חיפוש האמת שבחיים

"כשאומרים 'חזרה בתשובה' מיאפרת ביגמן גלייון אדרבה 52 ירחון עולם התשובהד חושבים על כיפה, על זקן, ציצית ועל כל מיני דברים שכאלה, אבל אם מדברים על חזרה בתשובה כעל כמיהה לקשר עם ריבונו של עולם עולים הקשרים אחרים לגמרי. חזרה בתשובה היא לא רק כיפה ולימוד תורה, בשבילי חזרה בתשובה היה חיפוש עקבי ועמוק אחר משמעות החיים, אני קראתי לזה 'חיפוש האמת שבחיים'. אז זה לא מתחבר למערכת הערכית, אבל כשחייתי בקומונה של זן בודהיזם, אז זה היה חלק מהחזרה בתשובה, כשעבדתי בחקלאות זה היה חלק מהחזרה בתשובה, כשחייתי לבד זמן קצר בהרי אילת זה היה חלק מהחזרה בתשובה". "החיפוש הזה מלווה אותי מגיל מאוד מאוד צעיר, בגיל שמונה עשרה, משהו כזה, בקיבוץ, אני הולך ושואל אנשים 'למה אתם חיים?', מחפש משמעות מעבר לקיום הביולוגי, הפיזי, הפשוט. אני רואה בזה חלק ממהלך של תשובה, רק שהוא הרבה הרבה יותר מוקדם. אולי הגעתי לעבודה בחינוך, מתוך זה שהמהות של החיים צריכה להיות ערכית, ומשום מה התברר לי שהחיים שלי בעצם צריכים להיות קשורים בנתינה לאחרים, זה לא משהו דתי, אבל זה כן קשור לתשובה. אני זוכר את עצמי על שפת הים באילת. בניתי לי שם איזה צריף, חייתי לבד. זה היה פשוט לא נורמלי, עבדתי כשהיה חסר לי כסף, כשהיה לי כסף הלכתי לים, וזהו. פשוט כיף לא נורמלי. לילה אחד אני שוכב, מעליי כוכבים, ליד הצריף שלי, בחוץ. חושב שקיבלתי הכל, ומה נתתי? הגעתי לחשבון שלא נתתי כמעט כלום, קיבלתי הכל, ולא נתתי שום דבר. הגעתי לזה שראוי שאני אתן גם לאחרים, לא רק לקבל, גם לתרום. ככה התחיל אצלי מהלך של איך אני יכול להוסיף טוב בעולם. וגם זה סוג של חזרה בתשובה. לא הייתי בתשובה, היה לי איזשהו מהלך שאמר 'אני חי ביחסי גומלין' לא רק עם הטבע, שהוא מאוד חזק אצל בני קיבוץ, אלא גם עם בני אדם. זה נקודה אחת. נקודה שנייה מאוד משמעותית הייתה כשעבדתי בגיזום בקיבוץ נאות מרדכי, גיזום של מטעי תפוחים ואגסים. גיזום לא נשמע כמו משהו שיכול להיות קשור לחזרה בתשובה. גיזום נשמע כמו משהו שצריך לקחת מסור, מזמרה ולחתוך ענפים של עצים, אבל תוך כדי עבודה התברר לי לחלוטין שאני מחפש את בעל הבית של העולם. ברור לי לגמרי שכשאני עובד בגיזום אני לא יוצר כוחות צמיחה של העץ או מאתר אותם, אלא אני מנתב אותם. אני מנתב אותם, ואני לא אחראי למה יקרה איתם. הגיזום הפך להיות החלק שבו אני שותף עם ריבונו של עולם בתוך הטבע, והבנה עצומה שהוא בעל הבית. היה ברור לי לגמרי שהכוח של הטבע הוא מעבר לכוח של האדם, והתחלתי לחפש מה המקום שלי בתוך העסק הזה, איך אני צריך להתנהג נכון יותר ביחס לטבע. אני לא רק מושפע מהטבע, אלא אני איזה שהוא חלק ממנו, והוא גם מחייב אותי. נקודה משמעותית אחרת הייתה זה שעמדנו להיות הורים וחשבתי 'מה אני אגיד לילד שלי?' כשאתה עומד לתת תשובות לילד אתה לא יכול להמשיך ולחפף, כי אתה לא יכול לתת לילד תשובות מבלבלות וסותרות וזה בהחלט בהחלט דחף אותי יותר ויותר לברר את הדרך שלי בעולם התורה. שולה )אשתו של הרב אורי זומר, א.