לפרק את בית המדרש

"בשנות לימודיי בבית-הספר היסודי היה לי חבר שהושעה מלימודיו בשל התנהגותו (אז זה היה אפשרי), והוא, במחאה על השעייתו, נהג מדי פעם להקיף את בית-הספר וליידות אבנים בשמשותיו, מעין הקפות יריחו. כששאלתיו מדוע הוא עושה זאת, הוא השיב לי: "מותר לי, זה שלי!" אם זה שלו, אז זה גם שלי, אבל אני מעולם לא חשתי שיש לי חלק בבית-הספר, ואילו חברי הפרחח והנבון הבין שאם בית-הספר מגדיר את עצמו כהוויה ציבורית הרי הוא יכול לנכס אותו לעצמו ואף ליידות בו אבנים – מעשה לא ראוי, אך יש בו בהחלט מן ההבנה כי העולם הוא "נחלק" ויש לקחת בו חלק".

כך סיפר פעם פרופ' זאב דרוקמן, לשעבר ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל  וכיום באותו המקום, מרכז התכנית לתואר שני בארכיטקטורה, בעל משרד דרוקמן אדריכלים, עובד בעיקר עם הסקטור הציבורי, האיש שתכנן את ימית ועוד ועוד ועוד. אישיות מחנכת לאדריכלות חינוכית. נא להכיר.

כאחת המגדירה את עצמה "דרוקמנית", שמחתי לממש חלום ולראיין את מי שלימד אותי לפני מספר שנים. עניין אותי לשאול את המאסטר לארכיטקטורה של בתי ספר על ארכיטקטורה של בתי מדרש. בתחילת פגישתנו, הצגתי בפניו גליון אדרבה לדוגמא והסברתי במה עסקינן בבמה זו. הוא הנהן (כדתיה בבצלאל תמיד הייתה לי הרגשה שהוא מבין אותנו, הדתיים).

לתפישתך, מקומות שמתוכננים פונקציונלית הם נטולי ארכיטקטורה. אם כן, מהי ארכיטקטורה? "נדמה שהרבה אנשים שואלים את עצמם שאלה זו, אפילו אלו העוסקים בתחום.

"לפי תפישתי, אין קשר בין הפונקציה לבין ארכיטקטורה. אנחנו משתמשים בפונקציה כדי לקיים ארכיטקטורה. תכנון עוסק בחלל האובייקטיבי וארכיטקטורה עוסקת בחלל הקיומי. (הרבה מושגים יש פה, אנסה להסביר: חלל אובייקטיבי דומה לגוף, זה החומר, זה המקום הפיזי, שיש לו שטח, נפח ומשקל מדידים. פונקציה דומה לפעולות שהגוף עושה, זה מה שעושים בתוך המבנה: גרים, עובדים, לומדים. חלל קיומי דומה לנשמה, זאת האמירה האישית של כל אחד בעולם. תכנון עוסק בצד הטכני של החלל ואילו ארכיטקטורה עוסקת בצד הערכי שלו). כדי להפוך חלל אובייקטיבי לחלל קיומי, עליי לעשות בתוכו פעולה מסוימת. בית ספר הוא סוג של חלל אובייקטיבי, מפני שבכל העולם הוא נראה אותו הדבר. בנין, דלת, מסדרונות וכיתות בגודל קבוע. מה שמעניין את הציבור בד"כ זה האם יש מספיק כיתות, אם זה נוח, לא נוח. אך מכיוון שכולם מבינים את חשיבותו של בית הספר, ניתן באמצעותו לקיים חלל קיומי".

איך מתערבים בחלל האובייקטיבי? כיצד הופכים את בית הספר, המורכב בד"כ מפרוזדורים וכיתות לחלל קיומי?

"ארכיטקטורה עפ"י תפישתי בנויה מ-3 מרכיבים הכרחיים: 1. דרך 2. אור 3. קונפליקט. היא מוכרחה לקיים את שלושתם, אחרת, היא הופכת לסוג של קומקום, איזו ואזה על מדף, איזה אובייקט. לכן מבחינתי, זה לא משנה בשלב הראשוני איזה סוג בית ספר זה, בית ספר רגיל או תלמוד תורה, או בית מדרש. קודם כל צריך לקיים את התנאים האלו כדי לייצר מרחב פואטי, מרחב שמספר סיפור עלילתי על עצמו ועל הקהילה שתכננה אותו. המרחב הפואטי הזה, הוא כמו קורי עכביש, שלוכדים את טרפם, אחרים יכולים להיכנס לדבר הזה וזה הופך למקור השראה".

כיצד בית מדרש יכול לייצר מרחב פואטי? אמנם אנחנו לא רוצים ללכוד אף אחד, אבל יש לנו חזון לייצר מקומות לימוד תורניים, שיכניסו עוברי אורח פנימה ויתנו להם השראה.

"צריך להתקיים בו המושג "דרך", צריך לעבור דרכו. צריך גם "קונפליקט", תמיד צריך להתעמת עם משהו אחר כדי לקבל ייחוד. למשל, בית מדרש יכול להתעמת עם בית כנסת, בית הכנסת יכול להתעמת עם שוק, עם גן או עם כל דבר אחר. הקונפליקט הוא אחד מכרטיסי הביקור הכי נפלאים, שיש לחברה להציע, שהיא לא מעמידה את הדברים בנפרד, אלא היא מעמתת ביניהם. אם למשל, קהילה מחליטה שהמצב הקונפליקטואלי של בית מדרש זה גן, אנחנו מפרקים את המושג בית מדרש, מפרקים את המושג גן ומגלים אותם מחדש כתוצאה מן הקונפליקט הזה. רק אז יש סיכוי שנגיע ליצירה שיש לה משמעות, אחרת אנחנו כל הזמן עושים "יותר מאותו דבר", משכפלים.  על מנת שזו תהיה יצירה נדירה חד פעמית, אנחנו צריכים "להתפרק" מכל מה שאנחנו מכירים על בית המדרש ולברוא את זה מחדש במקום הזה".

כיצד אתה מסביר את העדפתך לתכנן בתי ספר דווקא?

"חינוך זה כלי מצוין, כי אפשר לפרשו ולקיימו בדרכים שונות ולכן זה מאפשר להשתחרר מהתלות המוחלטת מייעוד המבנה או בפרוגרמה (פרוגרמה היא רשימת צרכים, כגון מטבח אחד, 2 חדרי שירותים, 10 כיתות וכדומה). הפרוגרמה צריכה להיות ערכית. אסביר זאת באמצעות דוגמא דמיונית: נניח שבאיזה מקום בעולם, יש עיר עתיקה בת 1000 שנה. סביב הכיכר העירונית יש ח' של בניינים, ביניהם אפילו בניין העיריה ובצלע הפתוחה יש בוסתן. יום אחד אבות העיר קיבלו החלטה, שעל קו האפס הזה, בין הגן לכיכר, הם יבנו בית ספר. הם כתבו בפרוגרמה, שהתפקיד המרכזי של בית הספר, חוץ מלהיות בית ספר, הוא לשמור על הקשר בין הכיכר לגן, כי זה האייקון של העיר כבר 1000 שנה. זה הסיפור שלהם וזה תפקידו של בית הספר בעולם, לא רק אוסף כיתות ומערכת יחסים בין מורה לתלמידו, אלא גם הסיפור הייחודי של הקהילה".

מה הביטוי הפיזי שמבדיל בין תלמוד תורה או בית ספר בישראל לזה הנמצא בעיר העתיקה בת 1000 השנים אי שם?

"בשלב מאוחר יותר של התכנון, נכנסים שיקולים תרבותיים נוספים, אנחנו תופסים את המקום הזה אחרת מאשר אנחנו תופסים את המקום באירופה. אין ספק שיהיה ביטוי ספציפי למקום עצמו. הכרחי לבחור מקום שיש בו ערכים, איכויות, נכסים, שאפשר להיאחז בהם ולא סתם איזה מגרש שמישהו הקצה באיזה מקום. זה נכון אגב, גם לגבי בניית בית. הטעות הזאת שבה אנחנו מחלקים מגרשים, נותנים לאנשים לבנות את בתיהם. ארכיטקטורה לא יוצאת מזה. לכן יש שאלות שהתובנה לגביהן תבוא תוך כדי שיחה עם הקהילה המזמינה. אני שואל אותם איך הם רואים את עצמם מתהלכים במקום כזה, למי שייך המקום הזה, האם רק להם או לכל העולם? למשל, קהילה יכולה להגיד שהיא לא רוצה את בית הספר או התלמוד תורה שלה בסתם בנין. באופן פיזי היא מפרקת אותו לכמה חלקים והתנועה ביניהם תיעשה דרך המגורים בישוב. זאת יכולה להיות תזה מדהימה".

