העולם הזה – הדור הבא

הקמתה של ישיבת וולוזין בשנת תקסב (1802), היא מן הצמתים המכריעים ביותר בעמנו בדורות האחרונים. וולוזין היא אמםזְקנתם של רוב הישיבות הקיימות כיום. בין שורותיה גדלו רזונדל מסלנט, רבו של רישראל מסלנט, וראיסר זלמן מלצר, מי שעמד בראש הישיבה המיתולוגית עץ חיים בירושלים. ממנה יצאו המייסדים של ישיבות חברון פוניבזומיר, ובה צמחו הראיה קוק ורחיים מבריסק, מי שעיצב את סגנון הלימוד המקובל בכל הישיבות עד ימינו.

גם ישיבות שלא יצאו באופן ישיר מבניה ובני בניה של ישיבת וולוזי’ן, הושפעו ממנה בעקיפין, מרוחה, מסגנון הלימוד שלה ומן השאיפה המרכזית שלה.

אחד מן המיתוסים המפורסמים שנקשרו בשמה של וולוז’ין, הוא אופן הסגירה שלה.

בעקבות הלשנה, כי בוולוז’ין אין לומדים למודי חול, נדרשה הנהלת הישיבה, ע”י שר ההשכלה הרוסי, ללמד את השפה הרוסית. הישיבה לא עמדה בדרישה זו כדבעי, ובתגובה העלה שר ההשכלה את תביעותיו ללימודי חול במחצית מזמן הלימודים היומי, ועוד תביעות שונות ברוח זו. הנצי”ב זצ”ל, שעמד אז בראשות הישיבה – סירב, ובה’ בשבט התרנ”ב (1892) הוצא לישיבה צו סגירה. בנמקו את החלטתו הדרמטית, אמר הנצי”ב, כי הוא קיבל מנדט לנהל ישיבה באופן מסוים, ואם עליו לבחור בין אפשרות לשנות את הסגנון או לסגור, עליו לסגור. באותה שנה נפטר הנצי”ב משברון לב.

לרוב, המסקנה מן המיתוס הזה, היא שלילה מוחלטת – אם לא של לימודי חול בכלל, הרי לפחות של לימודי חול בתוך ישיבה. העמדה הזו, נראית כיום כעמדה שאין עליה עוררין בעולם הישיבות החרדיות: הכנסה של לימודים שאינם ש”ס ומפרשיו בלבד, יש בה כדי לשלול ממוסד את התואר ישיבה.

בכ”ב אדר ב’ השנה, נערך טכס הכנסת ספר תורה לישיבת היישוב החדש (“היישוב” במלעיל מודגש) ברח’ פומבדיתא בתל אביב. אל האירוע נהרו מפורסמים רבים בתחומים מגוונים: החל ברפואה מחקר ומשפטים, וכלה ברבנות ודיינות. לא בכל ישיבה יימצא מבחר כזה של אנשים, החשים חלק ממנה עד היום, למרות עיסוקיהם המגוונים למדי, אבל ישיבת “היישוב”, השוכנת בלב הסטטוס קוו של הציבור החרדי, איננה ישיבה רגילה.

הישיבה נוסדה בשנת 1939, אולם רק בשנות החמישים המוקדמות, עוצבה בה המתכונת הנוכחית, של שילוב לימודי חול בסדר יומה של הישיבה, למשך שעתיים וחצי ביום. אחוז בוגריה הזכאים לתעודת בגרות, הוא מן הגבוהים בארץ, ועם זאת רוח הישיבה מכוונת את רוב ככל הבוגרים, לישיבות גבוהות השייכות לזרם הליטאי, כמו פוניבז’ וחברון.

מזה כעשרים וחמש שנה, ישיבת ה”יישוב” איננה לבדה, הצטרפו אליה אחיות תאומות; תחילה “מערבא” ביישוב מתתיהו, בראשות הרב ברוך חייט (צ’ייט), ולאחר מכן גם “נהורא” במבוא חורון, “נהרדעא” ביישוב נחלים, ו”מאורות” בבית שמש. הישיבות הללו, יוצרות ביחד זרם ייחודי הולך וגדל של ישיבות תיכוניות חרדיות.

הקמתן של ישיבות “מערבא” ו”נהורא”, עוררה התנגדות מצד חשובי הרבנים בציבור הליטאי. במקרה של “נהורא”, בראשותו של הרב אברהם יצחק גרינבוים, בוגר ישיבת חברון, הפולמוס אף הוביל לסגירת הישיבה לזמן קצר מיד לאחר הקמתה. כיום הישיבה מודרכת בין היתר על ידי הרב שטיינמן.

