ה ש ב ל ו נ ה

 

השבלונה...

שעות נוספות נצרכו לעבוד המרצים ליהדות באותו סופשבוע בו התקיים סמינר לאקדמאים בצפון. היה זה יאיר שהעסיק אותם מאד.

יאיר, אינטלקטואל צעיר, איש אקדמיה, רב כישרונות, רחב אופקים, עם השקפת עולם יציבה ועמוקת שורשים, ופילוסוף לא קטן. הוא שאל וחקר, מחה ואִתגר, גורם להם, לא פעם, להתנועע באי נוחות משהו על כורסאות הלובי שבמלון, בניסיון לחפש את המילים הנכונות כדי לענות לשאלותיו. הם היו צריכים להתמודד עם ה"דע מה שתשיב…", מאחר ושאלות האפיקורוס שלו היו מתוחכמות במיוחד. הבשורה הטובה הגיעה, שכן לאחר תקופת מה, פרחה השמועה בקרב פעילי הארגון כי יאיר (הידוע) החליט לשמור תורה ומצוות. שמחתם היתה גדולה שבעתיים לאחר פיצוח 'אגוז קשה' שכמותו.

הם לא עמדו והתחבטו בשאלה הזועקת שלא נשאלה אף פעם, והיא, מה יהיו חייו במובנם האותנטי? איזה מן יהודי יהיה יאיר זה? שהרי המסלול קבוע והתוצאות ידועות. לאחר מאמץ (עם מי יותר ועם מי פחות) מגיע ה'פציינט' לנקודת האמת הפנימית, ומשם אין מנוס אלא להחליט לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. ואז… הולך לישיבה לבעלי תשובה, נכנס לתלם לימודים, נדבק לרב כלשהו, לבוש מסורתי (ליטאי), סטנדרט חברתי (מה מקו'בל ומה לא מקו'בל), דיור (במעוז חרדי בלבד), שדכנית (רק זו המומלצת ע"י הישיבה), אשה (צדקנית המחפשת בן ת'יירה), וכויילל (ללמוד כל היום). בקיצור, "תעשיית הצדיקים" החרדית מייצרת שטאנצים כבר הרבה שנים. אין הרבה הפתעות.

אלא, שיאיר הפתיע. הוא לא היה כמו כולם. את הצעד הראשון הוא הבין שיש עליו לעשות, והוא לימודים. לימודים היו בנפשו, בחינות וחקירות היו חלק מאישיותו. הוא למד הרבה ונהנה מאד מאוצר החוכמה האין סופי שיש בגמרא, ויחד עם זאת, ביקש גם ללמוד חומש ומשניות, כמו כן, את משנתו של הבעש”ט, כתבי הבן איש חי, מה אומר הרבי מלובביץ', ספרי מוסר עתיקים, ועוד רבים וטובים. חבריו דחקו בו להגיע לשיעורי הגמרא דווקא, להיות כמו כולם, ולוותר על השאר. התחושה שהם נתנו לו שהוא מבזבז זמן, וכמעט שמבטל תורה ממש בהיותו מפגר אחריהם בלימודי הגמרא, זאת מכיוון שבחר לעצמו גם סדרי לימוד אחרים. יאיר לא שעה ללחציהם. הוא הרגיש בלבו משיכה גם ללימוד אחר מהמקובל, והלך עם תחושת לבו. לא הרבה אחרי, כאשר למד במסכת אבות והגיע למשנה "בן חמש שנים למקרא…." הרגיש יאיר חיזוק משמיים.

"לעניות דעתי, נראה שיש סדר בדברים", ענה יאיר לאחד הרבנים בישיבה, לאחר שזה האחרון השמיע צליל של לגלוג משהו, באופן שניסה לרמוז לו על היותו כ"מבזבז זמן" בלימוד מעמיק דווקא בחומש. מפאת כבוד הרב, החליט שלא להמשיך בשאלה שניקרה במוחו: "וכי רבי יהודה בן תימא אינו בר הכי? הרי הוא אשר אמר 'בן חמש שנים למקרא…'. יאיר הבין שלמרות גילו, מבחינת ידיעות בתורה הוא כבן חמש שנים.

במבט מפוקח על התנהלות אופן הלימוד בישיבה, זיהה יאיר שיטה, אשר מביאה את הבחורים למצב "גימור" מסוים שבו יוכלו להשתלב בציבור החרדי מבלי שיבלטו יותר מידי. גם אם חסר להם ידע רב ביותר, ואינם אוחזים מהרבה בחינות בידע יהודי רחב, עדיין, למראית עין, ייראו כמי שינק וגדל על ברכי היהדות.

