מבט בחינוך ילדי בעלי תשובה

חינוך הדור השני

  לפני מספר שנים התייעצתי עם אחד מתלמידי החכמים בנוגע לתלמוד התורה שלנו.  מדובר ביהודי בעל נסיון רב בתחום החינוך וקיויתי לקבל הדרכה מסודרת באותן שאלות שהעסיקו אותי.  לאורך השיחה חמק אותו תלמיד חכם מתשובות ישירות וחזר והציג את אותה שאלה באופנים שונים: כיצד תרצו לראות את הילדים שלכם בעוד עשרים שנה?

המסר היה ברור – אין מקום לדיונים חינוכיים מעשיים לפני בירור מטרת היעד.

לצערי, דומני, שעדיין לא העמידו את תנועת התשובה לפני השאלה הנוקבת הזו.

 בנידון דידן הבירור הינו כיצד אמורים להראות ילדי בעלי התשובה בעת סיומם את המערכת החינוכית.  לכאורה השאלה אינה ברורה. במשך שנים רבות היה מקובל לחשוב שאין הבדל בהצבת מטרת היעד בין ילדי בעלי התשובה לבין כל ילד חרדי אחר.  נראה לי שבהתעלמות מבירור זה יש היתממות שאינה במקומה. 

 באופן מובהק ישנם הבדלים בין ילדי בעלי התשובה לבין ילדי משפחות חרדיות. ההבדל הזה בא לידי ביטוי בהתנהגות, בצורת דיבור וגם בצורת חשיבה.  יותר מכך: ההבדל בא לידי ביטוי בצרכים שונים בתכלית.

 לא פעם שמעתי מחברים חרדים שהם יכולים לזהות מיידית ילד של בעלי תשובה גם בתוך קהל של ילדים. מרתק לראות כיצד הילדים הללו עצמם יודעים לזהות זה את זה ולהתחבר ולמצוא שפה משותפת. הבדלים אלה ניכרים גם בבתים שעשו מאמץ גדול להשיל מעליהם כל סממן של בעלי תשובה. הנתונים העגומים על אחוזי הנשירה הגבוהים בקרב הדור השני לבעלי התשובה נובעים אולי מההתכחשות לנחיצותה של שאלה זו.                                                  הצבת מטרת היעד מחייבת אותנו לבירור יסודי. עלינו להכריע האם המטרה העיקרית שלנו היא ההיטמעות בחברה החרדית, להפוך את הילדים ל"רגילים", או האם אנו רוצים לשמר חלק מהתכונות שהבאנו עמנו אל התשובה: את האמיתיות, את החברות את היצירתיות.

 אותו תלמיד חכם לימד אותי כלל: לפני שאתה שוקע אל ה"איך וכיצד" הרשה לעצמך לחלום, לפתח חזון. התרגום המעשי יגיע בשלב הבא. תמיד יצוצו אותם מצקצקי לשון שינודו בראשם ויחזרו ויסבירו כי אין סיכוי ליישם את הדברים במציאות.  לו היינו נותנים להם להחליש אותנו בתחילת דרכינו כנראה שלעולם לא היינו חוזרים בתשובה.

 באותה שיחה הבנתי שלמעשה היוצרות התהפכו. רתמנו את העגלה לפני הסוסים. השאלה היסודית הינה כיצד אמור להיראות בעל התשובה עצמו ורק לאחר מכן יש לדון כיצד לחנך את ילדיו. במציאות רוב בעלי התשובה פועלים להיפך. הם מוכנים להקריב את חייהם על מנת לאפשר לילדיהם את החינוך הראוי (כמו שהגדיר זאת אחד הדוברים בכנס בית מאיר "להישכב על הגדר…") וזאת בלא לברר בכנות מהו אותו חינוך ראוי. כאשר התוצאות העגומות של חינוך זה טופחות על פניהם, כבר מאוחר מידי מלשנות. הבינוניות, הדלות הרגשית, הקיבעון המחשבתי, כל אלה הינם רק חלק מהסממנים של וויתור בעלי התשובה על יחודם כפי שהוא בא לידי ביטוי בילדיהם. נראה לי שתפקידו האמיתי של בעל התשובה הינו לשמר את איכויותיו האמיתיות ולהתלבט באומץ כיצד להצליח לחנך את ילדיו לאור איכויות אלה.

 מאותה שיחה יצאתי בתחושה ברורה כי אסור לנו לוותר על החזון. עלינו להאבק על האפשרות להעניק לילדינו חיי תורה בריאים, אותנטיים  ורלוונטיים , בלא לוותר כהוא זה על רמת הלימוד והידע התורני. עלינו ליצור מערכת חינוכית שבה יש מקום לכל ילד: לבעלי הכישרון הלימודי ולבעלי החסד, לבעלי העשייה ולבעלי התפילה. מערכת שבה יש מקום לשוני, למגוונות ולפנים שונות של עבודת השם. ברור כי יש לנו הרבה מה ללמוד מהמערכות הקיימות אך נדמה לי כי יש לנו גם הרבה מה ללמוד מעצמנו.

 ארשה לעצמי להוסיף ולומר כי יש כאן גם שאלה אמונית. ההתייחסות אל עברו של בעל התשובה כ"טעות בייצור", שעלינו להשתדל ולהעלימה, הינה ביטוי לתפיסה מצומצמת של ההשגחה האלוקית. ברור שעברו של בעל התשובה גדוש בקלקולים ושיבושים אך בד בבד היו שם גם עוצמות גדולות של רגש, כוחות מופלאים של עשייה ויצירה וכן יכולות חשיבה לא שגרתיות. האם באמת רוצה מאיתנו הקב"ה לוותר על כל זה?

 עלינו לעמוד אל מול האצבע המאשימה הטוענת כי הכישלון בחינוך הילדים נעוץ בחוסר ההסכמה שלנו להיפרד מהעבר, מההתעקשות שלנו להישאר יחודיים ומשונים, מהבלבול אותו אנו מנחילים לילדינו.

 עלינו לענות על טענה זו כי יתכן מאוד שהכישלון נובע דווקא מההתכחשות למי שאנחנו באמת, מהזייפנות ומהחקיינות.  יותר משלושים שנה של תנועת התשובה מצביעים על כך שנסיון התכחשות זה תוצאותיו עגומות. עגומות לבעלי התשובה עצמם ועגומות לילדיהם.

 קריאה פשוטה של המציאות מראה שגם מערכת החינוך החרדית אינה עומדת יותר בנסיון זה. יותר ויותר שערים של תלמודי תורה, בתי יעקב, סמינרים וישיבות, הולכים ונסגרים בפני משפחות בעלי התשובה. כאילו גם המציאות עצמה דוחקת את בעלי התשובה לייצר לעצמם פתרון אמיתי.

מסגרות חדשות מופיעות.  מסגרות בהן הצוות הינו חרדי מבית ואילו התלמידים ממשפחות בעלי התשובה. בעבר הלא רחוק שימשו מסגרות דומות לחינוך הספרדי. לכאורה מסגרות כאלה פותרות את הבעיה: ניתן לאפשר חינוך חרדי ללא התמודדות עם קשיי השילוב. ניתן לענות על צרכי בעלי התשובה במסגרת נפרדת. לעניות דעתי תופעה זו רק מנציחה את הבעיה ואולי אף מעמיקה אותה. התלמידים חווים עדיין את אותה דחייה הרסנית ומודעים היטב להיותם "סוג ב'", הצוות אינו מסוגל להבין באמת את התהליכים העוברים על בעלי התשובה וילדיהם, ההורים עצמם נדרשים שוב לאותה חקיינות וזיוף.

 דומני כי הגיעה העת לפנות חזרה למעגל הכוחות הטמון בבעלי התשובה ולהיענות לאתגר של הקמת מסגרות עצמאיות.  מסגרות שיחרטו על דגלם את המצויינות בלימוד, אך גם את האנושיות החמימות והיצירתיות. מסגרות שלא ירתעו מהאתגרים החינוכיים העומדים בדרך כזו. מסגרות שישכילו ללמוד את אשר יש ללמוד מהמסורות אך לא יחששו לחדש במקומות בהם יש להפיח רוח חדשה. 

 אל לנו להירתע מלקיחת אחריות אמיתית על חינוך ילדינו. מצויים בקרבנו בעלי תשובה ותיקים שזכו להיות קרובים לגדולי הדור במשך שנים ארוכות וצברו נסיון רב בשאלות חינוכיות. אין אנו פחות כשרוניים ונבונים בדרכי החינוך מאף אחד אחר.  אנו מביאים עמנו יכולות עשייה, ניהול, חשיבה חינוכית וערכית שאינן מצויות במחוזותינו. יותר מכך, אנו מביאים עמנו מסירות ותחושת שליחות – הרי מדובר בחיינו אנו. כל הכלים פרושים לפנינו, כל שנותר הוא לקיחת האחריות.

  כאשר מוניתי לתפקיד מנהל תלמוד תורה שוחחתי עם איש חינוך ותיק ומנוסה. שאלתי אותו האם יכול אדם שמעולם לא למד ומעולם לא לימד בתלמוד תורה להפוך למנהל של מוסד כזה. התשובה אותה קיבלתי הייתה "כדי להיות מנהל טוב צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולדעת למי להפנות אותן". נדמה לי שכלל זה נכון לגבי כל תפקיד בעולם. אין סיבה שלא נהיה אנחנו אלה שיודעים לשאול את השאלות הנכונות.

 לסיכום: ניסיתי במאמר זה לברר את מטרת היעד אותה אנו אמורים להציב לעצמנו בחינוך ילדינו. ניסיתי לשקף את הלך הרוחות שהיה קיים עד היום ולקרוא להתעוררות חדשה.

 במאמרים הבאים אנסה להציג חלק מההתמודדויות אותם עברנו במסגרת תלמוד התורה שלנו. תלמוד תורה זה מנסה לענות על היעדים אותם הצגתי במאמר זה. הדרך ליעדים אלה הינה רצופה עליות וירידות, ניסיונות וכישלונות. אנו נמצאים עדיין בתחילת דרכינו אך נדמה לי כי כבר יש כאן קריאת כיון.