יש חיים בלב המדבר

שנים רבות התגוררנו ביישוב חשוב הסמוך לירושלים, הקמנו בו קהילה ובנינו בית, עד שבאביב תשע"א לפני כשלש שנים הוכרחנו בגזרת יודע תעלומות ובעצתו של אותו זקן, לעבור דירה. התחלנו לחפש מקום מתאים. ראשית, שיהא מקום תורה, ובו כמובן גם בית ספר הגון לילדים. שנית, איננו מאותם אלו שחייהם לעצמם, ואינם מעורבים בדעת עם הבריות. זקוקים אנו לקהילה תוססת וחיה, לחברים ומכרים, שיהיה "עוילם". מה הפשט "עוילם"? עוילם הוא כמאמרם ז"ל "כל עורב – למינו עורב". כל אדם חושק באנשים כערכו, הדומים לו. ושלישית, ורביעית, וחמישית- דיור, פרנסה ומזונות כמנהג העולם; לא פשוט. היו שמות שעלו וירדו מיד, היו מקומות שבדקנו קצת ולא נחה דעתנו, עד שנזכרה איה בכתבה שהתפרסמה אי-אז באכסניה זו, באחד מהגליונות הראשונים של "אדרבה". תוארה שם קהילת בעלי תשובה, אי-שם בקצה העולם, במצפה רמון. אותו הזמן חיינו בעולם הפוך. הנדל"ן שלנו היה קראוון חבוט שנע ונד ונוסע, והרכב שלנו בדיוק הפך לנדל"ן… שכרנו רכב, מצאנו מפה מיוחדת, כזו שממשיכה עוד הרבה אחרי באר שבע לדרום, לקחנו יום חופש מהעבודה ונסענו. ונסענו. ונסענו.מצפה רמון )שאוהביה קוראים לה "מצפה" במלעיל( תמיד הייתה עבורי משהו רחוק ובלתי נתפס. כמו זימבבואה, אתה יודע שיש דבר כזה, אבל מעולם
ולעולם לא תקח את עצמך ותצא לשם. והנה הגענו בפועל ממש. האמת, שעתיים נסיעה, לא סוף העולם.
כמו לנסוע לטבריה פחות-או-יותר. ראינו את בית הספר ופגשנו כמה אנשים. הלכתי להתפלל מנחה גדולה
בביהכנ"ס "צמח דוד" שבבית הספר, ולפני כן נכנסתי לשירותים בישיבת ההסדר הסמוכה. "מדברה כעדן".
יפה. הצצתי לבית המדרש. קול תורה סואן ושואן, מאות בחורים על תלמודם. כמי שבעברו הרחוק למד שנים, בישיבה רבת איכות אך קטנת כמות על קברו של יוסף בשכם תובב"א, יש לי חולשה לישיבות גדולות. מקנא קצת. אדם מבוגר נפנה אלי במאור פנים נדיר. "שלום עליכם"! שוחחנו דקה-שתיים ורצתי לבית הכנסת. לא ידעתי אז שזכיתי לפגישה חטופה עם יהודי מופלא, הרב אהוד ברזילי. ר"מ בישיבה. אחרי שבעה חודשים נסתלק לבית עולמו ממחלה קשה מבלי שהספקתי להכירו היכרות של ממש. חבל על דאבדין. נכנסתי לבית הכנסת ועמדתי בפינה, והנה נכנס בצליעה קלה יהודי לבוש בפשטות ונעמד מלפני. עיניים חודרות וזקן ג'ינג'י ששיבה נזרקה בו. החליף כמה מילים עם בחור שעמד לידו, ואני מאחוריהם נרעדתי. האיש הזה הוא גאון אדיר! איך הוא לא יושב ב"מזרח"? אחר כך התברר שזהו ראש הישיבה, הרב צבי קוסטינר. גאון אדיר ועניו מופלג. התפילה נסתיימה. מה שחטפתי חטפתי, הרבה זה לא היה. הראש עמוס במחשבות. הצטרפתי לאיה באוטו, ונסענו לטיילת. ישבנו איזה זמן ב"שבעת הרקיעים" מול המכתש, אבל כשעסוקים וטרודים בענייני הפנים אין פנויים ליהנות מהנוף שבחוץ. חזרנו לגלגל שיחה בביתם
של עירא ודינה, ולבסוף התפצלנו: איה מצאה מיד חיבור עם ענת והלכה לפטפט בעסקי נשים, ואני נסעתי
אחרי האופניים של עירא לבית המדרש. מקלט ישן ומתקלף מבחוץ, ואור גדול מבפנים. ספריה. אהבת חיי. ספריה ענקית: תנ"ך ומפרשים, מדרשים, זוהר, ראשונים ואחרונים על הש"ס, הלכה וחסידות. מישהו השקיע הרבה אהבה וגם הרבה כסף בסיפור הזה. פרוכת רקומה, מקורית. לא קטיפה ואותיות זהב. ידיים פרושות אל-על. מתיקות. התקבלתי בפשטות, בלי עניינים. חיוך קטן, כוס קפה, מדברים. שאלו. סיפרתי. לא מעניין.שאלתי. ענו. מעניין מאד. הכל התחיל 11-12 שנה, קודם לכן בסביבות תש"ס. ארבעה חברים תושבי מצפה התחילו להתעניין ביהדות, כל אחד וסיבותיו, כל אחד ומה שעבר עליו בחיים. מצאו להם יהודי צעיר, אבל בעל לב ובעל מוחין, מצאצאיו של הרב קוק זצ"ל, והתחילו ללמוד עמו בבית כנסת קטן. עם הזמן קיבלו עליהם עול תורה, כל אחד בזמנו, כל אחד ועניינו. עד תשס"ג שכן במקלט הזה בית כנסת
שכונתי קטן, ואז הוא עבר למקלט אחר, גדול יותר, לא הרחק מכאן. לפני שיחזיר רחמים הגבאי את מפתחות המקלט למועצה, קפצו החברים על המציאה ולקחו את המפתחות. קיבלו כמה ארונות מתפרקים מהישיבה התיכונית, הביאו ספרים מהבית ורדיאטור לחימום, וישבו ללמוד. עם הזמן המקום מתפתח. מתקדמים. נוצר קשר עם יהודי בעל ממון ממקושריו של "הצדיק מרעננה" הרב הוברמן זצ"ל, וזה תרם שיפוץ כללי, רצפה, תקרה וריהוט. מתחברים לרבי נחמן מברסלב. הרב עודד ניצני מגיע בקביעות מביתר ללמד ולהדריך, אבל יש לו מספיק ניסיון, ענוה וחכמת חיים לשלוח את כולם ללמוד מהרב צבי קוסטינר ואברכיו. הרב ניצני מסביר, וחוזר ומסביר: יש רק דבר אחד שיכול להחזיק אתכם, והוא תורה. לא ווארטים ו"תיירס". גם זה חשוב, אך מה שמחייב ומעגן את היהודי ביהדותו היא תורה כפשוטה: ללמוד הלכה, להתמודד עם גמרא, להיכנס לעולם העתיק שכל יהודי מאמין נתון בו. ראש הישיבה הרב צבי שולח ארבעה בחורים ללמוד במקום בימי החול, לייצב את הלימוד, וששה-שבעה בשבתות, לייצר את המניין. ליל שבת תפילה בסגנון הרב קרליבך. שבת בבוקר, קידוש ברסלבי אחרי התפילה. סעודה שלישית הרב צבי בעצמו מגיע כמובן מאליו לסעוד עם החבר'ה. שילובים בלתי אפשריים מתרחשים במקום הזה בפשטות גמורה. בטבעיות. קהילת בעלי תשובה נבנית כאן, בסמביוזה מופלאה עם הישיבה והגרעין התורני הציוני שסביבה. אין צורך להקים גנים ובית ספר, שולחים את הילדים לבית הספר התורני של הגרעין. אנשי קבע וסוהרים תושבי המקום מתחברים גם הם. אפילו הפריקים המדבריים של מצפה שלא יקבלו יידישקייט משום מגזר רואים במקום הזה את הכתובת לענייני יהדות. חופרים בור גדול מאחורי בית המדרש ובונים מקווה
לגברים. אחד החברים כתב ספר תורה לעי"נ הוריו ואף תרם ספריות מקיר לקיר. משפחות מצטרפות ועוזבות. משברים, תהפוכות ובירורים פנימיים, אבל בסופו של דבר נוצרת קהילה. קהילת "עץ חיים". תורה וחסידות. בעלי תשובה "משוגעים" ואברכי הסדר. ביחד. עד כאן נשמע טוב, אבל לא יכלתי להתאפק. פניתי לשמעון ושאלתי: "תגיד לי, מי רב עם מי, כאן במצפה? אשכנזים – ספרדים? ותיקים – חדשים? רוסים? אתיופים? דתיים – חילונים? תימנים? חרדים – ציונים"?? להפתעתי הוא שקע במחשבות. שניות ארוכות הוא דמם, מבט תמה על פניו. לבסוף נד בראשו באיטיות ואמר: "מענייין, באמת אף אחד לא רב כאן עם אף אחד"… בערב חזרנו מהורהרים הביתה. באחד העיקולים אחרי כלא נפחא השיגה אותנו הצפירה של יום הזיכרון. עוצרים בצד הדרך. לעמוד? לא לעמוד? פתאום השאלות האלו נראות כל-כך לא חשובות…
אחרי חודש של מחשבות נסענו לשבת, ואחרי עוד חודשיים כבר גרנו במצפה. חלק מקהילת "עץ חיים".
שלש שנים עברו מאז, והדברים דינמיים לטובה. עוד משפחות מגוונים שונים מצטרפות. הוקם כולל מסודר
אחה"צ בו לומדים הלכה, גמרא וחסידות. אירועים ומסיבות נערכים מפעם לפעם לגברים ולנשים, בפרט
בהילולת רבי נחמן מברסלב זיע"א ורבי נתן תלמידו הקדוש. הרב צבי כבר לא מגיע לסעודה שלישית, אבל
עדיין מהווה כתובת לכל דבר ועניין. הקהילה הצטרפה לרשת "נטיעות" וכך נוצר קשר גם עם קהילות נוספות ברחבי הארץ. בשנה שעברה זכתה הקהילה ב"קול קורא" של המשרד להגנת הסביבה )בזכות אהרן-אריאל לביא, כמובן(, והקימה גינה קהילתית ובוסתן מסביב לבית המדרש. עובדים על פרוייקט תעסוקה עבור החברים )נקודה בעייתית קצת כאן במצפה(, והתקבלנו לקרן שח"ף שתעזור בע"ה בביסוס הקהילה. גם המקווה הורחב, מטבח ושירותים נוספו, ובכל זאת שוב צר כבר המקום על יושביו. בעת התפילות בשבת הומה המקום ילדות וילדים לעשרות, מתרוצצים ביחד. כיפות שחורות, כיפות סרוגות, כיפות נ-נח, כיפות שקופות… איזה פלא. חיים בלב המדבר. "חן המקום על יושביו"

תגים: