיים ביותר, נחשפים למידע מעוות ומשובש מהרחוב. ילדים נקלעים למצוקה קשה כתוצאה מהמידע הזה, אך לעולם לא ידברו על כך עם הוריהם. כמה בעיות היו יכולות להיפתר לו ילד היה יודע בפשטות שהוא יכול לגשת להוריו ולשתפם במצוקה ולברר עימם את המידע שהגיע אליו. כך הם פני הדברים גם בזוגיות. כמה נשים מתכחשות לתחושות שלהם כי הן חוששות שזה לא הולם לשוחח על כך עם בעליהן. כמה בירורים חשובים ומהותיים לא נערכים לפעמים עד שמאוחר מדי, כי זה לא מספיק 'צדיקי' לדבר על כך. והדבר נכון, וכאן אנו מגיעים לענייננו, גם במישור החברתי: חברה בריאה אמורה להיות מסוגלת לדון בבעיות שלה בצורה בוגרת. להעלות את הקשיים, לשמוע את הצדדים השונים, ולאפשר לכל פרט ופרט וקבוצה ככלל את תהליך ההתבררות שלה.

 

תיקון חברתי

 בתקשורת החילונית הדיונים הללו נערכים לא פעם בצורה חולנית ומשובשת, אך יחד עם זאת היו לא מעט מקרים של עיתונאות אמיצה שהובילה לתיקון עוולות קשות. בעולם החרדי לא קיימת עיתונאות כזו, וממילא גם אין מי שיעורר את הדיונים החברתיים בכל כך הרבה מישורים נצרכים כל כך. האוירה הקיימת בציבור היא שהבעיות הללו ימתינו עד לביאת משיח צדקנו. בקשר לציבור הכללי אין זה תפקידנו לעסוק בפתרון בעיותיו. אך בנוגע לאחינו וחבירנו אנו, בעלי התשובה, זה נראה לא אנושי ולא יהודי להמשיך ולשתוק. 'אדרבה' יוצא לאור כדי לעורר את המודעות החברתית, ולאפשר תהליכים של תיקון ושיפור. מוטל עלינו לשקול בכובד ראש באילו נושאים לעסוק מעל דפי 'אדרבה' ואילו נושאים יופנו לכנסים הבאים או לקבוצות החברים אותן יזמו חברינו עופר גיסין ומאיר קאבר. היו מכתבים שאכן החלטנו לא לפרסם שעסקו בנושאים הלכתיים טעונים ומורכבים שאין מקום לדון בהם בצורה פומבית, אך אנו בהחלט סוברים שיש להרחיב את גבולות הדיון הציבורי יותר ממה שהיה נהוג עד היום. ולו רק לדיון הציבורי של תנועת התשובה.