הצעה לאופק חדש עבור תנועת התשובה\אהרן אריאל לביא

 

אופק חדש

הנקודה הפנימית

מפתרון פרטי למלחמת תנופה – הצעה לאופק חדש עבור תנועת התשובה 

אהרן אריאל לביא

 מהוראות הרש"ב: להנזר ממלחמת תנופה עד קצה האחרון, לא מפני שאין לנו במה לנצח או מפני מורך לב, אלא מפני שאת כל כוחותינו עלינו להקדיש אך ורק לחיזוק בנינינו, בנין התורה והמצוות בקדושה ובטהרה.

לוח היום יום י"ד אלול

כשיהודי מדפדף בין גליונות 'אדרבה' הוא מקבל שתי תחושות כלליות חדשות, כך נראה לי: האחת הנה שקורה פה משהו שלא קרה מאז ימי הבעל-שם-טוב, בלי הגזמה. הכוונה לא לכתב-העת לבדו (ואני בטוח שעורכיו לא יעלבו), אלא לתופעה שביעבעה עד שמצאה ביטוי בתוכו: תנועת תשובה של עשרות אלפים, בדור שחווה גירויים והסחות-דעת בעוצמה שאף דור לא חווה בעבר. גם התשובה איננה התשובה עליה מדברים רבים מבעלי המוסר, כלומר של אדם דתי שגדל עם חומש וסידור אבל בנקודה כלשהי סטה מהדרך ועכשיו הוא חוזר הביתה. אלא תשובה של תינוקות שנשבו ובשלב מסויים החליטו להפוך את חייהם לבלי הכר, ספגו בזיונות, נסיונות וקשיים, ועכשיו כשקשה להם לא רק שהם לא מתייאשים אלא הם מבקשים דרך חדשה להמשיך בה ביתר-שאת. כאן אנו מגיעים לתחושה השנייה: נדמה שעדיין אין כיוון ברור, כלומר – להיכן רוצים לקחת את כל העוצמה הזו. בעומק יותר, עיקר הדיונים נסובים סביב בעיות של הפרט והמשפחה. אמנם הן נדונות בהקשר כללי רחב, ובמסגרת בעיה כללית של בעלי-התשובה המשותפת לרבים, אבל נדמה שחסר קצת שרטוט התופעה כמקשה אחת, כתנועה אחת. תנועת התשובה.

בכדי לשרטט את קווי-המתאר של תופעה חברתית עלינו להתבונן קודם כל דווקא בתשליל שלה, כלומר בחברה הסובבת אותה ומהווה את הרקע עבורה. בתחום זה אני חש שאין צורך להכביר במילים: החברה הישראלית נמצאת במשבר עמוק. משבר זהות, משבר ערכים, משבר של אובדן דרך. בעלי-התשובה, שחצו את החברה הישראלית על שלל מגזריה ולמדו אותה דרך הרגליים, לא צריכים מאמרים ארוכים בכדי להשתכנע בכך וכדי להבין את עומק המשבר, הרי הם עצמם ההוכחה לקיומו – הם התעוררו לתשובה דווקא בגללו. כעת, אחרי כמעט ארבעה עשורים של תשובה, נשאלת השאלה מה אמורים לעשות בעלי-התשובה עם המטען הזה – האם עלינו לשאת באחריות למקום ממנו יצאנו, או להמשיך הלאה לחוף-מבטחים כלשהו בעוד הספינה טובעת?

בחב"ד, למשל, התשובה לכך ברורה למדי. ישנה אגרת מפורסמת של הרבי בה הוא עונה לאברך ששאל אותו האם להמשיך ללימודים בכולל כזה או בכולל אחר. הרבי ענה לו בחריפות ושואל מי בכלל נתן לו היתר (במלעיל, אני מניח) לשבת וללמוד בזמן שהמוני נשמות בני-ישראל עולות באש? ומייד שלח אותו לעשות הפצות. אבל אולי בדורנו התשובה הזו כבר לא מספיקה, שכן הדור הזה דורש משהו רחב יותר.[1]

