לאמודאים וליורדי הים

השבעת הקולמוס

מגילת החסרונות.

או שיר המעלות.

אדם, כותב עצמו

לדעת, איה אוחז.

לאן הוא סוחב.

מנין הוא שואב.

מוחק וכותב.

 סתרי לב.

לגנוז בחשך.

להוציא לאור.

רצף יד וקולמוס.

או קיפאון והיסוס

על הרע אפשר

לכתוב ספר טוב.

ועל הטוב לכתוב

מגילת שקרים.

רע או טוב.

זה יתגלה בסוף,

על ידי העיפרון.

השבעת קולמוס.

המח, הלב והיד.

מקשה אחת.

התכלת, הכיליון והתוחלת.

מנין בא הצבע התכלת שעוטים השמים.

הרי השמש צהובה והחלל שחור.

ומהיכן נוצר זה הזוהר. וזאת המעטפת.

ואם תאמר, זה מכיוון שהים צבעו כך.

הס זו איוולת, כי מי הים שקופים הם.

 הרי כשתי טיפות מים, הים והשמים.

שניהם ממקור התכלת, מכסא הכבוד.

ים, שמים ופתיל תכלת וצבע העיניים

ודוד יפה עיניים, עין כים, עין לשמים.

גם באש ישנה תכלת שמכלה ואוכלת.

כמו הגחלת שממנה תוצאות התוחלת.

והסנה איננו אוכל, הסנה איננו אוכל.

התכלת שבגחלת עדיין מהבהבת.

גלויות ומרגליות

מאחורי הקיר שסביב הלב.

ישנה פינה אנושית וחכמה.

מנהרת הנשמה הוא שמה.

מערת הנטיפים של נפשנו.

שלל אוצרותינו הרוחניים.

להיפך, המים את צבע הרקיע מראים.

מחכים לשוב, ליד אדונים.

לאוצר תערוכת המרגליות.

של כל טועמי, מר גלויות.

לאמודאים וליורדי לב ים.

שאת פניני הנשמה שולים.

ממרבץ הפנינים הפנימיים.

האמיתיים, מתנת אלוקים.

חפשו בחורים ובסדקים.

בחדרי הלב, הם גנוזים.