לוכד הנחשים

 

לוכד הנחשים

   "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". את לבו של אריה איימה להציף שנאה למיכאל, מפני שמיכאל שנא כנראה את אריה כמעט מהיום הראשון שהגיע לישוב. דבר משונה נטע הקב"ה בטבע האדם. את אוהביו נוטה האדם לקבל כמובנים מאליהם ואינו מהרהר בהם, ודווקא בשונאיו הוא נוטה להרהר יומם וליל. לאריה, הנוח בטבעו, היו אוהבים רבים שהגה בהם רק כשהיו עמו, ואילו דמותו של מיכאל מילאה את מחשבותיו כאילו אין שום דבר אחר בעולם. כה חמורה השנאה, ולכן כה חמור עונשה – עונש המחשבה הטורדנית.

    אריה נזכר בכל מיני מקרים בהם ניסה מיכאל ברוב רשעותו לפגוע בו ולערער את בטחונו העצמי. לפני כעשר שנים חזר בתשובה ולמד בירושלים, וכעת הגיע מעיר הקודש לקהילה התורנית בישוב הכפרי. כישרונו של האדם מתגלה מיד במקום קטן. זמן קצר לאחר שהגיע בחר בו ראש הישיבה להעביר את שעור ההלכה לאחר תפילת ותיקין.

    מרוב אסירות תודה לרב ולאנשי המקום החליט אריה להביא עמו טרמוס תה כדי לכבד את הלומדים. כולם ראו בכך מעשה נדיב, ורק מיכאל ראה בכך סימן לחוסר בטחון עצמי. בתחילה הצטרף מיכאל לשיעור ולא פצה את פיו, אבל המתח שהקרין הטריד את אריה. אדם חדש מעורר חשד בקרב האחרים. אצל כולם הוא התפוגג במהירות לנוכח טבעו הנעים של אריה והאמון שנתן בו הרב. אצל מיכאל הוא הלך וגבר.

    לאחר תקופה קצרה הפסיק מיכאל להשתתף בשעור, אך הקפיד לעבור ליד אריה בעת השעור ולהעיר: "גם היום הביא לנו הרב אריה תה טעים כל-כך… תזכה למצוות, כבוד הרב…".

    רק כאשר מקבל האדם כבוד, הוא מתחיל לחטוף באמת ביזיונות. כגודל הכבוד כך גודל הביזיונות. בירושלים לא נתן אריה שעורים ולא ידע על כישרונו, וכעת הוכרח להתגלות ולהתמודד. 

    שאר המשתתפים בשיעור קלטו כנראה את הארס בדבריו של מיכאל, אבל הם הניחו לאריה להתמודד לבדו מול הרעל המחלחל. אחרי הכל רק היכולת לעמוד מול ביזיונות, מצדיקה באמת את הכבוד שאליו הוא זוכה…

    אריה ואשתו וארבעת ילדיהם התאקלמו אט-אט במקום. הם רכשו, בסיוע הוריהם, שטח אדמה נרחב, חקלאי ברובו. מאחורי ביתם הישן בן עשרות השנים היו חורבות ששמשו פעם כמבנים חקלאיים. אריה קנה מיורשי בעל הבית שהלך לעולמו שטח אדמה נרחב, מבלי שיהיה לו מושג מה יעשה בחורבותיו. אביו הזהיר אותו מפני הסכנות הטמונות באותן חורבות, באומרו "מסתובבים כאן נחשים בשפע". אבל הדבר לא השפיע על אריה. פחד מרמשים הוא יראת שמים נפולה, הרהר בלבו. ואפילו אם יש נחשים, הם לא יוכלו לטפס על המדרגה שבחדר האחורי הפונה לחורבות. רק נחש אקרובט יוכל לטפס עליה, ואפילו אם יצליח, ספק אם יוכל לחדור לבית דרך החריץ הדק שבין הדלת לרצפת המלט. 

    המעבר מדירה ירושלמית מצומצמת לבית כפרי רחב היה משונה. בעודם מפלסים דרך בין החפצים והארגזים, נכנסו שתי צפרדעים שמנות למטבח. גלית, אשתו של אריה לא יכלה לשאת את האורחות המקרקרות. אריה, אברך הכולל השברירי, מצא את עצמו פותח במרדף. לאחר שרדף אחרי אחת מהן במשך כעשר דקות הצליח להביאה לקצה הבית, ואז פתח במהירות את הדלת האחורית. מרחבים אפלים מלאים ברחשים וצפצופים עלו מול פניו וחדרו לאזניו בטרם סגר את הדלת במהירות. את הצפרדע השנייה גרש דרך הדלת הקדמית הפונה אל הכביש הראשי. קרקור הצפרדע נבלע בנהמת המכוניות החוצות את העיירה השקטה.

    תהליך הקליטה בישוב לא היה פשוט, אבל אווירה כפרית מסוגלת להבריא כל נפש יגעה. הקב"ה נגלה יותר במקומות החשופים. גלית נקלטה במעון לילדים כמטפלת, הילדים נקלטו אף הם בתלמוד תורה ובגנים. אריה הסתדר כאמור בכולל המשקיף למרחבים הירוקים, אבל דמותו של מיכאל העיבה על שלוותו. לא רק בשעורי הבוקר הציק לו מיכאל, אלא גם בין מנחה לערבית.

    מיכאל, שהתקרב לקהילה התורנית לפני זמן קצר, היה פעם בנם של חקלאים עשירים במושבה, והפסיד לאחר מותם את רוב נכסיהם. הוא מצא עבודה לילית כשומר בבית החולים האזורי. היה לו גם מקצוע צדדי נוסף, מיוחד ומצמרר: לוכד נחשים. אולי זו היתה הסיבה שאנשי הקהילה לא העירו לו על סגנון דבורו החלקלק והמקנטר.

    אריה נתקל עד כה בנחשים רק באנציקלופדיות ומאחורי זגוגית עבה בגן החיות התנ"כי. פעם בעת שירותו הצבאי נתקל בדרך לבסיסו בנחש ענקי שחצה את הכביש והצליח להתחמק מגלגלי הג'יפ ברגע האחרון. יש משהו בנחש, יותר מכל חיה אחרת, שהאדם מתעב עד לתהום נפשו.

    אריה ומשפחתו נקלטו בישוב ובכולל, אך המועקה שהצטברה בנפשו מעקיצותיו של מיכאל הלכה וגדלה. אריה לא הגיב על הערותיו הנבזיות של מיכאל, אך לבו השחיר מרוב צער. לעתים נזכר בכל המקרים שבהם פגע בו מיכאל ולעתים דמיין מצבים אפשריים של פגיעה בעתיד. הוא ניהל עם דמותו המרחפת של מיכאל ויכוחים דמיוניים, ראה את עצמו מוכיח את מיכאל בריש גלי, וכשנזכר כי הוא עלול לעבור על "מלבין פני חבירו ברבים" – לא ידע את נפשו מרוב צער.

    פעמים רבות ניסה להתחזק במעלת הייסורים הבאים על האדם, ובפרט הביזיונות שמעלתן גדולה מכל. הדבר עלה בידו לשעה קלה, אבל יצרו תקפו שוב ושוב לעמוד יומם וליל מול פני מיכאל. כל הנופים המוריקים והמרחבים ההרריים, המסוגלים להדביק את האדם אל הקב”ה, הלכו והשחירו. אריה, בגיל שלושים בלבד, הלך ושקע באיבתו כלפי מיכאל, וכל חכמתו לא עמדה לו.

    לאחר שכלו כל הקיצין דחקה בו אשתו ללכת לראש הישיבה באומרה "למרות שנדמה לך שאתה מבין בתורה, מדוע לא לקבל עצה מחכם גדול יותר?". הוא שמע לעצתה והגיע למחרת לביתו של הרב. בתחילה התבייש להתוודות לפני הרב ולספר את סיפורו. הוא חשש שהלה יראה במועקתו חסרון וידאג להחליפו במישהו אחר במתן שעור הבוקר. אבל מאחר שמצבו היה כה קשה והשעור ממילא הלך וגווע, החליט לדבר על הכל.

    הדיבור הקל על מכאובו. הוא תאר בפרוטרוט את קנטוריו של מיכאל היורד לחייו ללא הרף בהערות עוקצניות. "כבוד הרב", סיכם אריה, "הוא הורג אותי כמה פעמים בכל יום. אין לי חשק כבר לחיות!". הרב, במקום להרצין, חייך.

   "תדע לך", אמר הרב בהגבירו את חיוכו, "כי למיכאל הזה יש רודף גדול יותר". הרב החל לתאר מסכת של רדיפות שעובר אותו מיכאל מבריון אלים וידוע באיזור. "אתמול בערב הוא בא לספר לי בפעם המי-יודע-כמה על סבלו, ואת העצבים שלו הוא כנראה מוציא עליך!".

"אבל כבוד הרב, מה לעשות?", הקשה אריה, "איך אתגבר על מיכאל? הוא מסתיר את ארסו במסווה של נחמדות צבועה. אם היה מבזה אותי בגלוי הייתי יכול לענות לו, אבל הוא עוקץ אותי בצורה נסתרת, וזה הכי גרוע".

    הרב הציע לאריה להתמודד ישירות מול מיכאל, כפי שקובעת ההלכה כי כאשר יש לאדם שנאה בלבו על חברו עליו להוכיחו בגלוי: "מדוע עשית לי כך וכך?", ולא לעבור על "לא תשנא את אחיך בלבבך".

   אריה הנהן בראשו. זה היה מהרגעים שבהם חש שעליו להודות על האמת ולקבל עצה נכונה ממי שבקי ממנו בתורה.   

    החובה להתמודד מול האמת הפחידה מאד את אריה. עד כה נזהר מלהתראות עם מיכאל, וכעת עליו לעמוד מולו פנים בפנים ועוד לומר לו את האמת ללא כחל ושרק. אבל הוא ידע שאין לו ברירה. אם לא ישמע לעצת הרב, הוא עלול ממש להשתגע. הידיעה שמישהו אחר רודף את מיכאל הקטינה את פחדו. ההסתכלות של הרב על המקרה כמו גננת בגן ילדים הרגיעה אותו מעט. הוא חיכה לשעת כושר.

    למחרת בבוקר הגיע למקווה. לאחר שטבל במים הקרים כמה פעמים, החל להתלבש. כאשר התכונן לצאת ראה מולו, לא פחות ולא יותר, את מיכאל.

"הו! הרב אריה בכבודו ובעצמו נמצא במקווה… איפה הטרמוס, הרב אריה?… התגעגעתי לתה המתוק והאדמדם שלך…".

    הקב"ה הקדים רפואה למכה. אלמלא עצת ראש הישיבה היה אריה בולע כנראה גם את הצפרדע הענקית הזו. מבלי לחשוב, כמעט הישיר אריה את מבטו במיכאל ואמר בקול ברור:

   "תגיד לי, מיכאל: למה אתה מצער אותי?! למה אתה יורד לחיי כל הזמן עם כל העקיצות שלך?! מדוע אתה מבזה אותי בכל שעור?! מה עשיתי לך?".

    אריה נדהם מעצמו. הוא לא האמין שפיו מוציא את המשפטים המפורשים הללו. הוא יחס את הכח הנפשי למקווה שממנו עלה כעת, ולאמונת חכמים. מאז שחזר בתשובה לא התיר לעצמו עמידה על שלו. הדבר המדהים יותר היתה שתיקתו של מיכאל. במקום להוסיף ולעקוץ את אריה התכווץ לו מיכאל בפינת ספסל העץ והחל להסיר את בגדיו. האמת הערומה חיסלה את כל עוקצו. אין דבר מסוכן יותר מהאמת, אבל כאשר השקר מאיים לבלוע את הכל – האמת היא הרפואה היחידה.

    כאשר יצא אריה מהמקווה חש שירד ממנו עול כבד. הוא נפטר בהבל פיו מהמפלצת שגדלה בתוכו. דבור אחד אמיתי יכול להפוך את הקערה על פיה. את שעור הבוקר העביר בהתעוררות מיוחדת. מיכאל ישב מרחוק והביט במשתתפים בשתיקה.        

   העניין כמעט נשכח מלבו של אריה. כעבור כמה חודשים לאחר סעודה שנייה של שבת הלך לחדרו לנוח. בתו הבכורה, רבקה, הרעישה והוא ביקש ממנה ומאחיה להיות בשקט. לאחר כרבע שעה שוב הפריעה. העונש החינוכי שאילתר אריה היה לעמוד בפינה בחדר האחורי של הבית הפונה לעבר החורבות.

    "תישארי כאן רבע שעה עד שתחליטי להיות ילדה שקטה", אמר אריה וחזר למיטתו. לאחר שנפל לתרדמה שמע כבחלום את קולה של בתו "אבא… אמא…". הוא לא התייחס לכך, ורק הניח שהיא רוצה לצאת מעונשה בטרם עת. שוב נשמע קולה המייבב "אבא… אמא… בוא אבא…". הוא מיהר לחדר והסיט את הדלת. רבקה עמדה המומה ומקופלת מבכי והצביעה על הפינה הרחוקה.

    נחש צפע אפרפר עם פס שחור על גבו התקדם לאורך הקיר לעבר פינתה.

      המצב היה כה מוזר עבורה עד שהיא שותקה. מבלי לחשוב זינק אריה לעבר בתו ומשך אותה מהחדר. לאחר מכן סגר את הדלת היטב בעודו מרגיע את בתו. ברוך השם, הילדה ניצלה, אבל הנחש עוד נמצא בתוך הבית. מה אפשר לעשות? מיד נזכר אריה במיכאל לוכד הנחשים. הקשר ביניהם היה קלוש כעת לשמחתו, אבל ברגעים כאלה הכל נראה אחרת.

    לאחר ששלח אריה את אשתו וילדיו הנסערים לבית חברים, מיהר לעבר ביתו של מיכאל שהתגורר במרחק לא רב. ביתו של מיכאל היה חדש וקטן יותר מביתו של אריה. בשיכונו לא היה זכר לסביבה החקלאית שבה התגורר אריה. מיכאל ישב במרפסת ביתו מול שולחן קטן שעליו צלוחיות עם פיצוחים. הוא הופתע לראות את אריה מתקרב לעברו. "שבת שלום!", התרומם מיכאל לעומת אריה, "מה אתה עושה כאן?"

    "שבת שלום, מיכאל! שמע… יש לי בעיה לא פשוטה… נכנס לנו נחש צפע לחדר האחורי בבית… כמעט שפגע בבת שלי… תוכל אולי לבוא אלי כעת?! הוא לכוד באיזה חדר". מיכאל נכנס להודיע לאשתו שהוא יוצא כעת מהבית. הוא חזר ובידו מקל שבסופו מסמר מעוקם. "בוא אתי", משך בזרועו של אריה, "ונחסל את הנחש שלך אחת ולתמיד".

    אריה ירד עם מיכאל וחש בושה. שונאו הגדול לשעבר, שכמעט הרס את נפשו לפי דמיונו, יורד עמו לפקח על נפשו ולהרוג את הנחש שבביתו. הם שוחחו בדרך על סוגיית הריגת נחש בשבת. מיכאל היה עם הארץ בהלכה, אבל בהלכות נחשים היה תלמיד חכם והתיר את הריגתו ללא שום ספק.

    כאשר נכנסו לבית ביקש מיכאל כסא גבוה ונכנס לחדר האחורי בעוד אריה עומד ומציץ בדריכות מפתח הדלת. הוא ראה את מיכאל עומד על הכסא עם המקל המיוחד בידיו ומחפש את הנחש. "אתה בטוח שהוא לא יצא מהחדר?!", שאל מיכאל.

"יתכן שהוא יצא מהמקום שדרכו נכנס", ענה אריה.

    בעודם מדברים נראה לפתע הנחש בתנועה לאורך הקיר. "זהו!" קרא מיכאל, "עכשיו תן לי לכסח לו את הראש!". הוא בעט בארגז אחד שהפריע לו והחל לכוון את המקל המיוחד כלפי הנחש. הנחש הרגיש שהוא בסכנה ונע בכל כוחו לכיוון הדלת. "רק במח! רק במח!", קרא מיכאל וניסה לנעוץ את המקל בכל כוחו בראש הנחש. בפעם הראשונה החטיא. אריה התפלל שמיכאל יצליח לחסל את החיה הארורה ויסלקה מביתו. היה קשה לכוון את המקל בגלל תנועת הנחש המהירה ובגלל החפצים שמאחוריהם הסתתר.

    מיכאל חיכה לשעת כושר מתאימה. הם חיכו רגעים ארוכים ומורטי עצבים עד שלפתע הגיח הנחש ממחבואו והתקדם לעבר מיכאל. כעת אסור היה להחטיא. מיכאל פרץ בצעקה ונעץ את המקל במרכז ראשו המשולש של הנחש. הנחש פרפר בעווית אחת ומיד נדם.

"זהו!", קרא אריה, "כל הכבוד!".

מיכאל שהורגל בציד נחשים חייך כלפיו. "אמרתי לך! כל החכמה היא לפגוע בו ישר בראש. הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו!" אריה היה נבוך לשמוע מפיו של מיכאל, שהתרוצץ לפני זמן קצר במוחו כנחש, את ההדרכה המעשית לחיסול מחשבות האיבה. 

    למחרת בבוקר הזמין אריה טרקטור כדי להרוס את כל החורבות החקלאיות שמאחורי ביתו. בעת שהטרקטור גילח את כל המבנים דמיין אריה איך אלפי הנחשים המסתתרים שם נכחדים לעולם. כל כוחם המתועב נובע מאותן החורבות המסתירות אותם. מראה הנוף הפסטורלי שנגלה כעת מבעד לענני האבק העניק לאריה תחושת טהרה שלא חש מעודו.