הרב שלמה קרליבך

למה לא באתי לפגוש

יש לי בראש רשימה של אנשים: חלקם אנשים שאני מצטער שלא זכיתי לפגוש, חלקם פגשתי ולא הכרתי, חלקם הכרתי ולא מספיק, ויש כאלו שאני פשוט מתגעגע אליהם – חסרים לי, נראה לי שהעולם חסר מהם:

 את האדמו"ר הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל לא זכיתי לראות, אף שיכולתי. אח"כ עם השנים באו הסיפורים והעדויות, חלקם ממקור ראשון, איך ישב האיש הזה בצנעה מופלגת בדירת סוכנות באשדוד ומצודתו היתה פרושה מסוף העולם ועד סופו. איך אפשר להכיל גדלות כזאת בצנעה כזאת? ככל שגדלה התפעלותי מהאדם הענק הזה, כך גדלו געגועי לפגוש בו – לא זכיתי. רק את נהר האדם שירד במלכי ישראל ללוותו, מי שידע ידע – אני לא ידעתי.

גם את האדמור מקלויזנבורג זצ"ל לא הכרתי. תחושת פיספוס ותיסכול אחזה בי לאחר שקראתי את "לפיד האש" – סיפור חיים. איך "אדם" אחד יכול היה להכיל כל-כך הרבה? כל-כך הרבה סבל, צער. איזו עוצמה של אמונה, איזה כוחות נפש בלתי נתפשים. היכולת לקום, להקים, להתקומם – הדהימה אותי. למה הספרים הנפלאים האלו לא נכתבים בחיים חיותם של ענקי רוח אלו? תנו להציץ בהם לפני שהם עוזבים אותנו לאנחות, ותיסכול. רק להציץ.

את שפירא השכן שלי ז"ל היכרתי, אלה שלא היכרתי מספיק. מצטער שלא זכיתי להכיר מקרוב אדם מדהים, שעונה להגדרה "יהודי פשוט". איש שגרר אחריו עשרות שנים של חיים יהודיים, של קידוש ה' לאחר השואה ששרד, שכן שחי לידי, בסמיכות. ידעתי – חשתי, שהוא אוצר בלום של יהדות קדושה ולא הספקתי. הבן אדם נפטר עומד על שני רגליו – פרש בשיא…

הרב משה מטאלון ז"ל היה ירושלמי כמו שירושלמי יכול להיות. רח' אלפאנדרי, גבאי בית הכנסת "מטאלון", האיש והמקום היו אחד. בית הכנסת היה שמורת טבע. יכולת להציץ פנימה הצצה נדירה, זו היתה התנהלות אחרת, קצב אחר, שונה כל-כך, ועם זאת מוכר כל-כך מ"אי שם" של חיינו, לא רק בגלל שהבן אדם לא הרשה לשנות כלום: הכל נשאר כשהיה. קירות התכלת הדהויים, ספסלי העץ המסוקסים הרחבים של פעם שעליהם הונחו מיזרנים כבדים, שעון החורף שלא עודכן מעולם. זה היה בעיקר בגלל ר' משה, הנוכחות שלו היתה פשוטה, הקול שלו – גרוני עמוק, אומר את "פיטום הקטורת – כיצד?" מתון מתון, כמו אורחת גמלים… מתנהלת לאט אבל בטוח. אל המקום ואל האיש אני מתגעגע, כש"הלך" האיש – כבר אין מקום. אני חסר אותם.

אל הרשימה החלקית הזו הוספתי לאחרונה את הרב שלמה קרליבך זצ"ל.זה קרה לי בעקבות קריאת ספר מרתק – "הרבי מקרן הרחוב". זהו קובץ סיפורים של אנשים שהכירו את הרב שלמה לאורך תחנות חייו המרתקות והסוערות, הרב ניצני ידידי הוא שנתן לי לקרוא את הספר, והוסיף: "הספר הזה הפך לי את החיים….". אומר מייד: גם אם עשירית מהסיפורים המובאים בו הם נכונים – הרי שמדובר בתופעה שאין לה אח וריע. מדובר בנשמה ענקית, רחבה מני ים, שהביאה לשיאים מושגים כמו אהבת ישראל, אהבת ה', אהבת האדם באשר הוא אדם… לרב קרליבך היתה צורה של יהודי, נוכחות של יהודי, כל מי שבא במחיצתו העריץ את היהודי הזה. דתיים וחילונים יהודים וגוים. את היהודי העריצו. את צורת היהדות הכל-כך יפה, סוערת ומתמסרת, שעטפה אותו.

את הרב קרליבך פגשתי לפני עשרים ושמונה שנים בחתונה של חבר שהיה גם תלמידו. אנחנו היינו מסוייגים וחוששים, הזהירו אותנו שמדובר בתופעה לא ברורה ולא ממש מוסכמת, ומכיון שכך אל לנו בתור בעת"ש מתחילים להתקרב…

ועל אלה אני בוכיה… על הטימטום, הרדידות, צרות אופקים שרווחה בנו, אנחנו בעלי התשובה ה"חרדים" – מבחר המין האנושי. על כך שלא נפנפתי מעלי את החשיבות העצמית והבדלנות הזרה כל-כך לכל הרוחות. על כך שלא זכיתי לדבר עם היהודי הענק הזה, להציץ בו.

סיפור חייו של הרב שלמה מתחבר כל-כך בטבעיות עם ניגוניו שפרצו לכל פינה בעולמינו, נכנסו אחר כבוד בדלת הראשית: לבתי הכנסת, לשלחן השבת שלנו, לחיי החולין שלנו, זהו בלי ספק חותם אמת. שהרי תכונה משונה יש לה לאמת זו: סופה לנצח. והחותם הזה חזק ומפליא. כשאתה קורא את סיפור חייו של רבי שלמה אתה מתמלא תחושה משונה של געגועים ליהודי כזה, רצון להיות כזה, ולו במעט, כזה יהודי, כזה… להשיל דעות קדומות, לברור את המוץ שדבק בחיינו עם השנים, ללמד זכות על עצמינו, ואז, באופן כל-כך טבעי – ללמד זכות על אחרים, כל-כך טבעי. עין טובה, רחבה, לא לפחד…. כלל.

עוד תובנה שקבלתי מקריאת ספר מופלא זה: הרב שלמה קרליבך הוא האיש שהחל את התנועה הכבירה של בעלי התשובה, הוא ולא אחר. הרבה לפני השבר של מלחמת יום הכיפורים, אפילו לפני האופוריה של ששת הימים, האיש היה, פעל, וחי את הסוגיא עוד לפני שנקראה בשם, הרבה לפני שהיא הגיעה לאולמות הממוזגים שם מרצים ידועי שם מפליאים לעשות בקירוב רחוקים, הרבה לפני כל זה.

 ציטוט מהספר: "… הרבי מאמשינוב הביט באיש זמן מה, ואז נאנח: 'ידידי היקר' אמר הרבי, 'הזכויות של שלמה קרליבך בשמים לא רק רבות יותר מהזכויות שיש לי, הן גם רבות יותר מהזכויות שאתם חושבים שיש לי'”.

 ועוד ציטוט: "ככל שדבר הוא יותר אמיתי – כך אתה פחות יכול לראות אותו. כשאתה זוכה למדרגה שאתה יכול לראות את כל הדברים שאי אפשר לראות – אז אתה פוקח את העיניים והכל ברור לך, ואתה מרגיש כאילו ראית את זה כל הזמן…".