 להתנגדות ללימודי חול ישנם ארבעה נימוקים:

הטענה היותר עיקרית היא כי לימוד נוסף מלבד תלמוד ומפרשיו, מסיח את הדעת מהעמקת העיון, ומן ה’שקיעות’ בלימוד. ‘שקיעות’ זו ברכה מרובה יש בה, מלבד עצם ההבנה המעמיקה, היא מספקת גם חוויה רוחנית מיוחדת, ומעניקה תחושה של בעלות על התורה.

הטענה השניה היא, שהעיסוק בלימודי חול, מאפשר התערות של הבוגרים בשוק העבודה כבר בגיל צעיר, ובכך מגדיל את הסיכויים ליציאה מעולמה של תורה, של צעירים מוכשרים, אשר יכלו לשמש במקצועות תורניים.

טענה שלישית היא, כי עיסוק בלימודי חול, נובע מדאגה לפרנסה, ודאגה זו היא פגיעה בביטחון בד’ הזן ומפרנס.

וטענה רביעית, השגורה ביותר, היא הטענה השמרנית; “לא כך נהגו אבותינו” ו”חדש אסור מן התורה”. בעת הקמתה של ישיבת מערבא, העלה הרב שך טיעון כזה; “אולי מותר לעסוק בלימודי חול” הוא טען, “אולם מקום כזה אינו ראוי שייקרא ישיבה, משום שבכך הוא מטעה את אלה המבקשים להתמסר ללימוד תורה”. כך שונה שמה הרשמי של ישיבת ‘מערבא’ מ’ישיבה’ ל’מכון רובין’. מעבר לכך, התנגד הרב שך מאותו החשש בעצמו, להימצאותו של מכון כזה, בעיר חרדית כמו בני ברק או ירושלים, והישיבה מוקמה ביישוב מתתיהו.

כאשר הרב צ’ייט נשאל בדבר הצורך בהסכמות, הוא איננו נלהב, “אם אתה מכיר בצורך בשילוב של לימודי חול בישיבה” – הוא אומר – “עליך להיות ‘משוגע לדבר’, וללכת אתו באומץ”.

לעצם הטענות כנגד שילוב כזה, משיבים התומכים, כי אכן קיים הכרח בישיבות לצעירים שתהיינה על טהרת לימוד התלמוד ומפרשיו, אולם בה במידה קיים הכרח בהקמתן של ישיבות המשלבות בסדר יומן גם לימודי חול.

נכון, השקיעות בלימוד מבורכת וחיונית, אולם בישיבות לצעירים בגיל התיכון, היא נחלתו של מיעוט. השקיעות מחייבת אמונה עמוקה, מוטיבציה טוטלית, והצלחה לימודית אשר תזין את המוטיבציה.

בעשרים השנים האחרונות, הציבור החרדי גדל והתגוון, והיה למורכב ולסבוך הרבה יותר. את מקומם של האידיאליסטים משני הדורות האחרונים, תפסו בניהם, הממשיכים את נוסח הישיבות המקובל – מתוך רוטינה ושגרה, אך פעמים רבות ללא כל עניין אישי. אין בהם את תבערת השליחות שבערה באבותיהם, הם חוששים לעתידם, מתעניינים מאוד בהתערות בשוק העבודה, והשמרנות היא מהם והלאה.

עולם הישיבות מן הטיפוס הרווח כיום, הוא חד גוני, לשבחו ולגנותו. אינך יכול להתבלט שם אם אינך מעולה בלימוד, גם אם תהיה מיוחד בעניינים אחרים, משום שעניינים אחרים נדחים ממרכז ההתעניינות באופן עקרוני וגורף.

נתונים אלה, שכל אדם יכול לעמוד עליהם בשיחה על כוס קפה עם בני ישיבות, נכונים גם לגבי בנים למשפחות חרדיות שורשיות, אולם הם נכונים שבעתיים לגבי בנים לבעלי תשובה.

החשיפה של בני הדור השני לעולם הרחב היא בלתי נמנעת, והבחירה בין מגוון של אפשרויות זורמת גם באוויר הבית. תחושתם של מי שפרשו מישיבות לצעירים מבני הדור השני, הייתה כי ההימצאות שלהם במקום כל כך חד כיווני, נועדה לנעול אותם במסלול אחד. התחושה הזו, היא שגרמה להם לרצות לבחור אחרת.

מפגשים עם קרובי משפחה, חושפים את הצעירים מן הדור השני, למצבים בהם הם חשים חסרי ידע בסיסי במקצועות שונים, מה שגורם להם לתחושות נחיתות. הניסיון מלמד, כי הסברים על כך שהתחושות הללו אינן מוצדקות, לא הועילו. הוספה של מספר שעות שבועיות, מונעת גם את המצבים הללו.

כאשר הרב גרינבוים בכובעו השני כאחראי על קרן וולפסון, המטפלת בין היתר בתופעת הנשירה בעולם הישיבות, נשאל על ההצדקה של קיום ישיבות מן הטיפוס המגוון, הוא אינו מהסס. בידו האחת הוא מניף קלסר ובו שמות של נערים נושרים, ומצהיר: “זה או זה” הוא מצביע על אולם ישיבת נהורא, “או זה” והוא מצביע על הקלסר.

בשיחה בחורף האחרון, עם הרב דב זינגר, ראש הישיבה התיכונית-חסידית “מקור חיים”, הוא מסביר את התועלת הרוחנית בגיוון חומר הלימודים בישיבה לצעירים: “כשם שפרצופיהם שונים, כך כל אחד יש לו את נקודת האחיזה המיוחדת לו בעבודת ד’, את ה’סטרטר’ המיוחד שלו. האחריות שלנו כצוות חינוכי בישיבה, היא לזהות את המיוחדות הזו אצל כל תלמיד ולסייע לו”.

לעצם הנחיצות בלימודים הללו, יוצא הרב זינגר מנקודת הנחה, שההורים אינם מעוניינים למנוע מבניהם לפחות את האפשרות להשתלב “במציאות של פרנסה במובן הפשוט”. אולם מעבר לכך, הוא מציין כי להשקפת עולמו, זהו גם עניין תורני מרכזי, משום ש”על האדם להיות קשוב להתרחשויות שהקב”ה מנהל, מתוך הכרה שהן אינן מקריות בלבד, וכי התרבות שאנו חיים בתוכה, מזמינה שיח בינה לבין התורה במובן העמוק שלה”. והוא מצהיר כי לכן “גם אילו הוצעה לי תרומה באמצעותה יכולתי לסדר פרנסה לכל התלמידים לכל החיים, לא הייתי לוקח את התרומה, כי אנו רוצים שתלמידינו ישכילו באמת, ויהיו אנשים חכמים ולא טיפשים”. האם דווקא במסגרת של בגרויות? לדעת הרב זינגר לאו דווקא, אלא שמאוד קשה ליצור מסגרת אחרת.

האם בלימוד מקצועות המאפשרים עיסוק מפרנס בעתיד יש פגיעה בביטחון בד’? אמנם לא זהו המקום לדון בהרחבה בסוגיה המעניינת הזו, אולם די בכך שנדע כי בחברה החרדית בארצות הברית, הדבר מקובל ורווח ממש כשם שבארץ מקובל להפך.

כשנשאל הרב פיינשטיין זצ”ל, גדול רבני ארה”ב, אם מותר לעשות ביטוח חיים, תשובתו היתה כי אין בכך כל פגם, ואדרבה מי שאינו עושה ביטוח נחשב לסומך על הנס, ממש כשם שאדם שאינו עוסק במלאכה המפרנסת נחשב לסמוך על הנס. בתשובה הזו מגדיר הרב פיינשטיין את לימודי המלאכה כחובה, אלא שחובה זו מסויגת בכך שהיא לא תפגע באפשרות ללמד את בנו תורה (אגרות משה או”ח ח”ב, סי’ קיא)

לשאלה מה להעדיף, האם לימודים בישיבה בה כל השעות מוקדשות ללימוד תורה או לימודים בישיבה תיכונית, משיב הרב עובדיה יוסף, כי יש להבדיל בין נער אחד לנער אחר, מחד “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ”, וזוהי “מדת סתם בני אדם, שאם לא יתעסקו גם בדרך ארץ, סופן להתבטל אף מדברי תורה”, כלומר לרוב הנערים מתאימה ישיבה בה לומדים מקצועות נוספים מלבד תורה, “אולם לאשר חשקה נפשו בתורה, ואדיר חפצו להתעלות במעלות התורה… להגיע לכלל מורה הוראות בישראל…על כגון זה כבר אמר רבי נהוראי במשנה (קידושין פב, א) מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה… והמציאות מוכיחה שבענין תלמוד תורה בבקיאות ובפלפול יש הצלחה רבה בישיבות שכל עסקם בתורה, מאשר בישיבות תיכוניות שעוסקים גם בדברים אחרים” (שו”ת יחווה דעת חלק ה סימן נו).

בסופו של דבר, המסקנה היא שהעיסוק במקצועות חול הוא לא רק לגיטימי, אלא לעתים גם הכרחי, ובחלק מן המקומות הוא גם מקובל. לפחות עבור בני הדור השני, הגיוון ופתיחת האפשרויות להתפרנס בעתיד, הם קריטיים, הן משום ההיכרות שלנו את נפשם כמורכבת רגישה ועשירה, הן לאור החשיפה שלהם לעולם הרחב, והן משום שהבנים הללו לא בחרו את דרכם, אלא הלכו בה אחרי החלטת ההורים. •