ההתפתחות המתבקשת של התורה, ויישומה בחיי המעשה, מדברת אלינו מתוך המפגש המחודש עם ארץ-ישראל. לא מדובר כאן על 'התחדשות יהודית' במובן של רפורמה הלכתית חלילה, אלא על התחדשות הופעתם של החיים היהודיים המלאים בארצם – דבר הדורש גם יחידים, משפחות וקהילות שיקחו על עצמם נדבך אחר נדבך ביצירה הנדרשת ובהגשמתה. קבוצת בעלי-התשובה הינה אחת הקבוצות המרכזיות המסוגלות לשאת על עצמן את הדבר הזה, או חלק ממנו. אל לנו לראות את עצמנו כיחידים במערכה או כפורצי-דרך בלעדיים, אלא ככאלו הבאים להציע את תרומתנו הצנועה מתוך שיתוף וחיבור לשאר העושים במלאכה ברחבי הארץ ובכלל. כיום הולכים ומתהווים זרמים חדשים בקרב הציבור היהודי, ואנו סבורים שכולם מושפעים במידה כזו או אחרת מההתחדשות הרוחנית הרצויה והנצרכת כיום. למרות זאת רבים בציבור מרגישים כי יש משהו משותף לכל הזרמים הללו, ונראה באופן ברור כי אנשים רבים מרגישים שייכות לאיזשהי אמירה או התרחשות חדשה שהם עצמם עדיין לא יודעים להגדיר מהי. הכרה שכזו תובעת גם אחריות, ואחריותנו לגורל העם היהודי לא תוכל להתמצות רק בהגברת הילודה וחיזוק ההפצות (במובן הפשוט). ללא עיצוב תוכן חיובי, אמיתי ובעל חזון לקיומו של העם היהודי בדור הזה, על בסיס הדורות הקודמים ועם קריאה לדורות הבאים, לא תיתכן תחייתו ולמעשה גם לא יהיה בה טעם.

שתילים רכים

במבט היסטורי ניתן לומר שבתחילה ניטעו דברים מעניינים בארץ-הקודש, דווקא על-ידי חילונים. אך עם השנים הם קרסו, נבלו ונרקבו וכיום נותרנו עם ערימת זבל אורגני שהינה לא יותר מאשר הד עמום לאידיאלים של אותם ימים. מדובר בתהליך שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה, והאדמו"ר מגור הסביר אותו בצורה נפלאה במשל 'הנקודה הפנימית שלו': "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית-המדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה. ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה".

נותרנו עם המבנה, עם מדינה בעלת עוצמה צבאית כבירה ויכולת כלכלית מרשימה, אך ללא נקודה פנימית. הגלגל מתגלגל ואין יודעים אנה מועדות פניו ולשם מה הוא כלל מוסיף להתגלגל. יש המבקשים את חידושם של אותם ימים ממש, בדמות 'עלייה שנייה שלב ב", אך אנו הנאמנים לה' ולתורתו מבינים כי אין תוחלת בנסיונות נוספים כאלו, וכי על החברה היהודית בארץ-ישראל להבנות עפ"י היהדות. אחרת היא פשוט תקרוס שוב ותצא לגלות שלישית, או שהיא לא תהיה כבר חברה יהודית. כך יוצא שמתוך אותה ערימה הולכים וצומחים דברים חדשים ונפלאים – מצד אחד הם זקוקים למצע שהותירה להם ההיסטוריה, אך מצד שני שרשיהם עמוקים הרבה יותר, והם שואבים את כוחותיהם ממעבה האדמה של העבר היהודי.

כרגע אנחנו עדיין במצב בו ישנם רק כמה שתילים רכים המנסים לפלס את דרכם, מעין 'ממלכה שבדרך'. הגרעינים התורניים, למשל, הנם דוגמה מובהקת לשתיל כזה – אבל לא רק הם. על כל פנים, הולך ומתקרב היום בו אותם שתילים יגבהו דיים ויתחילו לראות האחד את השני, ישלחו קנוקנות של ידידות ושיתוף-פעולה, וצעד אחר צעד תיעלם ערימת הזבל תחת כר של פרחים צבעוניים. אני סבור שתנועת התשובה הינה אחד הפרחים הללו, ועוד נכונו לה עלילות גדולות בעתיד, אם היא תבחר בכך.