אכן קראתי פעם שכתבת, שהיית רוצה לראות את האמא והסבתא מתפקדות במרחב הבית ספרי. זה מעניין אותנו, מכיוון שלעניות דעתי, אחד המאפיינים הבולטים בציבור בעלי התשובה הוא גידול הילדים במרחב הביתי עד כמה שניתן וכל נושא החינוך הוא בנפשם, מתוך אמונה שבית הגידול הכי טבעי והכי בריא לנפש הילד זה הבית הפרטי.

"בוודאי שכך ראוי להיות. במצב כזה מתקיים מושג הדרך. הדרך לבית הספר היא לא השביל שהילדים הולכים בו לכיתה. בית הספר הוא חלון הראווה, הוא הדרך של הציבור, הוא הארכיטקטורה של הדרך. כשאני רואה בנין מסוים לא מעניין אותי מה קורה בפנים, אם יש שלושה חדרים או מאה חדרים, אם יש מטבח גדול או מטבח קטן. אם יש כאן רחוב, זה מה שמעניין אותי. האם האיש שבנה את ביתו, לקח אחריות על המרחב הציבורי ששייך לכולם, והאם הוא טיפל בזה ועשה מזה סיפור. חבל שבד"כ אנשים פרטיים לא עושים את זה. אבל מבנים ציבוריים, בוודאי זה התפקיד שלהם".

בחינוך שלנו ובכלל ישנו צורך קיומי של הקניית בטחון באמצעות גבולות (פיזיים וחינוכיים) וישנו גם הצורך הייחודי שלנו לגדל דור של אנשים גדולים, שמכירים בכח הפנימי שלהם ויודעים לבנות מערכות יחסים בריאות עם הזולת ולשם כך, דרוש גם חופש. כיצד מתכננים מקום לימוד לילדים שמתקיים בו פרדוכס של גבולות ופריצת גבולות? בית ספר שנמצא בקונפליקט מתמיד, גבולותיו מטושטשים.

"אין לי תשובה חד משמעית בענין הזה. זה סוג של דיון, של משא ומתן. זו מחויבות עצומה לקחת על עצמך להתנהל ככה בעולם, במקום לקבל בנין עם דלת והכל בפנים סגור. מישהו צריך להתחייב על זה. אני רק יכול להציע דבר כזה. דבר כזה מפרש את היישוב עצמו בצורה הרבה יותר מורכבת, מעניינת, אקספרימנטלית, יש שם שאלה מתמדת. הייתי שמח להציע כזאת אלטרנטיבה. בני ברק למשל, היא מקום דפוק, מכוער, אבל אני מת על בני ברק. הם פירקו את האינסטיטוציה. הם יכולים לקחת בנין מגורים, בקומת הקרקע יש קופת חולים, בקומה השניה מישהו גר, בקומה השלישית יש בית מדרש וברביעית גם מישהו גר. זה נראה רע, אבל כרעיון, זה פשוט יוצא מן הכלל. זאת אחריות הרבה יותר מורכבת. בדרך כלל גם אצל דתיים וגם אצל חילוניים יש חד מימדיות, בן אדם גר כאן, לומד שם ועובד שם, שום דבר לא מתחבר ביחד, החיים מתרחשים במעין פרצלציה כזאת".

במושגים בית מדרש, בית כנסת, המוטיב החוזר הוא הבית. אכן, עבור ציבור לומדי התורה, מקומות אלו הם מעין הרחבה לבית הפרטי. תוכל לתת דוגמא למערכת יחסים ראויה בין אלה?