הוא ראה את הישיבה ואנשיה כמעין מעצבי אופנה. אלא, שלא כמו באופנת המערב, כאן היא שבלונית, מנדטורית, וכל מי שאינו תואם לה, הם "מחוייבים" לעצבו, לקצר/להאריך/להרחיב/להצר…, והכל בכדי שיכנס אל תבנית ה"בן ת'יירה" הקלאסי.

זה לא שינה להם שלבו של ה"מעוצב" אינו אוחז כפי שחיצוניותו מעוצבת. "אין זמן", זו התחושה שקיבל מאופן הנהגות אנשי הישיבה. "עוסקים בעבודת קודש…"!

"מדוע אין זמן? ולְמה אין זמן?" תהה בלבו כאשר ראה את חבירו נועם נכנס אל מתחם הישיבה. ברגעים הראשונים לא הצליח יאיר לזהותו. "איך זה שנועם הפך להיות 'מן המניין' כל כך מהר?" תהה יאיר.

"חיצוניות…" הדהדה המילה באזנו. "החיצוניות פשטה גם כאן. בעולם שאמור להיות עטוף כולו בטוהר פנימי, ובאמת מוחלטת". הרהר יאיר בכאב.

 

יאיר החליף את מכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו בלבוש מכובד של מכנסי כותנה כהים וחולצות צווארון בצבעים בהירים. כל השאר הקפידו בלבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה. הוא גם העז לצעוד בסנדלים סגורות ומאווררות בימות הקיץ החמים של מרכז הארץ. חבריו נעלו דווקא נעליים שחורות מהסוג של בן תורה 'רציני'. הוא ראה את חבריו מאמצים מנהגים שונים ומשונים. הוא לא מחה בהם ולא עודד אותם, אלא המשיך בחייו, יציב על מקומו, בוחן דברים אל מול לבו, ומקבל החלטות נטולות נטייה/כפייה חברתית (עד כמה שניתן).

גם כשהחליט יאיר לרכוש כובע עם חליפה, היה זה מתוך הבנה, שכאשר הינו מתפלל בציבור וכולם חובשים כובעים, יש כאן מידה של חוסר צניעות בשוני שלו אל מול כל השאר. כמו כן, הוא אינו חפץ בהתבדלות.

הוא רכש לעצמו ז'קט, שבקושי התאים למכנסי הכותנה שלו. ז'קט התפילה, כך קרא לו.

לאחר מכן נכנס לחנות הכובעים וביקש לרכוש כובע ש… מוצא חן בעיניו. הוא ראה כובע שגזור בצורה שנראתה לו מתאימה, מדד אותו, והחליט לרכוש אותו. המוכר הביט בו במבט מלוכסן. היה זה כובע עגלגל וצר שוליים. זה מה שמצא חן בעיני יאיר, עד כמה שכובע יכול למצוא חן בעיניו.

"הלבוש שלך נראה כמו טלאים". אמר חבירו לאחר שיצאו מהתפילה.

יאיר הסיר את הכובע והז'קט, "ועכשיו?", שאל.

"למה אתה לא יכול לקנות חליפה תואמת וכובע תואם, כמו כולם?" שאל חבירו.

"אני לא טיפוס אלגנטי", התבדח יאיר.

חבירו לא הבין את הבדיחה והמשיך, "אתה לא ליטאי, אתה לא ברסלב, אתה לא חבד"ניק, ולא דת"לניק… מה אתה?!" הקשה.

"אני בעל תשובה, יהודי פשוט, חרדי וחסיד… חסיד של הקב"ה, וחרדי מלב…", חייך יאיר והמשיך, "אני אסביר לך. אני לא רוצה לטעות ולא רוצה להטעות. הלבוש מסמל משהו. המשהו הזה לא מתאים לאישיות שלי. אני לא מוכן לוותר על עניינים פנימיים בנפש שלי לטובת 'כותרת' חברתית כלשהי. אתה מבין?" שאל יאיר.

חבירו הנהן קלות בראשו, מחפש מילים להסביר לו את אשר התכוון, אך לבסוף וויתר ונפרד ממנו לשלום.

 

לא הרבה אחרי, מצא יאיר את בחירת לבו והתחתן. הוא מצא את האחת הזו, שהשדכניות לא כל כך ידעו כיצד להתייחס אליה. אשה מיוחדת במינה, עדינה, אדיבה וחביבה, אבל משהו שונה בה. הן לא ידעו מה, אבל זה התאים עם יאיר והחגיגה היתה מושלמת. כל סיר והמכסה שלו.

 

ערב שבת קודש. נפרסה מפה, והשולחן נערך לקראת שני זוגות אורחים המוזמנים אליהם לסעודה. הנעימות החלה מורגשת באוויר הבית. צפירה המבשרת כניסת שבת המלכה, הנרות הודלקו ושתי השלהבות כמו לחשו סודות בריקוד העדין שיצרו. יאיר ברך את אשתו ויצא לתפילה. הוא בחר לעצמו בית כנסת שהנהגות המתפללים לא מכבידות עליו, התפילה תכליתית ומסיימים בזמן. הוא הגיע הביתה לפני האורחים, ונהנה לשבת עם אשתו לשיחה נעימה בלי הפרעות חיצוניות של חול.

לאחר זמן מה נשמעו נקישות בדלת. "גוט שאבעס" נאמרו צמד המילים בניגון הזה הידוע, תוך כדי הצעידה פנימה אל הבית. "שבת שלום ומבורך" ענה יאיר מקבל את פניהם, "ברוכים הבאים", חיבק את חבריו. בהגייה הצברית הרגילה שלו, גרם יאיר לחבריו להרגיש קצת שלא בנוח, והמילים "גוט שאבעס", שסימלו במקרה הזה את ה"סלנג החרדי" שאימצו להם, נשארו תלויות באוויר מבקשות למצוא מנוחה, אך אַין.

האוכל היה ערב לחיך. חלות תוצרת בית אפויות מקמח מלא, ובישולים מעודנים הוגשו לשולחן.

יאיר אהב דברי תורה על שולחן השבת. הוא היה קורא בחומש ומדבר את אשר אמרו לו המלים. כל אשר למד במשך השבוע התרכז לתוך משהו ייחודי משלו. הוא רצה לשתף את אשתו וחבריו בדברי מוסר וחיזוק יפהפיים, אך חבריו לא קיבלו זאת. הם התנגדו ל"הבנות" של יאיר.

ראש המתנגדים היה אפרים (לשעבר עופר) שהפך לפְרוּמר יותר מהכי ליטבאק, שאט אט ויש שיאמרו מהר מהר, החליטו הוא ואשתו להפסיק את ביקוריהם בביתו של יאיר מחשש ל"השפעות זרות".

"תגיד לי מי מגדולי ישראל אומר כך, ואחר כך אסכים לשמוע אותך!" אמר אחד מחבריו של יאיר בסערת רגשות.

"האם לא נראית האמת בדברי? האם לא ניכרת בהם רוח ישראל?".

"דעתנו לא משנה! אנחנו מקבלים רק את דברי רבותינו". טען חבר אחר כלפי יאיר בהחלטיות נחרצת, כמי שיודע כבר הכל, ולא כמי שהצטרף אך 'אתמול'.

"דעתך האישית דווקא מאד משנה, בכל אופן לי." אמר יאיר, "מדוע גרועים דברי? האם משום שאני הוא שאמרתי אותם ולא גדול בישראל? האם אתה מזהה בעייתיות בדברי, האם זה מתנגש עם איזשהו עיקרון בתורה?" שאל וביקש לקבל תשובה עניינית.

"לא, זה לא מתנגש, ואלו באמת דברים יפים". נאלץ חבירו לענות, "אבל אני לא יכול לקבל אותם, פשוט לא יכול!", המשיך.

יאיר לא התרגש יותר מידי מההחלטיות של חבירו. הוא הוסיף בנועם, "הרי בכל יום אנחנו אומרים 'תן חלקינו בתורתך'… זהו חלקי".  חייך, קם להביא את הכלי למים אחרונים, ובזה סיכם את העניין.

 

חבריו של יאיר הרגישו את האיכות המיוחדת הטמונה בו, אך יחד עם זאת הרגישו גם מאד שלא בנוח בנוכחותו. השוני שלו הורגש בכל הליכותיו. שוני ששידר אמת פנימית ומסירות נפש לאמת זו. שוני שאמר "לא" לכפיה חברתית ולקבלת הנהגותיה בעצימת עיניים, שוני של אדם ההולך אחר פעימות לבו ולא לאחר תקתוקי שעון החברה הסובבת אותו, שוני שהזכיר להם מאין באו, ובשם איזה פרץ של טוהר פנימי קסום החלו, אך לא מזמן, את מסעם החדש בתוך שבילי תורת ה' ועולמו.

 

יאיר התיישב, ממתין לחבריו בסבב למים אחרונים.

"אתה תברך בלי כובע?" שאל אחד מחבריו.

"כן". ענה יאיר בפשטות.

"אבל בשבת שעברה, כשהתארחת אצלי, ברכת עם כובע!" הקשה חבירו.

"נכון" ענה יאיר בחיוך, "כדי לכבד את בעל הבית. עכשיו אני בביתי, ואנחנו לא נוהגים לברך ברכת המזון עם כובע".

"מי זה אנחנו?! שאל חבירו בסרקסטיות, "פתאום נהיו לך מנהגים?"

"אנחנו – זה אשתי ואני", אמר, "וכן, חזרתי בתשובה ופתאום נהיו לי מנהגים. תאמר לי, ולך לא נהיו מנהגים פתאום?"

"לי, נהיו מנהגים פתאום, אבל הם לקוחים מהרב שלי, שהוא חרדי מבית". ענה והביטחון הורגש בקולו.

"נכון, אני לא חרדי מבית, ומעולם קיבלתי על עצמי להעתיק הנהגותיו של רב שהוא חרדי מבית. אבל אם תרצה, תוכל לקרוא לי 'חרדי מלב', המנהגים שלי נובעים מתוך עבודת הלב שלי". ענה יאיר.

"מה, אתה חושב שכל אחד יכול לעשות ביהדות כל מה שהוא רוצה?" ענה חבירו בעקצוצי עצבנות.

"לא, אני לא חושב כך". ענה יאיר.

"אם כן, אז איך אתה עושה מה שאתה רוצה?" הקשה.

"אני לא עושה מה שאני רוצה. אני עושה מה שצריך. ההבדל ביני ובינך הוא שאתה עושה גם מה שלא צריך".

"מז'תומרת…? אני עושה רק מה שצריך!" פסק חבירו, נעלב משהו. "לי יש רב, והוא מנחה אותי בדרך! לך, למשל, אין רב, "האמירה  'עשה לך רב', לא עושה עליך רושם?!".

"למה אתה אומר שאין לי רב?" שאל יאיר, "בוודאי שיש לי רב. רב שאני לומד ממנו תורה, וגם עונה לי על שאלות הלכתיות והשקפתיות, אך לא מתעסק עם היבטים חיצוניים אלה או אחרים שמקובלים על זרם זה או אחר, וגם שאלות אלה אני מפנה אליו רק כאשר אני בספק לגביהן".

יאיר הניח מרפקיו על השולחן והמשיך, "אמרת יפה את 'האימרה', אך לא השלמת. האימרה הזו היא משנה, שנאמרה על ידי רבן גמליאל במסכת אבות, וההמשך של 'עשה לך רב' הוא 'והסתלק מן הספק'. הסביר יאיר, "חז"ל לא התכוונו להנחות את האדם להיכנס לתוך תבנית התנהגותית ושיכפול גנטי של הרב שבחר לו. אלא כפשוטו, התכוונו שבכדי לחיות כאדם, אז כאשר אתה מחפש את האיזון שנולד מהספק – תפנה אל רב. ובהקשר של שיחתנו, ברכה בלי כובע היא לא עבירה על עיקר ההלכה".

"אבל יש מנהגים בישראל, ואתה לא יכול להתעלם מהם", אמר חבירו.

"כמעט כל משפחה בישראל, נוהגת מנהגים שונים מחברתה. אני לא מחוייב למנהגי משפחה כזו או אחרת, אני יכול לבחור לעצמי מנהגים, זו ה'פריבילגיה' שלי בהיותי בעל תשובה. אם אתה היית מתחבר לרב אחר מהרב הנוכחי שלך, ממילא היית נוהג כמנהגי הבית של אותו הרב, שהם שונים ממנהגי הבית של הרב שלך. אז למה לא תבחר לך מנהגים שעולים בקנה אחד עם הלב שלך?" שאל יאיר.

"כן… אבל כבר חזרת בתשובה, כבר הבנת כמה דברים חשובים, כל השאר כבר לא חשוב. תרוץ קדימה".

"אני רץ קדימה", אמר יאיר.

"הכוונה שלי היא, שכבר הפכת את חייך במאה שמונים מעלות, מחוט ועד שרוך נעל, אז מה נשאר עוד מאמץ קטן, עוד קנייץ' קטן, ואתה כמו כולם".

"דע לך ידידי, שהקנייץ' הקטן הזה, שנראה לך שולי ולא משנה, הוא זה ששומר על ה'לִשמה' שלי, ומונע הידרדרות כמעט וודאית למצב פסיכו-פרקטי של 'מלומדה'.