השגחה נוראה

 

גם ציפור מצאה...

אחרי שבוע של תפילות מאומצות, בדיוק כאשר חזר ליאור מתפילת שחרית שהמשיכה להתבודדות, ניגש אליו אדם שבקושי הכיר.

"שמע, יש לי בשבילך הצעת שידוכים…"

ליאור חש שהמציאות התלבשה לו בתוך התפילה. דווקא לאחר השבוע המרוכז בתפילות, נוחתת לה הצעה משמיים. מי יכול להכחיש השגחה שכזו?! בקושי שם לב לפרטים. שם הבחורה: רותי, מצבה: גרושה, גילה: מבוגרת ממנו בשלוש שנים. אין דבר יקר ונפלא כמו תפילה שמתקבלת! אור האין סוף קורא לך מבעד לערפל הספקות: אני איתך!

ליאור החל למלמל "תודה, ריבונו של עולם…" באותו רגע חש ממש כמו רשב"י, האריז"ל הבעש"ט ורבי נחמן שמופתי ההשגחה היו שיגרת חייהם.

ואז חנניה, אברך שמח במיוחד, פנה לליאור ואמר:

"תשמע, אחי, יש לי בשבילך הצעה מצוינת לחיים טובים. בחורה עשר!"

ליאור המופתע שתק וחנניה המשיך:

"אמנם היא מבוגרת ממך קצת וגם גרושה, אבל היא נראית צעירה ואין לה ילדים…"

ליאור החל להרגיש בפלא ההולך ומתעצם: גם חנניה הולך להציע לי אותה! הוא ניסה להסתיר את התרגשותו כאשר הלה נקב בשם המפורש: "רותי" …

"אני רואה שהתבלבלת לגמרי", צחק חנניה. "אל תתרגש, רבינו אתך, ה' אתך, אפשר לסדר לכם כבר היום בשבע בערב פגישה אצלי. אתה זוכר איפה אני גר? ברחוב שמואל הנביא בשיכונים. אני מבטיח לך גם שבע ברכות. נו, איך אני אתך?…"

ליאור ניסה להסוות את תדהמתו. הוא יצא לחצר הישיבה כשהוא מטורף מרוב אושר ואמר: "ה', תדע לך שאני מבין את החסד הנורא שאתה עושה אתי… ואתה יודע שאיני ראוי לו… אל תדאג, לא אאכזב אותך יותר…"

ההשגחה המרוכזת היתה נפלאה, אבל הוא חש שהמינון גבוה מדי, הרי צריך כלים לאורות הגבוהים הללו…

לא ידע איך להעביר את הזמן שנותר לפגישה, אם כדאי ללמוד או ללכת לכותל.

לפתע עלה בדעתו לנסוע לתל אביב, לבית הוריו, לחזור לעצמו, להירגע ואז לשוב לירושלים כדי לפגוש את שורש נשמתו. ליאור היה בטוח שהוא הולך לפגוש את העצם מעצמיו לאחר נדודי עולם וגלגולים רבים.

הוא נכנס לתחנה המרכזית בירושלים, כשהוא משתדל לשמור את עיניו מכל המרעין בישין. הוא עשה זאת בקלילות, כמעט בטבעיות. יש הרי רק אשה אחת בעולם בעבורו והיום יזכה לראותה! כאשר התיישב על ספסל האוטובוס סידר את חליפתו הארוכה, יישר את פיאותיו, הניח את מגבעתו המאובקת על ברכיו ועצם את עיניו.

בעת הנסיעה ניסה לקרוא "ליקוטי הלכות" ללא הצלחה. לא התרגשותו מנעה זאת, אלא קולות השירה שבקעו מהרדיו. ניסה לעצום את עיניו ולא הצליח להירדם. נשמעה תחילתו של שיר עברי ישן נושן  – "לי כל גל נושא מזכרת מן הבית מן החוף … מן העצים יפי צמרת וזהב שלכת בת חלוף…"

הוא נדרך. ההשגחה הפתיעה הפעם מכיוון בלתי צפוי – משיר תוגה של פעם. הוא חש אושר לחוץ מתשומת הלב העליונה ומאידך רתיעה מהשיר החילוני. ואז הגיעו המילים:

"הנשאי ספינה ושוטי, מה רבים הכיסופים…"

בהוראת שעה מיוחדת התיר לעצמו להתמסר לשיר. הרי מדובר ככלות הכל באשתו המיועדת ובשיר של זמר ולא זמרת, ואחרי הכל, גם מבעד לטומאה, השם יתברך לבדו מנהיג את עולמו!…

הוא עצם את עיניו והזדהה עם קולו של אריק איינשטיין:

"… ושמה רותי המצפה באלה החופים…"

ליאור בלע בעיניו את מרחבי הירוק שמולו והתכלת מעליהם, והתמכר למיזוג האויר המרענן.

איזו השגחה נוראה! השם רותי מופיע בכל צעד ושעל! אין עוד מלבדה!… אין עוד מלבדו!…

השיר ריכך את תחושת הלחץ. אמנם התערבותו הנסית של ה' הסירה את ספקותיו, אבל איבוד הבחירה החופשית בלבלו ואף הפחידו. ליאור שקע בתנומה עד שהאוטובוס הגיע לתחנת הרכבת בצפון תל אביב.

הוא ירד מהאוטובוס והחל לפסוע לעבר בית הוריו שברחוב בבלי. לא פשוט להגיע מעיר היראה השלמה לעיר האהבה האסורה. ובכל זאת משהו בחופש התל אביבי דיבר אליו, הזכיר לו את מרחביו הקודמים, עד שנזכר בשפל המדרגה המסתתר מאחריהם. ובכל זאת,  בכל זאת יש בה משהו…

אפילו לא הודיע להוריו שהוא מגיע. בודאי שלא ישתפם בפגישה המתקרבת. רק רצה להרגיש את הבית, להתקלח ולהיות עם עצמו לפני הרגע החשוב בחייו. כאשר הקיש על דלת הבית, לא נשמעה תשובה. הוא שלף את המפתח וסובבו פעמיים. ואז נשמע צלצול טלפון. תחושה מוזרה מילאה אותו: הוא ידע שתהיה פה השגחה נוספת!

"שלום" נשמע קול נשי מרוחק מעבר לאפרכסת.

"שלום וברכה", ענה ליאור, "מי מדברת?"

"אתה לא זוכר?!", גערה בו, "זו בת הדוד של אביך, רותי…"

נשימתו נעתקה.

"למה אתה לא עונה?!"

"לא שמעתי טוב", התנצל, "אבא ואמא לא בבית…", המשיך בתקווה לסיים במהירות את השיחה. אותה רותי הייתה מתקשרת לביתם אולי פעם בשנה ומתראה עמם במאורעות משפחתיים בלבד. היא היתה הרותי היחידה שמשפחתו הכירה! הסיכוי שדווקא היא תתקשר כעת היה אחד למיליון, אבל באותו יום היה הכל אחד למיליון, כפול אחד למיליון, כפול אחד למיליון…

ליאור נגש להתרחץ. לאחר שיצא רענן כגן רטוב, החליט  להפוך לרגע את ביתם המפואר של הוריו לבית תפילה. הוא התנועע הלוך ושוב על השטיחים האפורים הרכים ודיבר אל ה':

"אתה בעצמך מחתן אותי… אין בעיה, אני אתך… אבא, תעזור לי…"

לפתע נשמע קול סיבוב הידית ואביו נכנס. האב היה איש עסקים טרוד והופתע למצוא את בנו בבית.

"ליאור מה אתה עושה כאן?! למה לא הודעת לנו שאתה מגיע?!"

"לא יודע, אבא", ענה ליאור, "החלטתי פתאום".

"אני שמח שעוד מתחשק לך לפעמים לבוא אלינו. אולי תרצה לחזור אתי? יש לי בעוד שעה בדיוק פגישה בירושלים עם איציק… אתה זוכר אותו?! הצלם חתונות…"

"איזה יופי! בדיוק כעת חשבתי לחזור לישיבה. באת ממש משמים".

האב הופתע מהספונטאניות של בנו. מאז חזרתו בתשובה היה ליאור מכונס בעצמו כאילו התגונן מפניהם.

"יופי, רק חבל שאמא לא ראתה אותך. קח את התיק ונצא מיד".

ליאור התרווח על הכסא ברכב החדיש של אביו והפעיל את המיזוג. המכונית שטה מחניית הבניין לעבר הכביש. לאחר שעה של שיחה שטחית על תנאי מחייתו של ליאור, הגיעו לשערי ירושלים ולאחר מכן לישיבה. האב שלף שטר גדול והושיט לליאור שהודה על הכל בנשיקה על לחיו המגולחת למשעי.

בשעה שש, לפני תפילת ערבית, התחמק ליאור מהישיבה לכיוון רחוב שמואל הנביא והתקרב לביתו של חנניה. לבו השתולל בקרבו… הוא לא זכר את עצמו נלחץ כל כך מאז שחזר בתשובה. אבל מה יש לו להילחץ, הרי הכל מושגח מלמעלה…

הוא הקיש על הדלת שעליה שלט "חנניה ולאה עוזרי". לאחר רגע אינסופי נפתחה הדלת על ידי חנניה, שקידמו כדרכו בצהלה:

"באת כמו שעון שוויצרי. בוא תכנס!"

מעבר לשולחן הכהה בסלון ראה אותה, דמות מכונסת וצנומה, ראשה עטוף בפאה נוכרית חלקה. ליאור לא בא לפגישת שידוכים, אלא בא לפגוש את אשתו. הוא התקרב. אשתו של חנניה, לאה, הגישה קנקן שתייה מפלסטיק ועוגיות בצורת לב מלאות סוכר.

"רותי תכירי!", פנתה לאה לבחורה, "זה ליאור עיני מישיבת ברסלב".

"ליאור, זו רותי! חברה טובה שלי".

לאה עזבה את הסלון.

שניהם שתקו. ליאור פשוט הציץ בנשמתו האבודה מששת ימי בראשית. היא נראתה כה שברירית, כמו בובת חרסינה עם פאה נוכרית. לאחר מכן החל לדבר. הוא שאל על הקשר שלה לחנניה ולאשתו ומה דעתה על רבינו. אחר-כך סיפר לה על ההשגחות הפרטיות שפוצצו את ראשו ולא הותירו אצלו מקום לספק. כמעט שלא ענתה. היא השיבה בשפה רפה כאילו שכל מילה שתוציא מפיה עלולה לסודקה. בסיום השיחה החד-צדדית, לא שכח ליאור לומר לרותי את המשפט החשוב ששמע פעם מאברך ותיק לגבי נשים ופיאות נוכריות:

"רק תחליפי את הפאה במטפחת ונתחתן!"

למרות שהיתה לו תחושה מוזרה, עדיין חשב ליאור שהם מתחתנים. מי יכול לערער על שרשרת ניסים כה ברורה?! וכי השמים נקרעים סתם כך?! האם ה' מבזבז את אורותיו הנפלאים לשוא? שתיקתה אמנם הציקה לו, אבל מה חשובה המציאות הגלויה לעין ואפילו הנרגשת בלב?! יש מימד על-טבעי שיודע הכל המשדר ורומז לנו ללא הרף. הוא הקובע והוא היודע!

לפני השינה ניסה לחבר את רמזי ה' המוחלטים עם הפגישה המוזרה והמרוחקת שהייתה לו, והדחיק את ספקותיו: איזה ערך יש בכלל לתחושות של בעל תשובה פגום ומלוכלך כמוני?! "לעולם ה' דברך נצב בשמים", הרהר בלבו ושקע בשינה עמוקה.

למחרת בבוקר ציפה ליאור לחנניה שיגיע עם תשובה חיובית, בעודו קורא את "משיבת נפש" בעין אחת. לאחר שעה ארוכה הגיע חנניה, רציני מעט. "תדע לך" טפח לליאור על שכמו, "שכל פגישת שידוכים היא שלב בדרך לזיווג האמיתי. שום דבר לא קורה סתם. צריך רק ללמוד טוב מה ה' רוצה ממך". ליאור שאל:

"נו, מה קרה?"

"רותי חושבת שאתם לא מתאימים…"

ככה. פשוט כל-כך ובעצם אפילו הגיוני לגמרי ומתבקש לפי פגישת אמש…

לבו התקומם. אבל מה עם ההשגחה הפרטית!? מה עם כל הנסים הגלויים!? למה רימית אותי, ריבונו של עולם?! הוא עלה בכבדות במדרגות העולות לגג הישיבה, מקום בו בילה שעות ארוכות בתפילה. לפתע קלט שהאמונה לא פשוטה כל-כך. יש אמנם אל מי לצעוק, אבל מה עושים כשרוצים לצעוק על מי שצועקים אליו?…  ריבונו של עולם, תציל אותי ברוב רחמיך ממה שעוללת לי!… במה יאמין כעת? האור אינו אור, הנס לא מתנוסס, השמים מהתלים בו…

הוא הביט בקירות השבורים והישנים. לאחר שעה קשה, שבה חש כילד הפגוע מידי אביו, הרגיש לפתע מין גל של רחמים האופף אותו. ישנו מצב של שפל מוחלט, של חידלון, שבו דווקא מתגלה ה' – "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע". חש כעת שחייב להיות משהו עמוק יותר מהנסים הגלויים. אבל מה כבר יכול להיות?… לאחר שנרגע חזר לסדרי הישיבה ההומים.

מאז החל להיזהר מכל ריבוי של התלהבות. הפך להיות חשדן יותר כלפי שמיים. החל להקשיב מעט יותר לארץ ולהעניק לה תשומת לב.

ואז, בהפסקת צהריים אחת, נגש אליו המשגיח והציע לו להיפגש עם בחורה בת גילו שלמדה במוסד מקביל לבעלות תשובה. "יש לכם הרבה משותף", אמר וסיפר לו מה שידע עליה. לבסוף סיים:

"יש בה משהו אצילי".

ליאור נפגש עם אלונה בביתו של המשגיח ללא כל רמז וסימן משמיים. הפגישה היתה טבעית ופשוטה, כאילו פגש את אחותו. היא לא הייתה מדהימה, אבל מצאה חן בעיניו והוא בעיניה. הם קיימו כמה פגישות, שכללו שיחות ארוכות ופתוחות על חייהם הקודמים והנוכחיים, עד שנפשותיהם נקשרו. לאחר מכן, בעדינות אין קץ, כמעט בביישנות, הופיעו מדי פעם סימנים ואותות שמימיים. הוא האמין להם רק כאשר ידע בבירור שהם צומחים גם בקרבו. הוא למד: לא ברוח ה', לא ברעש ה', לא באש ה', אלא בקול דממה דקה. וקול הדממה הדקה הפך, לאחר שלושה חודשי הכנות, לקול ששון וקול שמחה.