ב( בהחלט הייתה בעולם הזה ורצתה אותו, ואני לא ידעתי איפה אני עמדתי עם הדברים האלה, בכלל לא, וזו הייתה תקופה מאוד מאוד חזקה. אולי המתנה היפה ביותר שקיבלתי מריבונו של עולם, חוץ מאשתי, זה המפגש עם הרב ברנר, שהיה יהודי שמסוגל מתוך העולם של תורה הקלאסי, לקלוט את השאלות ואת הרצונות שלי, שהיו מאוד לא סטנדרטיים ביחס לעולם הישיבות אז, וללכת איתי. לא לנסות להתאים אותי לאיזו שהיא מסגרת, אלא ביחד ללכת, לשאול ולברר, כל פעם מחדש. זה היה פשוט מתנה משמיים. אדם שהקדיש לי במשך שנים שעות כל יום, לשבת וללמוד איתי. זה מתנה אישית מריבונו של עולם". ואיך הנקודות האלה התחברו לקיום אורח חיים דתי? "המילה לא מדויקת. איך הן מתחברות לאורח חיים דתי. עדיין. זה לא ממש נגמר. הנטייה הראשונית היא להיכנס לעולם של תורה, ללמוד תורה, לעזוב את הכל ולהשתעבד לעולם של תורה, כי זה היה מלהיב ומרגש, מפגש עם גודל ועם עוצמה שלא הכרתי. המאבק היותר מורכב היה לחזור אל הנקודות הפנימיות שלי: אל זרימת הירדן, אל העצים, אל היופי שאיתו גדלתי, להכניס פנימה את הזן בודהיזם שאספתי בדרכי, ולהכניס לתוך עולם של חיות. זה דבר שגם היום אני חי איתו, גם היום אני צריך להתמודד איתו, היום יותר חשוב לי לשמור על הדברים שהבאתי איתי מילדותי, מבגרותי, מגיל צעיר יותר, כי הם מהותיים. ספרי הילדים שתמיד אהבתי, לתקופת מסוימת לא היה לי זמן בשבילם, אחר כך חזרתי אליהם באהבה רבה. לא רק שאין סתירה, אלא זה דברים שמזינים אחד את השני, דברים שמכשירים אחד את השני. לקרוא את פו הדב, זה סוג של עבודה שמאוד מתאימה, לא זהה, לא מקבילה, אבל מתאימה לעבודה שרבי נחמן נתן. היא אחרת, היא שונה, אבל היא משלימה אותו. אהבת הטבע היא כל כך דומה לעבודת השם שניסו לפתח בחסידות. היא לא נולדה מתוך חסידות, היא משלימה את הדברים שהחסידות פיתחה אותם. כלומר, את כל הדברים שהבאתי איתי, חזרתי אליהם ואני חושב שהיום בעקבות לימוד התורה המעמיק הם נראים אחרת. הם לא נעלמו או התגמדו אבל הם קיבלו הרבה יותר היקף, הרבה יותר מגע". הייתה לך תקופה שחשבת להצטרף לזרם החרדי? "כן. כן כשהתחלתי ללמוד תורה, קראתי לזה יהדות, עוד לא ידעתי לקרוא לזה תורה, קראתי לזה יהדות. והתחלתי ברצינות ללמוד ב'אור שמח', בירושלים. שם באמת נפגשתי עם עולם התורה באמת בצורה מאוד מאוד יפה ומעניינת, ושם התחלתי לחפש את דרכי בתוך עולם התורה, העולם שם מאוד חכם, מאוד שכלי, מאוד מסודר. הייתה חסרה לי החיות, הטבעיות, השמחה, האהבה, שבתוך החיות. לאחר חודש הכרתי את הרב צבי יהודה ואת 'מרכז הרב' ואת הגישה של הרב קוק, שלוקחים את אהבת החיים של האדם, כחלק מרכזי בעולם ההגות שלו". איך השפיעה עליך העובדה ששולה, אשתך, היתה שותפה לדרך החזרה בתשובה שלך? "שולה השפיעה על זה שאמרתי שווה ללמוד את

הרב אורי זומר ז"ל 1

זה, שווה להשקיע בזה, ובעיקר שהיא מחזקת את זה כדרך חיים. ברור שהיא לקחה הימור גדול מאוד, היא לא ידעה מה יצא ממני, אבל במובן הזה זה השפיע". איך המשפחה שלך התייחסה לתהליך שעברת, להתלבטויות שלך, לחיפוש שלך עוד כנער? "זה היה מאוד מורכב. הם הכירו אותי, גם כנער, כמו שאמרת, כשאדם שמחפש. עושה כל מיני שטויות משוגעות, פעם אחת חייתי לבד בהרים, ככה. כל מיני דברים כאלה. בהתחלה הייתה איזה המְתנה לראות מתי השיגעון הזה יעבור ויחליף אותו בשיגעון אחר. ההורים שלי היו מאוד סובלנים, היו מוכנים לסבול גם את זה- 'היה גם זה, לא נורא'. כשהם ראו שזה לא עובר , אמא שלי הייתה מאוד פטליסטית, גם במובן הטוב של המילה, 'זה מה שיש, עם זה נתמודד, נסתדר', 'אתה רוצה כלים כשרים? בסדר, נסדר לך ארון כזה בבית, אם זה מה שחשוב לך'. 