המשורר הלאומי

המשורר ביאליק

אחד הספרים הראשונים שהעפתי מהבית כשחזרתי בתשובה היה 'ספר האגדה'. הספר רחב היריעה שתמיד תפס המון מקום בארון הספרים המאוד לא יהודי שלי, הצליח להרתיח אותי ככה, שיחד עם ספרי ישעיהו ליבוביץ' היה לו מקום של כבוד בדרך לפח האשפה ולא  אל הספרייה המקומית (כמו ספרי ג'ויס, המינגווי או אפילו הסה)

מדוע זכו חיים נחמן (ח"נ) ביאליק ויהושע חנא (י"ח) רבניצקי מחבריו הכבודים של 'ספר האגדה' לכבוד המפוקפק הזה? כיוון שבעיני נתפסו הם כמייצגים של  מה שממש לא בסדר עם התרבות החילונית. אותה תרבות ממנה נסתי על נפשי באותה תקופה בחיי

 למה דווקא הם? כי חיים נחמן ביאליק נתפס בעיני כבעל השאלה הגדול והאולטימטיבי.

כתלמיד ישיבת וולוז'ין הליטאית היה ביאליק 'מתמיד' שבחר, על פניו,  לעזוב את תורת ישראל ולהפוך לאיש חופשי כפי שנהגו לקרוא לזה באודסה בתחילת המאה העשרים. ביאיליק עמוס בשאלות, מטיל ספק בכול, ומתאר את בית המדרש כמקום בו  'גַּם קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא רָאָה מִלְּפָנָיו, מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל' (מתוך הבלדה 'המתמיד').  בית המדרש של ביאליק היה מקום עזוב ומט ליפול, וביאליק עצמו היה מי שמקדים את זמנו ועוזב את בית המדרש לפני שהארכאיות שלו תהפוך אותו למקום נטוש ונטול חיים לחלוטין.

כמובן, שכבעלת תשובה שזה מכבר גילתה את ה'אור' בית המדרש, או יותר נכון כול בית מדרש שהוא, נדמה בעיני למקום הכי מואר בעולם. וחיים נחמן ביאליק, הוא עצמו, היה הדבר הכי ארכאי שיכולתי לדמיין. ביאליק  היה הסמל של היהדות החילונית, היהדות החופשייה. כמו שאכן היה משנות העשרים של המאה העשרים עת עלה לארץ והתיישב בתל אביב ועד לשנת מותו 1934.

אך האם באמת כך היה? האם היה ביאליק אותו יהודי חופשי שהפך אותו מועמד בטוח להיזרק לפח האשפה? ובכן כפי שלרוב הסתבר לאורך שנות התשובה (הארוכות) שלי, המורכבות של המציאות ההיסטורית כמו גם היומיומית היא גדולה.

חיים נחמן ביאליק עצמו, היה נטוע בשני העולמות, העולם של בני הישיבות ממנו בא והעולם החופשי ציוני איליו הלך. נדמה כי על כך אין כיום מחלוקות בקרב חוקריו. לאורך שנים ארוכות כחלק מיצירת האתוס הציוני, חילוני, סוציאליסטי ניסו רבים להעלים את הפאן הדתי באישיותו של ביאליק. בתחילת המאה העשרים וכחלק מ 'רוח הזמן' חצה ביאליק את הקווים, עזב את ישיבת וולוז'ין והפך ליהודי חופשי חילוני. אולם, חלק מהסיבות שגרמו לו לעזוב את הישיבה נבעו דווקא מתפיסתו של ראש הישיבה דאז, הנצי"ב מוולז'ין, שלא התיר להכניס אל הישיבה פנימה את סערות העולם החיצוני. הנצי"ב מוולז'ין ביקש מתלמידיו לשקוע בעולמה של תורה בלבד, ובעת של מהפכות, עת סערה בעולם כולו- להתנתק. הניתוק הכפוי הזה הוא מה שלמעשה, הבריח את ביאליק מהישיבה ולא, כפי שניסו לצייר זאת מאוחר יותר תעמלניה של התנועה הציונית, תורת ישראל עצמה.

חיים נחמן ביאליק היה בעל אישיות מורכבת. בהספד שמועלם לא נישא לאחר מותו כתב עליו ש"י עגנון "כל ימיו היה נותן את נפשו על התורה" עגנון חברו ותלמידו הקרוב היה ביחד עם ביאליק מבאי ביתו של הראי"ה קוק.

בעיר תל אביב, האהובה עליו, יסד ביאליק ב 'אהל שם' מסגרת של מפגשים בערבי שבת שנקראו 'עונג שבת'. המפגשים הללו שהפכו ברבות השנים למפגשים המוניים, תוארו על ידי ביאליק במילים אלו:  "על פי אינסטינקט פנימי ומתוך פשטות, הרגיש הקהל בערך המוסד הזה, ונמשך לשם בלי חקירה יתרה. ולפיכך היינו עדים לתופעה זו,  שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל. יסדנו שעורים לתנ"ך,  והקהל מתפרץ לשמוע 'דברי אלוהים' אנו מקוים שכאשר ירחיב ה' את גבולנו,  ויהיה לנו בית גדול בשביל אלף איש, גם אז יהיה לנו צר המקום. בימי האר"י קבלה השבת תוקף וזוהר חדש, ועכשיו כשאנו שומעים 'פעמי גאולה' צריך תוכן השבת להיות קודש, ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו"  אם היינו שולפים את הדברים הללו, שנאמרו על ידי ביאליק מהקשרם, נדמה שככה מדברים עד היום בתל אביב מי שמבקשים לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים.

דווקא מורכבותו של מי שנחשב המשורר הלאומי של התנועה הציונית המתחדשת בארץ ישראל היא שמפיחה בי בימים חורפיים אלה רוח חיים. למה? כי בניגוד למה שניסו למכור לי המורים שלי לספרות בתיכון, נדמה כי ביאליק המורכב מעמיד אותי מול מראה שמשקפת את מורכבותה של התשובה שלי. רגל אחת בחול ורגל אחת בקודש. אין שחור ולבן אין טובים ורעים אין צודקים וטועים. יש ישראל, שאיכשהו תמיד כשנוברים, מוצאים מאחורה, גם אצל מי שממש קשה לדמיין, את הקב"ה. •