כי אבי ואמי (ואחי ואחיותי) עזבוני / איריס שמואלביץ'

להשיט מחדש

כי אבי ואימי עזבוני

אפתח בכבודה של אכסניא. איזה כיף שיש במה ופה לכל אותן מחשבות וכל אותם הגיגים שהיו קבורים להם אי שם במעמקי חוסר הבטחון. כבעלי תשובה, אי אפשר שלא לחוש שמחה על כך שסוף סוף יש מי שמעז להביע את מה שישב שם בירכתי הראש המתחרד. דברים שמן הסתם לא היו עוברים את סף הספסל השכונתי-חרדי ומקבלים סוף סוף במה מכובדת.

אשריכם ואשרינו.

רציתי לכתוב על נושא שלא רק שמעסיק אותי באופן אישי, אלא ששמתי לב שהוא פחות מדי ברור. אני עצמי גדלתי בתוך משפחה מאד תומכת ואוהבת. אין הכוונה רק למשפחה הגרעינית, אלא כל המשפחה המורחבת היתה מאז ומתמיד מאד מלוכדת, מה שבא לידי ביטוי בכנסים, ארועים וסתם מפגשים משותפים תדירים. למען האמת, להורי מעולם לא היו חברים שאינם קרובי משפחה. התחושה שהיתה לי כלפי בני דודי, היתה של קירבת אחים ממש, גם כשבגרתי.

כשחזרתי בתשובה, קיבלו הורי את הדבר בגבורה ואפילו בשמחה. לאחר קושי ראשוני שארך לא יותר מיממה, באה קבלה אמיתית ואפילו התרגשות. הורי שבאו, מי יותר מי פחות, מבתים דתיים, שמחו כי חזרתי לשורשים' ועל אף שלא יכלו בעצמם לבצע שינוי זה בעצמם, שיתפו פעולה בכל. אני חושבת שזה קשור לעובדה שבעצמי באתי בהמון אהבה והמון רצון לגשר. בעצמי קניתי כלים והטבלתי אותם בים (וכמעט טבעתי), בעצמי בישלתי ושיתפתי את הורי בסעודות שבת עשירות, ועם הרבה ייעוץ ותמיכה מגדולים וגם סתם חברים, ידעתי לדלג על פערים וסלעי מחלוקת. משום כך, לא יכולתי לחזות את היחס מצד המשפחה המורחבת. אותה משפחה שתמיד חיבקה ועטפה אותי בחום, פתאום אט-אט החלה להפנות עורף. לא יודעת אם זה קשור לעובדה שכבר לא יכולתי להשתתף בארועים שחלו בשבת (וכשכן היו כאלה שנקבעו ליום שישי, הפכתי עולמות כדי כן ליטול בהם חלק, על אף חוסר הנוחות), או לעובדה כי כבר לא יכולתי לסעוד איתם מאותם מאכלים, יודעת אני כי באמת בתוך תוכי נשארתי אותו אדם, עם אותם נושאי שיחה, פחות או יותר, ובסה"כ עולם רוחני עשיר יותר ותכלית. מעולם, בשיחות שכן התקיימו, לא ניסיתי לכפות את דעתי או לשכנע בצדקתה, ואם ראיתי כי אין התעוררות מהצד השני, לא היתה לי כל בעיה לדבר על כל נושא. זה לא עזר. על אף רצוני הטוב, על אף נסיונותיהם של הורי לגשר, ראיתי כי אין מנוס אלא לקרוא לילד בשמו. המשפחה בחרה להתנתק. לאחר מכן, כמו בכל משפחה, היו אי אלו ארועים שזה שלא נכחתי בהם או שנכחתי סמלית, עוררו עוד יותר אנטי, וכך ממוקפת ואהובה הפכתי להיות באמת לבדי.

משיחות עם חברות, הבנתי כי פחות או יותר אותו תהליך קרה גם אצלן, מי יותר מי פחות. חוסר ההבנה, חוסר הנושאים המשותפים לשיחה, העולמות הרחוקים, הדעות הקדומות על ה"שחורים", ובעיקר חוסר הצניעות של הצד השני, הולידו ריחוק.