'אתה רוצה בשבת שנארגן לך דירה משלך? בסדר, תהיה לך דירה משלך'. הקשר המשפחתי הוא הרבה מעבר לתפיסות עולם ולגישות ודברים כאלה. זה משפחה, זהו. משפחה זה לא דבר שמוותרים, או משנים, זה משפחה. זה היה מאוד מאוד ברור. אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, הוא היה בן 55 בערך, הוא נהרג בתאונת דרכים, קצת לפני מותו הוא התחיל לבוא איתי לשיעורים, הוא התחיל להתעניין. אני לא יודע אם הוא דיבר על חזרה בתשובה, אלא אני הייתי שם והוא רצה לראות, אז הוא רצה להכיר את העולם שלי". תיארת ככה את השלב של החשיבה, של ההתלבטות, ורציתי לשאול מתי זה תורגם לאורח חיים? זה תהליך מעניין, למדתי ב'אור שמח' שזו ישיבה חרדית, אבל לא הייתי בטוח שאני ממש רוצה לקיים מצוות. לא הייתי בטוח שהן מתאימות. אז, כיפה בכיס, כי שם למדו, זהו. יצאתי משם, הכיפה הייתה בכיס, הייתי שם, הכיפה הייתה על הראש. המון המון זמן. חודשים לא קיימתי מצוות. לאט, אני לא ממהר לשום מקום. לקח לי המון המון זמן. הכיפה? זה רק מנהג, הלכתי בלי כיפה. עם ציצית, בלי כיפה. כך, לאט, לאט, לקחתי דבר, למדתי אותו, ביררתי אותו, איפה אני ביחס אליו, לאט, לאט למדתי. תוך כדי זה שאשתי יוצאת מדעתה, מסלול מאוד זהיר, להכניס את הרגל לתוך המים, להרגיש שאני רוצה לשחות בתוך המים, קצת דאורייתא, לפעמים דרבנן, מזל שהיה שהרב שלי היה מוכן לקבל את כל השיגעונות שלי, אני מסתכל על זה לאחור, לא היה שום שיגעון שלי שהוא לא היה מוכן לעמוד בו, כל מה שרציתי, כולל הכל". האם לקהילתיות שמאפיינת את אורח החיים הדתי, היה איזה שהוא מקום בהתלבטויות שלך כאיזה מניע להתקרב לדת, אם זה היה משהו שחיפשת אותו ומצאת אותו בדת? "אחרי שאני גיליתי את עולם התורה הנהדר והיפה והכל, נדהמתי לראות שהקהילה הדתית מתפללת כאילו זה איזה מצווה שצריך להיפטר ממנה. מברכים כדי לסמן וי, לומדים תורה כדי להגיד שתורה זה חשוב. הקהילתיות הדתית כמעט גמרה אותי. הייתי מגיע למניין בבית כנסת, מגיע למנין הראשון ומסיים אותו עם השלישי. הקהילתיות הדתית ממש לא גרמה לי להצטרף לעולם התורה, הצלחתי להתגבר עליה ולא להתרחק מעולם התורה. היום, כשאני חי כאן אני לומד להעריך את הקהילתיות, לא רק את הקהילתיות אלא את הישוב שהתורה משמשת לו כבסיס, לא מספיק לדעתי, לצערי לא מספיק, אבל היא לא הייתה גורם מושך בוודאי לצורת החיים הזו, לחלוטין לא" איזה קשר אתה מרגיש שיש לך היום אל העולם החילוני שבאת ממנו? "הספרות, הטבע, היצירתיות, כל העולם החילוני קיים אצלי, אני לא נפרד ממנו או מתנתק, אין לי שום בעיה, העולם החילוני הוא חלק ממני ואני חלק ממנו, לא כעולם חילוני, אלא כחיים, פשוטים. תרבות הפנאי שלי לא כוללת בזבוז זמן. היא כוללת ניצול זמן. אני יכול ללמוד, אני יכול לקרוא, אני אוהב מאוד ציורים, אני יכול ללכת לתערוכות, אני יכול לשמוע מוסיקה, אבל זה לא חילוני, זה מוסיקה, זה ציורים, זה אומנות, זה לא חילוני, מה חילוני בזה?" בו' מרחשוון התשע"ד נפטר בלא עת ובמפתיע הרב זומר. יהי זכרו ברוך.

תגים: