היהלום שמעבר לקליפות הבצל

איך מתחיל תהליך של תשובה בישוב שנראה כל כך רחוק מיהדות?

המפגשים הראשונים שלי היו דווקא עם החכמה המוסלמית. כשאתה מוקף בשבט בדואי ידידותי קל מאד להלביש עליו את החכמה המוסלמית. עם הזמן הלך והתברר לי שאין קשר בין האנשים הפשוטים הללו לבין החוכמה המוסלמית. בשלב מסוים גיליתי שיש קהילה סופית בסכנין ויצרתי עם השייח, חוסיין אבו אל פלסטין, קשר מיוחד שהגיע לנקודות שיכלו לדבר אלי בחיפוש שלי. ההנאה שלי ממנו הייתה אצלי בגירוי למחשבה ולאו דווקא בדיבור שלו. פעם ישבתי אצלו והיו שם עוד שנים עשרה חבר’ה שלו והוא הסביר איזו נקודה. ברגע מסוים הוא צעק עליהם: “אם הייתם יודעים מה עובר עכשיו בראש של יובל בזמן שאני מדבר איתו, לא הייתם צריכים אותי ואני לא הייתי צריך אתכם”. נראה לי שהוא קלט שאני מגיע לרמות שהוא לא מגיע אליהם. לא היה לי שום ענין באיסלאם עצמו פשוט אספתי נקודות בחיפוש שלי.

איך נפגשת עם הסופים בעצם?

בפעם הראשונה שהגעתי אליהם הגעתי לטכס שהם קוראים לו ‘דכר’. שאלתי מה עושים וענו לי: ‘נפרדים מהגוף. שב פה בצד ותראה’. אחרי שלושה ימים חזרתי והם שאלו אותי לאן נעלמתי. אמרתי להם ‘השארתם אותי בייבי סיטר על הגוף של כלכם. אני רוצה להשתתף’. מאז באתי לא מעט פעמים גם לטכסים וגם לשיעורים של השייח. בשלב מסוים כשזכיתי להכיר את הרב שלמה אליהו ולהתחיל להתבשל עם עצמי עם התשובה עדיין המשכתי להגיע לפעמים עם תיירים לפעמים לבד.

פעם הבאתי אליו מישהו שעשה כתבה לעיתון קנדי על מיסטיקה יהודית ומוסלמית והוא שאל את השייח מה זה סופים. השייח לא ענה, לקח תפוח מהקערה ואמר לו: “אתה רואה את הצד הירוק? זה בגלל הכלורופיל, אתה רואה את הצד האדום? זה בגלל פה הצ’ופצ’יק הזה חיבר אותו לעץ, ופה יש פרח ובאמצע שלו בצבע לבן יש קליפות חומות שמי שיש לה מזל יכלה להיות עץ בפני עצמה.” השייח הניח את התפוח ושאל את העיתונאי “אתה הבנת מה הטעם שלו? מה זה משנה אם אני אסביר לך מה זה סופי? מי שלא טעם מהתפוח בחיים לא ידע מה הטעם. אם אני אסביר לך מה זה סופי נהיה כמו כל האקדמיה בעולם – אחד שלא יודע כלום מסביר לאחד שלא טעם כלום. אם לא תיקח ביס לא תדע. שב כאן יומיים שלושה ותכתוב מה שאתה רוצה מה זה משנה מה אני אגיד לך”. ואז הוא הסתכל עלי ואמר: “יובל, כמה אתה הולך לרבי סולימן שלך? (הוא התכוון לרב שלמה אליהו) אם לא תטעם לא תדע”. חזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שחייבים לשמור שבת, השייח אמר אם לא נטעם לא נדע. שמרנו שבת ראשונה ומאז לא הפסקנו. פתאום כשהוא אמר את זה היה ברור שיש הרבה מה לעשות. זה לא לגיטימי לבוא ארבע שנים לשיעורים ולשמוע פילוסופיה יהודית.

יודפת שבגליל היא באמת מקום קסום. אני זוכר בתקופה שלפני התשובה, נסיעות ליליות ארוכות ושבתות קסומות במקום שמרגישים בו שאר רוח. בית כנסת במרכז הישוב ספון עץ, מקום שגורם לך לבקש לשבת ולהרהר עוד רגע ולא להמשיך לרוץ הלאה. קהילה של אנשים נעימים ומסבירי פנים, ותחושה של ישוב כפרי קטן בגלילאבל שונה לגמרי מהקיבוצים והמושבים שסביבו. את השוני הזה מסביר יובל בהיסטוריה המיוחדת של הישוב שהוקם בשנות החמישים תחת הנהגתו של הדר יוסף שכטר, דווקא מתוך חיפוש פנימי.

ד”ר יוסף שכטר היה יהודי שומר תורה ומצוות. הוא אסף אליו אנשים שהרוחניות הייתה אצלם בדירוג לפני כל דבר אחר. בהתחלה קראו לזה ‘העדה’, מושג שלקוח מהזוהר ‘כנישתא’, יותר עניין אותם מערכות היחסים בין האנשים בקבוצה מאשר איפה הם גרים, ולכן לא היה אכפת להם לעבור מקומות. הם היו אנשים עם חיפוש פנימי שהיה נדיר באותה התקופה של שנות החמישים והשישים. לא הכירו אז דיבורים על חיפוש פנימי, על מזון אורגני על הקשר בין גוף ונפש. הוא ראה צורך לתת רוחניות לדור הזה שהקים את המדינה מתוך הכרה שהם לא מוצאים רוחניות בתורה. אנחנו גדלנו בתוך זה אז היה לנו נדמה שככה זה העולם: הדוד עושה צום ענבים, וההוא עשרה ימים שתיקה, זו הייתה הילדות שלנו, וזו יודפת על רגל אחת. שכטר כתב בסוף ימיו שהוא ניסה לעשות גשר ליהדות והם (אנשי יודפת) נתקעו על הגשר. הם התחברו לחידושים שלו יותר מאשר ליהדות. הניסיון שלו היה מרתק: הוא עצמו היה שומר שבת וחגים, בתקופת ראש השנה הוא היה דורש מכל הישוב סדרה של חשבונות נפש. הוא הרגיל את כל הישוב לבצוע את הלחם ולהגיד המוציא לחם מן הארץ ולהיות בשקט שלוש ארבע דקות סביב השולחן, כשכולם כבר מוכנים לסעודה. אנחנו גדלנו על זה שאומרים המוציא ובקידוש של שבת כולם יושבים יחד ושרים שירים למרות שזה היה ישוב חילוני מובהק, אסור היה להפעיל טרקטור למרות שאף אחד לא שמר שבת. הם התייחסו לכך כרעיונות של שכטר ולא כאל יהדות.

איך זה לחזור עם קרן אשתך ועם שמונה ילדים למקום בו גדלת?

היינו צריכים התנתקות של שש שנים כדי לעשות את המהלך של לחזור הביתה, לברר את הדברים מהשורש. כרגע הגדרנו לעצמנו תקופת ניסיון. יש שאלות רבות וספקות. זה לא שחור או לבן. יש בי צד שמבקש להתעמת בחזרה עם סביבה שאני יכול דרכה לשפוט את המציאות. “אין הדבר ניתקן אלא בשורשו” אדם צריך לבדוק את השינוי שלו אל מול המציאות בה גדל. אני מרגיש שיש כאן נשמות גבוהות מעבר לכך שהם אנשים טובים ונחמדים. לאחר שש שנים של התקשרות לעולם החרדי ולאנשים שהם בעלי תשובה מצאתי את עצמי מוקף באנשים שאינם דומים לי חוץ מבאמונה. זו חוויה גדולה לחזור לאנשים שהאמונה שלהם שונה ומורכבת, אנשים שהקשר איתם מאוד חזק וטוב. זה דורש סוג תקשורת מסוים שיכול לראות את היהלום שמעבר לקליפות הבצל. היה לי חשוב לחזור לחברה כזאת דווקא, שלא מצאתי כקהילה בשש השנים שהסתובבתי מחוץ לישוב ובעולם החרדי. עזבנו את יודפת כי בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו משדרים מאוד קיטוב כלפי הסביבה שלנו, מתוך הבעירה של התשובה. היינו לא בשלים ולא מחוברים, היינו עסוקים בביקורת כלפי הסביבה. אחרי שש שנים של הרבה לימוד ושל נתק מהמשפחה והחברים אנחנו חוזרים יותר בשלים. למדת ליהנות מהשבת שלך מהמשפחה שלך, אתה לא מאוים. יש לך את הטוב שלך, מי שרוצה מוזמן להתחלק איתנו בטוב הזה.

איך מקבלים אתכם כחוזרים בתשובה?

לדוגמא, שמו אותנו בצוות של יום העצמאות כי בדרך כלל השלושה וחצי דתיים של הישוב לא משתתפים. כל הישוב אוכל סעודת גורמה ולך מכינים שלוש וחצי כנפיים ‘לנדא’ על מנגל בצד. אמרו לי אתה תעזור לזה שאחראי על האוכל. באתי אליו והוא אמר לי שאני אהיה אחראי על האוכל הכשר. אמרתי לו: “אין בעיה כל האוכל יהיה כשר”. ביום העצמאות כל הישוב אכל בד”ץ: 90 קילו אנטריקוט. כל הישוב מהדרין. אחרי זה אמרו לי “אף על פי שהיה כשר יצא טעים…”. לא שאלו אם זה מייקר או לא. לא בכל מקום בשביל שלושה אנשים יעשו הכל כשר.

מכל פעילות החופש הגדול הייתה פעילות אחת שאחד מהשמונה ילדים שלנו יכול היה להשתתף, פעילות על אופניים. הם כל כך התרגשו, שחצי מצוות הקייטנה הלך לארגן לחמנייה כשרה לארוחת בוקר… סוף סוף הם יכלו לשתף אותנו, כי בבריכה אי אפשר כי לא מופרד וכו’.

הילדים לא ממש מעורבבים למרות שהם כן בקשר עם השכנים, הם לא חיים בבועה. הקטנים לומדים ביודפת, הגדולים – במסגרות דתיות מחוץ ליודפת. השנה אשתי פתחה גן של “מעיינות רבי חייא” אחרי שנה של התמחות בירושלים. אני הייתי מלמד יומיים בשבוע. ילדים שלא מצאו את מקומם במסגרות של הגנים האנתרופוסופיים של הישוב באים אלינו לגן ואנשים מאוד מפרגנים. הגננות מאוד עוזרות לאשתי ועושות הכל ביחד, וזו ממש חלוציות.

אז אתם ממש עושים מהפכה?

הגענו למסקנה שהסיבה העיקרית שבגללה עברנו היא לא בגלל נוחות וכיף גלילי. עברנו בשביל להיות בקשר עם האנשים שאנחנו אוהבים. הגענו למסקנה שהקשר שהיה לנו היה תמיד מתוך עשייה משותפת, אז אנחנו מחפשים את העשייה המשותפת לא בשביל קירוב אלא בשביל להיות ביחד, להיות במגע, להיות בקשר. ארבעת האחים שלי, ההורים שלי והחברים הכי טובים שלי מהילדות חיים ביודפת. אני חוזר כדי להיות עם האנשים שאני באמת אוהב. לא בשביל להביא להם איזה אור או להיות המשיח שלהם או משהו כזה. אני מאוד משדר את זה: אני זה אני. יש לי את הדרך שלי ובמקום שאני יכול אני מתחבר איתכם. אחת הסיבות שהחלטנו להקים את הגן ולא לשלוח את הילד לגן מחוץ הישוב זו האינטראקציה שנוצרת סביב עשייה משותפת. בשבילנו זו ממש מסירות נפש: אנחנו מרכזים את הכוח על שלושה ילדים, רווח לא יצא מזה. אני שמח בזה שסוף סוף אני זוכה להכניס את הילד שלי למערכת חינוך שאני באמת מאמין בה.

גילינו שיודפת עברה שינוי והיא יותר מקבלת. זה לא כמו פעם שחיו מאוד את הביחד, היום הישוב חי יותר לעצמו. קל לראות שהעולם מוצף באפשרויות ואנשים מתעסקים במלא דברים ולא מזהים עד כמה הם הולכים במעגלים. מתוך אהבה גדולה לאנשים אני מוצא את עצמי עם אחד לומד חברותא על הרמח”ל, ועם שני שאוהב לקום מוקדם בבוקר יש לי חברותא על ליקוטי מוהר”ן. אני לא בא לשנות את הבית כנסת או את האנשים. אני רואה אותם כמו שהם. אני עושה עם עצמי עבודה לקבל כל אחד כמו שהוא לא בהסתכלות מלמעלה למטה. ואני רואה שכשאני אמיתי זה פותח מפגש.

איך אתה רואה את העתיד? היית רוצה שיגיעו עוד אנשים לקהילה?

פחות מעניין אותי שיבואו דתיים ליודפת למרות שאני אשמח אם יבואו. יותר מעניין אותי אם יהיו לי עוד כמה אנשים מתוך הקהילה שאני יכל ללמוד איתם, שיכולים לחלק איתי זמנים איכותיים בשנה כמו סעודה שלישית וחגים. חשוב לי להצליח לחלק זמנים מקודשים שיש בהם אפשרות ללימוד מסוג אחר שהוא ממילא יותר מקיף ויותר עמוק. אם יהיה לי עם מי לחזק את הרגעים האלה מתוך האנשים הקיימים זה בשבילי אושר גדול. חזרתי בשביל הקהילה הזו, לא בשביל להלביש עליהם קהילה מבחוץ. כשה’ מזכה אותי לשיחת חברים טובה עם אנשים בישוב אז כל דבר נהפך לקודש. אני זהיר ועדין לא להפציץ באיזה תורה, אלא בעדינות לשתף בכמה נקודות שאני רואה כרגע. משתדל לא לעייף את השומע אלא לשתף באמת ולהראות בעדינות שיש עוד עומק בעניין. לי זה עושה הרגשה נפלאה לדבר דיבורים כאלה עם חברי ילדות. אנשים מאוימים כי היום כולם רגילים שמישהו תמיד רוצה להחזיר אותם בתשובה, הם לא חושבים על האפשרות של עונג פשוט. בקשר החילוני דתי היום יש הרבה איום. ייקח זמן להעיד על עצמך שאתה לא בא במטרה להחזיר מישהו בתשובה אלא רק במטרה לחלוק את מה שעובר עליך.