וכך, בעודי רואה את חברותי החרדיות מוקפות בגיסות ואחיות למכביר, נאלצתי להכיר בעובדה כי אמנם אני זוכה (אולי) בעולם הבא טוב, אך העולם הזה אינו פשוט לי כלל ועיקר. וזה אומר פחות עזרה עם הילדים וקצת פחות רשתות בטחון למקרי חירום (למשל לידות) אולי. במקביל, שמתי לב כי בעוד אצלנו, בעלי התשובה, מאד מקובל לארח ולהתארח אצל חברים, אצל החרדים מבית, כמעט ולא רואים את התופעה הזאת. היא יכולה לשבת יום-יום על אותו ספסל בגינה לצד אותה חברה, לדעת מה נעשה אצלה בחדרי חדרים, מה הילדים אוכלים לארוחת ערב וכו', אך מעולם היא לא תזמין אותה לשבת ובטח שלא תתארח.

אצלנו לעומת זאת, תחושת ה"סירה האחת", העבר המשותף, השפה המשותפת וכל הרקע הדומה – יוצר תחושה ממש משפחתית, והרבה יותר מזה. בהתחלה נטיתי לקבל זאת כמובן מאליו, אך משראיתי כי המצב המשפחתי שלי לא עתיד להשתנות, והילדים, לעומת זאת, מתרבים, ואיתם הצורך בעזרה מפעם לפעם שלא לומר כתף, התחלתי להעריך זאת מאד והבנתי שזה לא מובן מאליו בכלל. בעצם, עבורנו, החברים מסביב, הקשרים אותם אנו יוצרים ביום-יום בין במסגרות בהם אנו נמצאים ובין "על הספסל" בגינה, הם-הם הקשרים המשמעותיים בחיינו.

סוכות בפתח. אחרי כל התסכול שהיה מנת חלקי בשנים האחרונות מביקורים משפחתיים שכן היו, ודרשו ממני מאמץ על ועבודת מידות, ומביקורים שלא היו, לאחר כל מיני תירוצים דלוחים שבסה"כ שיקפו את הפוביה האנטי-חרדית, הבנתי שמי שבאמת אני רוצה לקרב אלו חברי וחברותי.

יכולתי לשבת ולבַכּות מרה את כל הקשרים המשפחתיים עליהם ויתרתי כשחזרתי בתשובה, יכולתי לכעוס כל פעם מחדש על הזמנה שלא קיבלתי לחתונה של בת דודה רחוקה, אך היום אני בוחרת לראות כמה זכיתי. זכיתי בכך שה' הטוב, אולי הרחיק ממני את הקרובים, אך קירב אלי אנשים שבחיים לא הייתי חושבת שיהיו חברי הטובים. מכל קצוות הארץ, מכל מיני רקעים וסגנונות, בכל מיני גילאים, זכיתי להכיר עוד בעלי תשובה, שכמוני, ויתרו והשאירו מאחור עולם מלא כדי לזכות בעולם שלם.

היום אני יודעת שהקשרים הללו לא נמצאים שם במקרה ולא התרחשו באקראי – אלו מתנות שה' הטוב שלח לנו ברוב רחמיו וזה רצונו, שנתקרב זה לזה, שנחזק זה את זה, ש"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק". על קרובי משפחתי אני יכולה, ברגע של רצון טוב, להתפלל, אך עם חברותי אני יכולה לעשות ממש עבודת התחזקות וחיזוק אמיתית שאת ערכה לא ניתן לשער. וזו התכלית. וזה רצונו, ופה אני מרגישה שכוחותי לא הולכים לריק, וכל שיחה ממש מקרבת את הגאולה.

כי בעוד שיחות עם כל קרובי המשפחה הרחוקים (או חברים מהעבר), מעוררות במקרה הטוב דממה מהצד השני ובמקרה הפחות טוב ויכוחי סרק, הרי ששיחת חברים – ערכה לא ישוער. ורבי נחמן מברסלב מדבר מזה רבות. ולא רק הוא. במקרה יצא לי לקרוא את ה"מאור ושמש"  שכתב (בפרשת ניצבים, די בהתחלה) "…כי הנה ידוע אשר עיקר גדול מעיקרי ושרשי העבודה ופתח התשובה הוא להתאחד כאחד ולהתקשר בעבותות אהבת חבירים ולהביט בחבירו מעלותיו ועבודת בוראו ולא יתבונן בעוותתו ועל יד זה נכסף ומתאווה להתדמות עליו במעשיו הטובים וישוב אל ד' בכל לבבו…", והוא מאריך בזה רבות, גם במקומות אחרים. אם פעם המצפון שלי ייסר אותי על כך שאני מניחה לאותן נשמות לחיות בעולם בלי להכיר את בוראן, הרי שהיום זה כבר לא כך. אני כבר לא תוהה מה יעלה בגורלם. אני יודעת כבר שמה שבאמת חשוב לי – זה לקרב בעיקר את עצמי ואת מי שעוד אפשר להציל.