מרדכי מרטין בובר, שאמנם לא היה מאנ"ש אבל בכל-זאת היה יהודי חכם (ואם "חכמה בגויים תאמין", אז קל וחומר ביהודים), היה מתאר זאת במושגים 'היקף' ו'מרכז'. בובר טען שבכדי לקיים חברה חיה ונושמת יש לקיים בשלב ראשון קשר יומיומי משמעותי בין האנשים, דהיינו מוסדות ומסגרות חברתיות המהווים את היקף המעגל – כגון מקומות עבודה, תנועות-נוער, מערכת חינוך, מוסדות תרבות וכדומה. אך לא פחות חשובה מכך, אם לא יותר – היא נקודת המרכז של המעגל. כלומר, כיצד מתנהלת העבודה, על מה מדברים בסניפי התנועות, ולאילו תכנים נחשפים התלמידים במוסדות השונים. סוג אחד של מדיניות לבניית חברה מגובשת יהיה קולקטיביזם, כלומר – האחדה בתכנים ובמסגרות באמצעות מנגנון-כפייה שלטוני כלשהו. דרך זו כבר נוסתה במקומות רבים, בדרך-כלל היא מצליחה ליצור לכידות חברתית בשנים הראשונות אבל המשכה (תמיד, וללא יוצא מן הכלל) טוטאליטריות, מהסוג שכולנו מכירים וחלקנו ברחנו ממנו, וסופה קריסה עצמית (אלימה יותר או אלימה פחות). סוג שני של מדיניות יהיה ברירת המחדל המתרחשת כיום ממילא, שמהותה הפרטה של התכנים והחברה בכלל, בתהליך שהולך ומצמצם את יכולת הפרטים לתקשר ביניהם על בסיס משותף ובכך מערער את המבנה החברתי כולו.

על-פי המודל של בובר ישנה אפשרות נוספת, המסוגלת לבנות חברה מחד ולשמור על החופש והיצירתיות מאידך. באופן ציורי, המטרה היא לגרום לכך שהעומדים בהיקף המעגל יסתכלו לאותה נקודה העומדת במרכזו, המייצגת בסיס ידע והזדהות משותף. אין משמעות קיומה של נקודה מרכזית אחידות המבטלת את הניגודים ומוחקת את המגוון, אלא אחדות המכילה מגוון דעות ואורחות-חיים העומדים בזיקה לנקודה מרכזית משותפת, בזיקה לרעיון משותף. למעשה, רק שילוב הידיים והשיחה המתמדת במסגרת רשת הנטווית בין העומדים בנקודות השונות במעגל הם המאפשרים להם לתפוס את התמונה בצורה רחבה, ולהניע תהליכים משמעותיים במשותף. אלא שמאחר ואנו חיים בעולם העשייה ככלות הכל, יש להעניק ממשות לאותו דימוי מטאפורי של 'מרכז', ואת זה ניתן לעשות ע"י הקמת קבוצות שישמשו כ'נושאי הרעיון' ויפיצו אותו בחברה – הגרעין הקשה.

 

מלחמת תנופה

באופן אישי נתקלתי ברעיון הזה לראשונה (בהקשר הדתי) לפני כחמש שנים, באחת השבתות שעשיתי אצל חבר טוב שעמו עשיתי במקביל את כל תהליך התשובה כמעט. הוא חזר בתשובה כמה שנים לפני, וכבר היה נשוי וחי בקהילה חרדית כלשהי, ואמר לי 'ממרומי' נסיונו שמה שהיהדות צריכה עכשיו זה לא עוד הפצות, כי אין לאן להביא את האנשים שמשתכנעים. מה שצריך זה קהילות, כמה מודלים של חיים יהודיים מתוקנים בארץ-ישראל, חיים שמחברים את התורה לחיים ומצליחים להוציא קצת מהגלות מהיהודים, וממילא כשיהיה מודל מתוקן שכזה האנשים ימשכו ויצטרפו אליו גם בלי סמינר של 'ערכים' שיוכיח להם שהמפץ הגדול כבר כתוב בתורה. הרעיון הזה ליווה אותנו כמה שנים עד שלבסוף, במפגש עם חבר נוסף (אחרי שכבר זכיתי להתחיל לשמור מצוות בעצמי וגם להתחתן ב"ה), הוא נבט לכדי מה שהיום הינו גרעין שובה. גרעין בראשית דרכו שמנסה ללכת בכיוון הנ"ל. אבל גילינו עוד משהו, גילינו שלא המצאנו את הגלגל, ועם הופעת 'אדרבה' פתאום התברר שבעצם החבר הנ"ל לא היה היחידי שחשב על זה, אלא שבעצם יש התעוררות שלמה בעולם בעלי-התשובה שמבקשת מוצא מעשי.

דוּבר אז, ולשם אני חותר, על תכנית הקהילות לבעלי-תשובה. אבל יש לציין, בזהירות, שהעיקר חסר שם מן הספר. לעניות דעתי הדלה, מטרת הקמתה של רשת קהילות של בעלי-תשובה איננה (רק) מתן פתרון לבעלי-התשובה עצמם, כמשפחות וכיחידים, אלא קידום הייעוד של עם-ישראל כולו. כאן אנו מגיעים לתורף העניין, והרשו לי להיות חריף יותר: כל זמן שהמהלך ה'אדרביסטי' יתחום את עצמו בייצור פתרונות נקודתיים למגזר אותו הוא מייצג, לא רק שהוא לא יצליח ליצור את אותם פתרונות, אלא שהוא יביא לנסיגה במצב הבעייתי עצמו (בעיקר עקב ציפיות שיכזיבו, ומשום שהוא לא יספק מענה למאוויי-העומק להתחדשות של בעלי-התשובה). תנועת התשובה הגיעה לצומת, אולי אפילו בעל-כורחה, ובודאי שלא במקרה. היא הגיעה אל אותו 'הקצה האחרון', ולכאורה עתה לא נשארה לה אלא היציאה למלחמת תנופה. אבל כך שהפתרון ארוך-הטווח למצוקת בעלי-התשובה איננו אלא המרתה מתנועה של יחידים המבקשים פתרון אישי לתנועה רחבה המבקשת להציע נתיב חברתי-תרבותי-רוחני חדש. ברור כשמש שאל לנו להתיר אף שמץ של התנשאות או רברבנות בעניין זה, או לקרוא לאיזשהי 'התנתקות' מהקהילות הותיקות ולוותר על מה שיש לנו ללמוד מהן, כפי שהדגיש הרב אדלר – איננו כת של גאוני הדור, או בודדים יחידי סגולה, אלא נשים ואנשים ככל האדם אשר בגלל מסלול החיים הפתלתל שהעביר אותם הקב"ה בינות לעולמות מסוגלים (כולי האי ואולי) לקחת על עצמם חלק נכבד במשימת נשיאת רוחו של העם בדור הזה. לגרעין הקשה אין מרשם-חברים ואין תנאי-קבלה, אלא אלו אנשים החיים בזיקה לרעיון. במובן זה יש לבחון את רשת קהילות בעלי-התשובה (התאורטית ברובה, עדיין) בהקשר הנוסף שלה – לא התשליל של החברה בה מרדנו, אלא בתחביר של שאר אלו המנסים לתקנה.

 

קהילות ייעוד

במה דברים אמורים? מראשית שנות ה-90 החל פוקד את מדינת ישראל גל של התיישבויות אידיאולוגיות מגוונות, על רקע משברים חברתיים, תרבותיים וכלכליים שונים, ולאור צמצום המעורבות והאחריות של המדינה ומוסדותיה במרקם החברתי והמרחבי. מרבית ההתארגנויות הללו רואות את עצמן, ונתפסות על-ידי הסובבים והמושפעים על-ידיהן, כניצנים של חלוציות מתחדשת בישראל של שנות ה-2000. ההתארגנויות מגיעות ממגוון כיוונים, כאשר שני המרכזיים שבהם עד כה הנם צעירים מהציונות הדתית מחד; וצעירים ממעמד הביניים החילוני מאידך. בהקשר של השיח העולמי בנושא ניתן לזהות קהילות אלו כקהילות ייעוד (Intentional Communities) – כלומר, קהילות המתאגדות סביב מטרה משותפת ובמטרה לנהל אורח-חיים משותף שנקבע מראש, לרוב גם מתוך כוונה להשפיע על החברה הסובבת.

הרעיון המרכזי הוא התיישבות באיזור נצרך, לרוב פריפריה גיאוגרפית ו/או כלכלית-תרבותית, והקמת קהילה יציבה במקום שתשפיע במגוון אופנים לחיוב על הסביבה, לרוב על-ידי חינוך ופעילות חברתית. אבל בהקשר שלנו, גם איזור שׂבע כצפון-ת"א הנו אזור נצרך מבחינה רוחנית (ואפילו יותר מאחרים), ולכן כר הפעילות שלנו הנו כל פינה בארץ-ישראל, ויש מקום לכולם. הצד השני, והחשוב עד מאוד של הפעילות, הוא יצירת חלופה חברתית-תרבותית בזעיר אנפין, מתוך צורך אישי-פנימי של חברי הקבוצה להתמודד עם החיים באופן שונה מהמקובל בזרם המרכזי של החברה (אותו הם מבקרים). ה'מעבדות החברתיות' הללו הן שיאפשרו, ברבות הימים, את התהוותה של חברה חדשה, ולהבנתי זה אחד מתפקידינו המרכזיים, כפי שאומרת הגמרא: "מאי בנאין? אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן" (שבת קיד ע"א).

 

האתגר והתכנית

הכלי האופטימלי למימוש המהלך המדובר, ולייצור הפתרון המתבקש מתוך דפי 'אדרבה', הנו הקמת רשת קהילות של בעלי-תשובה במגוון אופנים ומקומות, בעלות אוריינטציה משימתית. עם זאת, האתגר הקהילתי והמשימתי הנו רב-פנים, ואנשי הקהילות פוגשים אותו במגוון תחומים – החל ממציאת דיור ופרנסה, דרך שאלות של חינוך ואחריות חברתית, ועד לסוגיות של השתלבות בקהילת היעד וקשר לקהילות אחרות. בחלק מהמגזרים ישנן בעיות של קצב צמיחה, סוגיות של התמדה לאורך זמן וקבלת הכרעה לחיים (כגון במגזר הסטודנטיאלי); ישנם מגזרים המתקשים בניהול הקהילות, יזמות עסקית וחברתית ובסוגיות טכניות, סטטוטוריות ומשפטיות; ובחלק מהמגזרים, כגון המגזר שלנו, הקרקע עדיין לא בשלה להצמחת קהילות באופן שיתן מענה לקשיי המצב הקיים, אך עם זאת קיים פוטנציאל אדיר וביקוש רב לעשות כן (שמימושו דורש הכשרת שכבת הובלה מתאימה). למעשה, בשיחה שהתקיימה עם הרבנים עודד ניצני ועמית קדם, בר"ח אלול תש"ע, עלה שהקמת קהילות יש מאין במסגרת המבנה הנוכחי של עולם בעלי-התשובה תיצור בעיות רבות וקשות יותר מאשר אלו שתפתור, שכן יש צורך בתהליכי הכשרה והבשלה של מנהיגות מקרב בעלי-התשובה שתוכל לקחת על עצמה את הובלת המהלך. לכן, בשלב הראשון, יש להקים מרכז הכשרה למובילי קהילות (מה שהרב קדם קורא לו 'פו"ם', והמבין יבין) שיהווה מוקד לפיתוח והטמעה של ידע בתחום הקמת והובלת קהילות – החל מהרמות המהותיות וכלה ברמות הטכניות. המרכז יהווה גם צומת מרכזית ברשת הקהילות שתתהווה וישמש כמרכז ידע וייעוץ גם עבור קהילות קיימות. זאת משום שבמקביל למהלך אורך-הטווח ישנן כבר מספר קהילות קיימות של בעלי-תשובה הזקוקות לחיבור ורישות מסויים ביניהן, ובנוסף ישנם בעלי-תשובה רבים שלא יהיו מסוגלים להמתין עד להבשלת המהלך ארוך-הטווח, ולכן יש לייצר פתרונות-ביניים זמניים על בסיס הקהילות הקיימות ומספר מצומצם של קהילות שיוקמו בטווח המיידי.

כאן אנו חוזרים שוב לתמונה הרחבה, ולעובדה שאנחנו לא לבד בעסק. התרחבות קהילות הייעוד, ההופכות לתופעה בעלת משמעות לאומית מכריעה, הביאה איתה נסיון רב וסוגי התמחויות שונים שמשרתים את הקהילות, וגופי הידע הולכים ונוצרים בקרב מספר מוקדים במקביל. עם זאת, ההתרחבות עצמה היא הדורשת את ריכוז הידע והפיכתו לבר-העברה ולכן נוצרה קריאה מקרב מספר ארגוני קהילות להקמת מרכז הכשרה, מחקר ופיתוח עבור קהילות ומובילי קהילות. המרכז יהווה הן מוקד להכשרה בשלבים הטרומיים של הקהילות, הן מוקד לליווי מתמשך וליצירת קשר בין קהילות קיימות, והן מרכז מידע מקצועי לעוסקים בתחום המסוגל לתת מענה למצבים שונים המתהווים בתוך התופעה.

עד כאן דברינו בכלליות. תגובות יתקבלו בברכה, וישנו גם נספח מעשי המציע תכנית עבודה לשנים הקרובות – במידה וימצאו לה שותפים נוספים על אלו שכבר בעניין בקרב הציבור הקדוש הקורא שורות אלו.



[1]                הדבר לא נעלם מעיני הרבי כמובן, שדיבר רבות על 'אורות דתהו בכלים דתיקון', אבל התשובה אליה הגיעה תנועת חב"ד נתחמה בגבולות מסויימים, ומבורכים, אבל הם אינם מספיקים, ולא כאן המקום להאריך בדבר.