דרוקמן מציג בפניי מודל בנוי של קריה דתית שהוא מתכנן בימים אלה ומסביר: "הולכים להקים קריה דתית בעיר החטאים, בלונה פארק החלוד הזה שנקרא אילת. על הרחוב תכננתי כיכר וספריה. בקצה אחד של הספריה ישיבת הסדר, בקצה שני מכללה לבנות. המעונות מאונכים לספריה, מהסלון שלהם נכנסים לתוכה. החללים התחתונים התומכים בספריה יתפקדו כשטיבלעך וכחדרי לימוד הפתוחים לציבור וארובות של אור מחברות בינם לבין הספריה. למעשה, הספריה היא התווך בין הסטודנטים ובין הציבור. היא גם הדרך, ממנה יורדים ברמפה לכיוון מפרץ אילת. זה הסיפור, השאר זה שטויות. זה בונה את העיר, זה מייצר מקומות מרתקים בתוך הדבר עצמו וגם יוצר מערכות יחסים נצפות ובלתי נצפות מראש. יש סימביוזה הדדית בין הדברים, זה לא דברים שמונחים כל אחד בנפרד ועושים שביל ביניהם. נוצרת שם שקיפות, מתוך חלל אחד ניתן ללמוד על חלל אחר. בינתיים המזמינים הסכימו. מחכים להחלטת המועצה".

נשמח לראות דוגמא למבנה לימודי עבור ילדים.

"כשהיו לי ילדים קטנים, ראיתי אותם נכנסים מתחת לשולחן. שאלתי אותם מה אתם עושים שם, הם ענו זה הבית שלנו. אח"כ ראיתי שבונים גן ילדים, מהרצפה ועד הגג זה בערך 4 מ', באותה מידה זה היה יכול להיות מועדון לקשישים, קופת חולים או כל דבר, במקרה זה גן ילדים. זה לא מבנה שהוא חבר של הילד. החלטתי שאני מתכנן לפי שני הפרמטרים האלה: חללים מתחת לשולחן ומבנה שהוא חבר של הילד, זאת אומרת שהוא יכול ללטף לו את הגג. חפרתי בשטח, כך שגג הגן הגיע לגובה 1.20 מעל פני הקרקע המקורית, שזה גובה של ילד. בפנים תכננתי חללים מתחת לשולחן, מערכת מפלסים שעולים אליהם בסולמות, הגננת יכולה רק להסתכל ולהשגיח ואינה יכולה להיכנס לשם, זה עולמם שלהם והם מעצבים אותו מבפנים. הילדים טיפסו ובאופן לגיטימי נגעו בתקרה. גג הגן היווה החצר של השכונה אחה"צ. החצר היא לא מגרש צדדי, היא הצנטרום- פיילה של המקום. הגג קיבל עיצוב ופוסל כגן משחקים".

הנטיה היא לא להרוס מבנים לא מוצלחים, גם כאלה שתוכננו כקופסאות. וכן, לא יעלה על הדעת להרוס בתי מדרש, שאינם מקיימים מערכת יחסים עם הסביבה. איך מתמודדים עם זה?

"אחריותו של הארכיטקט היא תחילה לציבור ואח"כ למזמין. לשם כך, צריך מחויבות אתית, מוסרית, אינטלקטואלית. בד"כ הנושא הזה נזנח. ארכיטקטורה הפכה למקצוע, שנותן שירותי עיצוב גרידא. החברה בד"כ מבקשת, אח"כ דורשת ואח"כ מאלצת את הארכיטקט לפעול מתחת לרמתו האינטלקטואלית. אני עושה הכללה כמובן. עם הזמן, ארכיטקטים נרתמים לזה ברצון כי זאת פרנסה. זה מאבק לא פשוט, יש לנו כמעט תלות מוחלטת בתשתית התרבותית והאתית של החברה בה אנו פועלים. יש עוד עניינים אובייקטיבים, כל פועל עולה כסף וכ"כ הרבה אנשי מקצוע מעורבים בבניה, אז היכולת לבנות מנהיגות בדרך בה אתה עושה ארכיטקטורה ומצרף את האחרים להרפתקה לוקחת הרבה מאמץ, שלא תמיד שכרו בצדו. היו לי אלפי סטודנטים וכיום אני מחפש אותם. כשאני פוגש את חלקם, קשה לי לראות איך השפה ונקודת המבט שלהם השתנו, איך הכל קרס אצלם לאוצר מילים קטן. זה מאוד מצער אותי.

