חירות

הנאשם מואשם באשמה החמורה מכל: הקטנת האלוקות!

העולם משול ללחץ בחזה, תעוקה תמידית המונעת נשימה עמוקה, בתוכי כלואה החירות סגורת מרחב. נהג אופנוע צמא למרחב ומנגד כל האורות – אדום.

תחילה אציג משל לפרדוקס קיומי: היושב בבית האסורים, עיתותיו בידו – ללמוד תורה שעות ארוכות, להתפלל ולהגות במשמעות החיים ואף לפרנסתו אינו זקוק לטרוח, ואעפ’’כ כמהה נפשו לצאת למרחב, צמאה אל החירות.

מדוע? מה טבעה של כמיהה זו ומה טעם לה? הרי כאשר יברח, לימודו יגרע ותפילתו תמנע, יהיה עליו להתייגע עבור פרנסתו ועוד ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’, א’’כ מדוע לברוח?!

אפשר ללמוד הרבה תורה ועדיין לא להגיע לחירות, וזאת משום שהמטריה והמסגרת שבתוכה התורה מוכלת היא הוויה נטולת חירות. נשמת הלמדן תדאב עליו אם עצם נקודת האדם שבו כנועה תחת מסגר ובריח. החיים מציבים דילמות קשות, ‘’שלוות הכלא’’ מול ‘’הבריחה’’, עלינו לבחור – מהו הסיכוך שבתוכו יהיו מוכלים חיינו. היהיה הסכך המסכך טהור, צורתו החירות לבחור, או שמא סכך המקבל טומאה – אדם אטום בעולמו הקטן. מי יכיל את מי, מהו הכלל שבתוכו מוכלים פרטי חיי, האם תיכנע החירות תחת ההגבלה, נרצעת כעבד, או שההגבלה תהפוך כלי של חירות ותצא אף היא לחירות.

אותו שלומד תורה מוכרח לשאול את עצמו האם תורתו מבטאת חירות – מחיה את חיצוניות חייו ופותחת לפניו את מרחב הבחירה, או שמא תורתו כולאת את ניצוץ החירות שבנפשו עד שהופך לראש קטן.

חירותי שוב אינה מסתפקת בהתכנסותה פנימה, שואפת לפרוץ במחאה אל המרחב שבחוץ, העולם הדחוס צר לה, מואסת במגבלות שאני מטיל עליה. פעם היה די לי בחדר צר ומנורה – “מן המיצר קראתי י-ה”, היום אני זקוק לנשום מרחבים, צמא לירוק הטבעי וכחול הים הבלתי מוגדרים – “ענני במרחב י-ה”.

שמעתי בשם הרב גדליה נדל זצ’’ל שבטבע אין מרובע, הוא עגול. פירוש – הטבע אינו מגדיר ואינו מצמצם – נותן מקום. הטבע עגול – בלי תחלה וסוף בחינת הבלתי גבול, לעומתו האדם הוא מרובע, קונה דעת מתוך צמצום וריבוע ההויה, יוצר תבניות של כן ולא, מותר ואסור. העיגול אינו נוח לנו, מותיר אותנו בלתי מוגדרים, בלי שנכלא את המרחב בהגדרה יוותר היקום בלתי נשלט על ידינו.

האדם מגדיר כדי למצוא את עצמו בתוך הגדרתו ובהגדרתו הוא כולא את עצמו. נכון שע’’מ לשלוט יש להגדיר, אלא שעל המגדיר להיות מודע שכליאתו את העולם בגבולות הכרתו עלולה בעצם לחנוק את חירותו העצמית. עוד מוסיף על חטאו, על הגדרת עצמו, לכלוא אף את זולתו בתוך הגדרותיו, ולבסוף אונסתו ‘השיטה’ שיצר להגדיר ולהגביל את אלוקיו. יש שאומרים עליהם שהם יר’’ש, השאלה איזה שמים?! שיש שיראתו שוללת ממנו את המרחב האלוקי, אין בה רוממות.

את היחס שבין נשמת החירות לבין גוף ההגדרה יש להמשיל לרמזור. יש החושבים שרמזור תפקידו לעצור את התנועה – ולא היא, אדרבה תכליתו דווקא לאפשר את התנועה, היינו שהרמזור הוא מערכת של גבול המשרתת את התנועה. כך גם החירות – בלי הגדרה תהפוך החירות לאנדרלמוסיה והפקר, אדם בלי גדר עצמי יהיה אדם בלתי מוסרי ולכן על החירות להציב גדרים השומרים על חירותה. על ההלכה לגלות את החירות להיות בחינת ‘הרמזור’ המאפשר זרימת חירות האלוקית ועכשיו הגע עצמך על האבסורד, אותו שגילה את ‘’נפלאות’’ הרמזור ‘’וחן האדום’’ – הולך ומציב רמזור בכל פינה, הכל אדום.

פתאום הכבישים המדרכות ומעברי החצייה, המכוניות הרחוב והבתים, החברה והכלכלה ושאר תבניות מרובעות יצירי כפיו של האדם – חונקים, זקוק למרחב פשוט וטבעי. משקיף בערגה אל מעבר לרמזור האדום העכשווי, עם אשתי ‘באופנוע עם סירה’ לגמוע מרחבים, תרים אחר מרחב מתוך קיום מוסרי. מחפש את הממשק שבין הגבול למרחב, כאוניה המפליגה בים – גבול לשם אין גבול.

הקשה לי חבר והרי ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’?! שאלתו דומה בעיני לשאלה שנשאל הרב נדל ע’’י אחד מחשובי הדיינים – מנין ‘ההיתר’ למנהגו לצאת מדי פעם לחו’’ל?! ענהו הרב תשובה נפלאה – ‘א’’י אינה בית סוהר’! אף כאן: אל לנו להפוך מאמרי חז’’ל לבית סוהר. מעטים המה שהחירות נשמתם, הרוב תורתם אינה מקדמתם מעבר ליראה בסיסית המונעת מעבירות, שבויים בידי ההגדרה, חסרי בחירה – אבודי חירות. כמה אנשים זכו שלתורתם יש בשורה עבורם, כמה זכו לפגוש ת’’ח שישפיע להם חירות.

רבנו החזו’’א, דמות רוחנית שאליה שאפתי, ייסד ‘עיקר’ האומר שהדרך המובילה לקרבת אלוקים עוברת דרך עמל התורה ודקדוק במצוות, החינוך להגבלה וגדר עצמיים הם אלו שיולידו את החירות המיוחלת. נכון, א’’א לקנות חכמה בלי שעבוד הנפש הבהמית, העמל והיגיעה הן כלים להשיג את השפע האלוקי, אלא כמדומני שרוב הלומדים אינם יוצאים מעבדות לחירות. נפשי נוטה לגישה שקודם להגדרה יש לזהות את מקור הנביעה האלוקי בנפש, לכן, ראשית על אור החירות להפציע – ורק אח’’כ לעסוק בהגדרתו, כמאמר האברבנאל שבשונה מן הבהמה אצל האדם קדמה יצירת הנשמה לגוף. על החירות לבחור את הגדרותיה ולא הפוך, שאל’’כ נוותר עם ‘’חירות מוגבלת’’. אין החירות מילתא בעלמא אלא עצם נשמת האדם שם מונחת זהותו העצמית, כאשר ההגדרה תמיד חיצונית לעצם הנפש האלוקית. המציאות המוגדרת היא ראי הנפש ולא עצמותה, להרגיש חנוק פירושו שהגדרתו העצמית מנותקת מן הא’’ס.

ידידי אברהם כץ הראני את דברי הרב קוק ב”אורות הקודש” חלק א קעז, דברים נשגבים בדקות הרגשתם:

“הזיק הפנימי – הפנימיות העצמותית של הנשמה, ההוגה, החיה את החיים הרוחניים האמיתיים, היא צריכה חירות מוחלטה פנימית. וחירותה – שהיא חייה, באה לה מתוך מחשבתה המקורית, שזהו הזיק הפנימי שלה, המתלבה והולך ע’’י הלימוד והעיון, אבל הזיק העצמי הוא יסוד הרעיון והמחשבה. ואם לא יותן לזיק העצמי מקום להופיע באורו, אז כל מה שבא לו מן החוץ לא יועיל.

הזיק מוכרח להשתמר בטהרתו, והמחשבה הפנימית, בעומק האמת שלה, בגדלה ושיגובה, מוכרחת היא להתעורר. לא יכבה זיק קודש זה מפני שום תלמוד ושום עיון. היחוד הפנימי של הנשמה בתוכיות עצמה זהו הגודל העליון של זרע האור האלהי, אור זרוע לצדיק, אשר ממנו יציץ ופרח פרי עץ חיים”. דברי הרב הם ‘עיקר’ גדול.

בחירה

מהו היסוד שעליו ניצבת הבחירה? שלילת ההכרח, צורתה מקוריות, נשמתה חירות, שבמקום שיש הכרח אין חירות. לבחור פירושו לטעום מטעם אין סופיותו ית’, משול לניצב בגבול הסיפון ומשקיף אל מרחב הים, צוהר המחבר יחד את הריבוע המוגדר עם המעגל הא’’ס. עבודת המידות היא בחינת סור מרע לכלוא את הרע שבתוכינו, ואילו הבחירה היא עשה טוב מכוונת לשחרר את נביעת החיים.

יש הסוברים שהבחירה היא בין טוב לרע, אבל באמת עיקרה הוא בין לבחור ובין לא לבחור. אין ‘חירות’ של ‘לא לבחור’, היינו שהחירות לעולם אקטיבית, ושעבוד פירושו להישאר פסיבי – נעול בקיטון צר. כל תפיסת עולם מוגדרת ומוחלטת משמעותה קיבוע נפשי המונע אקטיביות – שוללת את היכולת לשנות. הנוטים לא לבחור ימצאו עצמם בחלק האסור של התורה ששם הם בחינת אסור-ים ואילו הבוחרים יפנו לעשה טוב לבחינת האהבה.

עצמיות

התשוקה לחירות מגלה נקודה מהותית בכוונת הבורא בבריאה והיא ליתן לאדם את עצמו. הקב’’ה הוא הויה עצמית, החירות במהותה, בהיותו עצם המציאות שאינה תלויה בזולתה. רצונו ית’ להעניק מעצמיותו לזולתו ולכן ברא, בצלמה של נקודת עצמו, אדם – מציאות עצמית בת חורין.

וכאן צריך להבין היטב את המיוחדות שיש באדם, מחד הוא עצמי ומאידך חירותו באה ממנו ית’. נקודת העצמי שניתנה לנו תכליתה ליתן לאדם את עצמו, ובתנאי שנקודת העצם תינק את עצמיותה משורשה האלוקי. דרך ‘חווית’ החירות הפרטית שלנו מתחברים אנו עם החירות האלוקית, ולכן חשוב להיות תמיד אותנטי.

מורה אמיתי אינו מסתפק בלהעניק לתלמידו חכמה, אלא מכוון שהחכמה תהפוך למהותו העצמית של התלמיד, מכוונו אל החירות להיות מעיין חכמה הנובע מצד עצמו. כך גם בחינוך, על ההורים לכוון ליתן לבנם את הדבר היקר שאפשר ליתן לזולת – ‘את עצמו’. קטן תלוי בזולתו, גדול – בחינת מוחין, הוא מי שיודע את עצמו, ובתנאי שיודע שעצמיותו אינה מתחלת ונגמרת בעצמו אלא יש לה שורש – הוריו והשי’’ת.

מכאן נגזרים הטומאה והטהרה – האדם עומד בין שמים וארץ, בין הבלתי גבול לבין הגבול, כל חייו הם ניסיון למצע בין עצמו המצומצם לבין הא’’ס. הטמא הוא זה שהגדרתו העצמית מנותקת מכלל ההוויה, ראשיתה שלילת הבחירה וסופה הפיכתו לאגואיסט, כאשר הטהרה היא המיצוע שבין העצמי המוגדר לאין סופי.

התפשטות

אגואיסט הוא מי שמעוות את החירות – מרבעה, כובש את האלוקים שבתוכו בתוך הגדרתו הקטנונית. העורג לחירות יודע שחירותו חייבת לשתף את זולתו, החירות עוברת דרכנו אבל לעולם אל נבקש לעצמנו שליטה עליה. חירות היא הזכות האלמנטרית לאלוקות, המעניקה בכל לב – מעיד על מסוגלות לעבור אל מעבר להגדרה, והמונעה – כביכול סוגר את השי’’ת בתוך עצמו.

חוויה נפשית עמוקה צורתה ‘יציאה מגדר הרגיל’, כבר שנים לא פגשתי מאן דהו שביקש לשתפני בכזו, איה הבשורה.

בתוכי אני חש את הכמיהה לחירות שאין לה הגדרה ואין לה תבנית, חירות שהיא לשמה. צורתה להתענג על עצמיותה קודם שתוכנס לתוך כלים והגדרות חיצוניות, ‘חירות’ שאחר התוועדותה אל עצמה אפשר שתיצור כלים וגבולות באופן היותר טבעי, כלים שיהיו נאמנים לשליחותם לבטא את החירות עצמה. לפנים ניסיתי מתוך הכלים וההגדרות לחפש את הנשמה שבתוכי – נותרתי אך עם התבנית החיצונה. האם ישנם עוד הכמהים לחלץ אוניה משרטון, דואגים כיצד ניתן לשחרר את האלוקים מכלאו.

אני עוקב אחר המחאות החברתיות ‘השוטפות’ את הארץ, הן בבחינת ‘הקול קול יעקב והידיים ידי עשו’, יש להבחין היטב מה ‘קול’ ומה ‘ידיים’. יהודים יקרים מבקשים להשמיע את קול יעקב, לנער את האבק מעל דברי הנביא המוכיח את העם על אטימותם כלפי החלש הדל היתום והאלמנה. מתרגש מניסיונם לנער את הטומאה שעומדת בבסיס השיטה, לנער את עצם ‘השיטה’… לשמחתי יש בהם כאלו שתפשו שאין לדבר על הגדרות קודם שיעסקו במהויות: אֶחָי – ריח טהרה יש בכם.

תגים: