הסמכות החדשה 2

התיישבות

במאמר הקודם הסברנו את תהליך ההתפרקות של הסמכות הישנה על יתרונות וחסרונותיו. הגדרנו את שלושת עמודי התווך של הסמכות החדשה: השהייה, עקביות ותיקון. הצגנו כיצד שלושת הכלים הללו יוצרים את הנוכחות הסמכותית המהווה את המפתח לכל מבנה של משמעת. במאמר זה נתרגם את הכלים הללו לצעדים מעשיים על פי שיטתו של פרופ' חיים עומר. צעדים אלו מתבססים על כך שהעוצמה העיקרית שלנו היא באחדות המופגנת אל מול הילדים. כמובן שאין בכוונתנו לערוך הדרכה מעל דפי כתב העת, אלא רק לספק ידע ולעורר כיווני מחשבה, וכל הנזקק לייעוץ פרטני יפנה לאנשי מקצוע.

אחדות ובושה

ככל שהילד נתקל במערכת מפורדת יותר כך קל לו יותר להתעלם מהכללים של מערכת זו. הילדים חשים היטב בחילוקי הדעות ובמחלוקות בין גורמי הסמכות השונים ומנצלים את הבקיעים שנוצרים במציאות זו. יותר מכך – לעיתים הילדים עצמם הם אלו שבחושיהם החדים יודעים כיצד ליצור פירוד במערכת שמולם ובכך לערער את סמכותה. גורמי הסמכות, מורים והורים, מוצאים עצמם לא פעם בודדים במערכה מול הילדים – עובדה המחריפה את חוסר האונים שלהם. התחושה העיקרית היוצרת ומאפשרת בדידות זו היא תחושת הבושה: בסמכות הישנה גורמי הסמכות הוצגו כ"יודעי-כל" החולשים על המערכת האוטונומית שלהם, וכל התערבות נתפסה כפגיעה בסמכותם וכערעור כבודם. תפיסה זו העצימה את תחושת הבושה כאשר הסמכות נכשלה. ההורים עשו ככל יכולתם כדי להסתיר את הנעשה בבית, אפילו זה מזה, והמורים הסתירו את הנעשה בכיתה. בקשת עזרה ותמיכה הפכה לכמעט בלתי אפשרית. הסמכות החדשה קוראת תיגר על מעגל הבושה המסורתי. הכח הגדול של חזות אחידה הינו הכלי העיקרי שלנו בחינוך הילדים ואסור לנו לוותר עליו בשל הבושה. במעגל הראשון אנו זקוקים לאחידות בין האב והאם, וכאשר נזדקק לכך נשלב במהלך גם קרובי משפחה, מורה אהוב מהמסגרת החינוכית, או אפילו שכן בעל השפעה. כאשר הילד נתקל בחזות אחידה כזו, המראה נחישות ברורה בהצבת גבולות ללא היגררות למעגל ההסלמה, הוא מבין שעליו לקבל את סמכותה. במאמר זה נעסוק באחדות ובתמיכה במעגל הראשוני הבינזוגי, אך חשוב לדעת שלעיתים חשוב מאוד לדעת להרחיב אותו כדי להגביר את יעילותו. אסור לנו להסכים יותר להישאר בודדים במערכה.

הגדרת מטרות

כמו בכל תהליך אחר גם תהליך זה סופו נעוץ בתחילתו. חלק עיקרי מיעילותו של התהליך תלוי בהגדרת מטרות נכונה. על ההורים לשבת ביניהם ולהחליט על נושא אחד עליו הם רוצים לעבוד עם אחד מילדיהם. הנושא צריך להיות מספיק בוער ודחוף כדי להיכנס לתהליך כזה. אל לנו להיכנס לתהליך בשל מטרה שאינה מוכרחת – עלינו ללמוד היטיב את האומנות של העלמת עין. לדעת כי יש נושאים שניתן לעיתים להניח ולאפשר להם להסתדר מאליהם, ויש נושאים שראוי לוותר עליהם על מנת לא לפתוח חזיתות מיותרות. המטרה אותה אנו בוחרים צריכה להיות משמעותית מספיק כדי שנוכל לאסוף כוחות לתהליך ארוך טווח ('עקביות' – זוכרים?). על שני ההורים לקבל מטרה זו בהסכמה ועליהם להאמין כי הילד מסוגל (עם מאמץ…) להגיע למטרה זו. על ההורים לנסח מטרה זו בכתב בצורה ברורה וקצרה תוך כדי נתינת דוגמאות בסיסיות. למשל "איננו מוכנים לקבל בבית שלנו אלימות בין האחים. מקרים של דחיפות או הרמת ידיים ואף עלבונות אחד כלפי השני אינם מקובלים עלינו". לנוסח זה כדאי להוסיף בתחילה ביטוי של אהבה כלפי הילד ולסיים עם ביטוי של אמון ביכולתו לעמוד בכללים הללו.

 

 

 

הכרזה 

בשעות הערב, לאחר שווידאו מראש כי לא יהיו הפרעות מכל סוג, שני ההורים יכנסו יחדיו לחדרו של הילד. אחד ההורים ימסור לילד את ההכרזה אותה ניסחו שני ההורים ויקרא אותה עימו. ההורים יביעו את אהבתם (ללא חנופה!), אך יביעו בצורה חד משמעית כי לא יקבלו יותר התנהגות מסוג זה. אין כאן איומים וגם לא הצהרת כוונות להמשך, אלא רק הכרזה ברורה וחד משמעית. הדיבור הינו קצר ותכליתי – כל ניסיון לשכנוע יתר או להסברים יתרים רק יפגע בסמכות המתחילה להתגבש. גם אם הילד יגיב בפרובקציות מכל סוג – ההורים ישארו נחושים ובהירים: "לא נוכל יותר להסכים להתנהגות כזו – זה תפקידנו כהורים". יש בהכרזה כזו תחילת גילוי של נוכחות הורית ועוצמה, והילד יחוש בכך. חשוב לזכור כי מעבר להכרזה זו אנו ממשיכים בקשר חם ואוהב עם הילד. אנו צריכים להבהיר לנו ולו (במעשים ולא בדיבורים) כי הצבת הגבול הברור אין משמעותה הכרזת מלחמה קרה או חמה, אלא חלק טבעי של המערכת המשפחתית. הצעד הבא יקבע על פי התנהגותו של הילד. איננו מצפים כי ההכרזה לבדה תספיק (למרות שלעיתים נופתע לטובה), והתפקיד העיקרי שלנו בהמשך הוא להוביל מהלך מאד סבלני ועקבי. ישנן שלוש אפשרויות להתפתחות התהליך: האפשרות הראשונה היא כי הילד יראה שיפור משמעותי, ואז עיקר תפקידנו הוא לעודדו ולחזקו, ולאט לאט להוסיף כללים נוספים באותה דרך לפי הצורך. האפשרות השניה היא כי הילד יראה שיפור אך לא מספק, או שלא ישתפר כלל. האפשרות שלישית היא כי דווקא בעקבות ההכרזה תחול התדרדרות בהתנהגותו. בשני המקרים האחרונים אנו נתחיל בסדרה של התיישבויות.

התיישבות

כאשר הילד הפר בפעם הראשונה את הכלל עליו הכרזנו איננו מגיבים מידית ('השהייה' כבר אמרנו?) אלא אם כן יש צורך ליצור הפרדה מיידית במקרה של אלימות. אין כאן הטפות מוסר ולא תזכורות ולא דיבורים מיותרים. אנו מגיבים במשפט אחד בלבד: "ההתנהגות הזו היא בניגוד לכללים שלנו בבית. אנחנו לא מוכנים לקבל התנהגות כזו." באותו ערב שני ההורים יכנסו שוב לחדר הילד. גם כאן הדיבור יהיה קצר וברור:"היום חרגת מהכללים שלנו בבית ואנחנו לא מוכנים לקבל זאת (ניתן לפרט). כיצד אתה מתכונן לוודא כי התנהגות כזו לא תחזור על עצמה?" הכדור הועבר אל הילד. ההורים שותקים ומתבוננים בילד ואינם מנסים לחלצו מהשתיקה הלא נעימה. במקרה בו הילד מנסה להסיט את הנושא בטענות שונות (זה הוא התחיל…) ההורים נשארים ממוקדים: "זה איננו הנושא כעת, נוכל לשוחח על כך בהמשך, אנחנו רוצים לשמוע כעת כיצד אתה לוקח אחריות על התנהגותך". במקרה בו הילד מציע פתרון כלשהו, גם אם הוא אינו נשמע הגיוני במיוחד, ההורים מקבלים את הפתרון תוך הכרזה שהם ממתינים לראות האם הפתרון אכן יועיל. אם הילד מגיב בשתיקה – ההורים שותקים יחד עמו בין רבע שעה לחצי שעה בהתאם לגיל. בסיומה של השתיקה אחד ההורים יכריז כי הם עדיין ממתינים לפתרון מאחר שהם לא יסכימו להתנהגות זו יותר. השתיקה הזו מאד לא נעימה לילד. הוא יעשה בדרך כלל הכל על מנת לא לחזור לסיטואציה לא נעימה זו. חשוב מאד לזכור את עקרון מעגל ההסלמה: גם אם הילד ינסה לגרור אותנו לעימות על ידי פרובוקציות והתפרצויות עלינו להשאר מאד רגועים וברורים. המשפט שחוזר על עצמו כל הזמן הוא: "זה תפקידנו כהורים. אנחנו לא נוכל להשלים עם התנהגות כזו". הברירות הזו מעצימה את הנוכחות ההורית שלנו, וסופה להכריע את המהלך.

המשך

אם הילד עמד באותו פתרון שהציע וצמחה ממנו תועלת הרי אנו עוברים לשלב של החיזוק והעידוד והוספה הדרגתית של כללים. אם הפתרון לא הועיל, או שחלה התדרדרות לאחר תקופה מסוימת – אנחנו חוזרים להתיישבות נוספת. התיישבות זו תתחיל בהודעה כי ההצעה שהעלית לא הועילה מאחר שחזרת על ההתנהגות שאינה מקובלת. אנחנו ממתינים כעת לפתרון אחר, שיועיל יותר. במקרה בו הילד לא העלה פתרון בהתיישבות הקודמת אנו נאמר כי עדיין לא העלית פתרון וההתנהגות שלך לא נפתרה. אנו נחזור שוב על ההמתנה מתוך שתיקה, אך הפעם לא נקבל פתרון שיחזור על עצמו. במקרה והילד יאמר שהוא רוצה להשתפר ואנו נחוש כי הילד באמת מעוניין בפיתרון אך אינו יודע כיצד לנהוג, נוכל להציע לו כיוונים תוך דגש על כך שהאחריות היא שלו. בדרך כלל לאחר מספר מפגשים כאלה גם ילד עקשן ישנה את התנהגותו. במקרים קשים מאלה הילד יגלה במפגשים הבאים כי להוריו הצטרף המורה האהוב עליו, או סבו הנערץ או כל דמות שתוסיף משקל משמעותי להתיישבות. נסו לדמיין לעצמכם את התחושה לשבת מול ארבעה-חמישה מבוגרים חשובים לך השותקים ומתבוננים בך וממתינים להסבר שלך כיצד אתה מתכוון לשנות את התנהגותך…

מלכודת המעמקים

לעיתים קרובות הורים הנתקלים בהתנהגויות חריגות של ילדיהם פונים לייעוץ ואז שומעים כי לילדם יש בעיה רגשית עמוקה וכי יש לפנות לטיפול. הנתון עצמו הוא נכון, ואכן כל בעיה התנהגותית נעוצה בבעיות רגשיות. אך הורים שיפנו לכיוון זה ימצאו עצמם במלכוד: הילד יתחיל טיפול רגשי ארוך שלעיתים ייקח זמן רב עד שיראו את תוצאותיו, ההורים ימצאו עצמם בדרך כלל מחוץ לתמונה מאחר והמטפל ישמור על נאמנות לילד, מטופלו, ולא פעם גם ימצאו את עצמם ההורים על ספסל הנאשמים מאחר וטעויותיהם הן שגרמו להתנהגותו של הילד. בכל אותו זמן יהיה עליהם להמשיך ולהתמודד עם אותה התנהגות בעייתית ללא כל כלים או תמיכה. אינני בא לפסול טיפול הפונה לעמקי הנפש, ואני עצמי עוסק בסוג טיפול כזה, אך אסור שטיפול כזה יבוא במקום הדרכה ברורה ומסודרת היוצאת מתוך הנחת יסוד חד משמעית: ישנן התנהגויות ששום הסבר מעמיק לא יוכל להצדיקן, ועלינו לעסוק בראש וראשונה בתיקונן. גם אם תיקון זה יהיה חיצוני הרי הוא יאפשר לנו את המרחב הבסיסי להתחיל עבודה מעמיקה יותר. לעיתים נגלה להפתעתנו שהתיקון החיצוני הספיק, וכל מה שהילד היה זקוק לו היה סמכות הורית ברורה ויציבה, וכל אותם מעמקים מסתוריים נעלמו כלא היו…