לאדם שחוזר בתשובה אין מסורת. הוא אינו מחויב לזרם מסוים, הוא פותח דף חלק בחיים ההלכתיים שלו, הוא בוחר את רבו ואת שיטת הלכתו. בדומה לכך, לעמנו חסרה מסורת הבניה. במובן הזה יש הרגשה כי הננו עומדים בפני דף חלק. כציבור, שרוצה לחיות חיים מתוקנים בכל המישורים, אנו מחפשים ארכיטקטורה כנה, אותנטית ומשמעותית לבית המדרש. לאחר קיום שלושת המרכיבים ההכרחיים, כיצד נוכל לקדם את בניית ה"מקדש מעט"?

"אני חושב שאת העניין של בית המדרש צריך לבנות ביחד עם קהילת בית המדרש. ממש ביחד. אין לי נסיון מעשי בנושא בתי המדרש, אבל אני חש שהרבה יותר מעניין, ולא רק אותי, לעשות ארכיטקטורה לקהילות דתיות, מכיוון שיש להם אורח חיים, סדר יום מסוים ויש להם הסתכלות רחבה מעבר לביתם. הבית שלהם נמשך לבית המדרש, לבית הכנסת, מושג הקהילה שלהם הרבה יותר משמעותי, מאשר הקהילות החילוניות שוות הנפש, שאין להן במה להיאחז. התכנון שלי לבית המדרש דורש השתתפות אקטיבית של קהילה כדי לענות על השאלה "איך לומדים" וכן גם "איך גרים" ו"איך עובדים". בנושא בית המדרש יש פוטנציאל לערב בין שלוש השאלות האלה כהוויית חיים שלמה. זה מאוד מעניין לקחת קהילה מחויבת לסדר יום משל עצמה ולשאלות המהותיות שהיא שואלת את עצמה ולחייב אותה לתבנית מרחבית פיזית אדריכלית מאוד מסוימת. קהילה המחויבת לאורח חיים מקיף, מן הראוי שתשים לב להיבטים הארכיטקטוניים המרחביים. מארכיטקטורה כזו יכולה לצאת תורה. זה יהיה עונג צרוף לשבת עם החבר'ה האלה. זה לא כמו מי שמבקש מטבח גדול או סלון ענק, או מורה שמבקשת כיור בתוך כל כיתה.

בזמן היותי ראש המחלקה לארכיטקטורה, הפריע לי שהמחלקה התאפיינה  באוכלוסיה חד מימדית. אני לא יודע מה קורה עכשיו במחלקה לארכיטקטורה, אך אז, ביני לבין עצמי, החלטתי שאני מוכרח לשנות ואנחנו הרווחנו מזה. באמצעות אופיין של בחינות הכניסה נטרלתי את ההתרשמות האישית של הבוחנים מאנשים כאלה או אחרים בגלל אספקטים חברתיים או פוליטיים, אלא רק עניינית, לראות איך הוא חושב או היא חושבת, לכן זה אפשר ליותר אנשים דתיים להיכנס, מבלי להפוך את זה לדגל או לעניין פוליטי כזה או אחר".

כמה מילים על בית כנסת, על ארכיטקטורה של מקום שמתפללים בו.

"היה פעם סטודנט בבצלאל, בן של רב ישוב. הוא תכנן בית כנסת בפרויקט הגמר שלו. בית הכנסת היה קיר לאורך כל היישוב. אנשים הלכו לקיר כדי להתפלל וכדי ללמוד בחללים שהקיר הזה ייצר. הקיר הזה ניסח מחדש את כל הישוב. אפשר לעשות דברים מדהימים, אלא שאנחנו מקובעים עם הקופסאות והכיפה למעלה. לפעמים אני חושב שלא עלינו עדיין לארץ. אם הקהילות שלכם תוכלנה לפתוח את זה מחדש, זה יהיה נהדר".

אז מי מרים את הכפפה?

תגים: