האיזון הקדוש

 

מכיר את מנדל'ה???

גלעד ירד מדירתו שבקומה הרביעית לעבר תחנת האוטובוס. הוא העיף מבט לעבר דירת השרד של האדמו"ר שניצבה מולו. אף פעם לא היה מסוגל להבין איך יהודי מסוגל לקבל כל כך הרבה כבוד ולהישאר עניו. מעולם לא ביקר בטישים של האדמו"ר בלילות שבת. הם היו זרים לו לחלוטין. אפילו לא בא אליו לקבל עצה או ברכה. היה נדמה לו שהאדמו"ר וכל חסידיו נמצאים באיזו גלקסיה רחוקה שאין לו שום שייכות אליה. 

באותה שעה היה לבו של גלעד שבור לאלפי רסיסים. מצד אחד הוא זוכה מזה חודש ימים להעביר שיעור במקום רחב ידיים בגוש דן לפני כחמישים איש ויותר, ומצד שני – שלום ביתו הולך ומדרדר. לפני חודשיים כשסיפר לאשתו על השיעור היה בטוח שתשמח כמוהו, אך לתדהמתו אמרה:

"מעניינים אותך רק השיעורים שלך! אתה לא חושב עלי בכלל!"

הוא ניסה לפייסה במילים ולא הצליח, וגם כאשר הביא לה למחרת צמד שושנים הביטה בו בחשד. כל החיבה שהייתה ביניהם החלה להתפוגג. העזר הפך לפתע כנגדו.

גלעד אינו טיפש או רשע. מי שמדבר בביטחון עצמי מול חמישים איש ומעלה לא יכול להיות טיפש, ומי שמחזק רבים באמונה לא יכול להיות רשע. אבל מעט החכמה והצידקות שבקרבו לא עמדו לו. נכנסה באשתו כמין רוח רעה נגדו.

"איך זה יתכן" נשך את שפתיו בתפילתו, "הלא כתוב כי העולה לגדולה מוחלים לו על כל עוונותיו, ואילו אני מרגיש את ההפך הגמור – מתגלים כל עוונותיי…".

הוא מילמל: "ריבונו של עולם. זיכית אותי להעביר שיעורים מחזקים, ישתבח שמך לעד, עליתי על דרך המלך. מה אתה מנחית עלי כעת?! הרי כתוב 'ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים אתו'. ודרשו חז"ל: 'אויביו' היא אשתו. אתה בודאי רוצה שאתן את השיעורים האלה לבניך הרחוקים, אז למה אשתי הולכת נגדי?!"

יש הרבה סוגי צער נפשי בעולם: צער מהורים, מחברים, מעמיתים לעבודה או ללימודים, וצער גידול בנים, אבל נדמה שהצער הגדול מכולם הוא צער המריבה עם בן הזוג. זהו צער שמנסר את כל קומת נפשו של האדם, מתיקרת מוחו ועד עקבי רגליו. כמו שאין גן עדן כשלום בית אמיתי, כך אין צער כהעדרו. כל מה שיעשה האדם ויפעל בחוץ לא שווה בעיניו למאומה, אם אין שלווה בביתו.

חכמתו יתברך גזרה שעל האדם להיות תלוי בבן הזוג, לחסד או לשבט. הרבה תלוי בו עצמו ובהתנהגותו הנכונה, אבל לפעמים זה לא מספיק. צריך רק לנסות ולהחזיק מעמד, לחכות עד יעבור זעם. כך חש באותם רגעים.

הוא ניצב עם תיקו בתחנת האוטובוס. דמות אפופת עשן התקרבה לעברו בתנועות משונות. היה זה מנדל המשוגע. כשראה אותו גלעד הבין מה פירוש הביטוי "שוטה הכפר". מנדל השתייך לחסידי האדמו"ר. הדבר ניכר לפי כובעו העגול והשטוח, חליפת המשי השחורה שלבש, ולפי הגרביים הלבנות שמכנסיו התפוחות היו תחובות לתוכן.

הוא עורר בגלעד חיוך דק. מנדל המשוגע נהג להסתובב ברחוב הראשי בעיר ונראה יושב לבדו בבתי הקפה. מולו ניצב בקבוק קוקה קולה עם קשית ומאפרה גדולה עם ערימת בדלים צהובים בגובה תפוח. ענן עשן קבוע היתמר מעל לראשו כמו, להבדיל, הענן שהיתמר מעל לאוהל מועד. הוא היה מעשן ללא הרף, מדליק סיגריה בסיגריה ונראה כמו חולשה אנושית מהלכת. לעומת זאת החסידים האחרים לא נראו כמעט אף פעם ברחובה הראשי של העיר המעורבת מעט טוב בהרבה רע.

מנדל המשוגע התיישב בתחנת האוטובוס והמשיך להעלות עשן. גלעד התבונן בו כשהוא שוכח לרגע את צרותיו בבית. מבעד להבעה הבוהה ניכרה בפני מנדל איזו אצילות קלושה, איזה חוט של חסד קדמון. לפתע הוא נראה לו חידתי. אם הוא מבלה את רוב יומו בבתי קפה במרכז העיר, מדוע הוא ממשיך ללבוש את הלבושים האדוקים ושומר על הפאות והזקן?! איך הוא לא מתפרק לחתיכות?! תמה גלעד בלבו.

האוטובוס הירוק הגיע. גלעד טיפס עליו, שילם לנהג והתיישב על אחד הכיסאות הראשונים ליד החלון, והמשיך להתבונן במנדל שהמשיך להעלות ענני עשן עד שהאוטובוס התרחק מהמקום.

תיקון, חשב לעצמו, חיים כאלה בלי בחירה ובלי טעם, הם תיקון ותו לא! נכון, גם אני עובר תיקונים לא קלים בבית, אבל לפחות אני זוכה לעשות טיפת טוב בתוך ים הצער הזה. ככל שהתקרב למקום השיעור כך קיבל כוחות נפש מחודשים. כמו תמיד, כאילו באורח פלא, יצא מהמוחין דקטנות ונכנס למוחין דגדלות. הנפש שלו הלכה והתרחבה לקראת השיעור הממשמש ובא. מדי כמה ימים הוא חווה את החוויה המשונה הזאת. בבית הוא סמרטוט סחוט ואילו בחוץ הוא דגל לרבים.

כשנכנס למקום הלימוד קמו רוב התלמידים לכבודו. לפני כמה שעות אשתו צעקה עליו שהוא מלא חסרונות מכף רגל ועד ראש, וכעת חבר'ה מתקרבים מכבדים ומוקירים אותו… למי להאמין? חשב לעצמו: לאשתי? לחבר'ה הרחוקים כאן? אולי לשניהם? ואולי לאף אחד?…

בחור צעיר ונלהב פתח שולחן קטן והחל למכור דיסקים של שיעוריו.

השיעור היה מוצלח במיוחד. רבים נגשו אליו בסיומו ושאלו שאלות. גלעד לא רצה שזה ייגמר, ומאידך ידע שאסור לו לאחר יותר מדי, אחרת יהיה אוי ואבוי.

אחד מהשומעים הציע לקחתו הביתה ברכבו. גלעד שמח ונכנס פנימה. הנסיעה חזור חלפה ביעף בגלל דברי התורה וההתחזקות שהשמיע. הרוח הנעימה ליטפה את פניו. הוא חש באושר וניסה לא לחשוב על החזרה לביתו ועל יחסיו המתערערים עם אשתו.

לבסוף הגיעו לביתו. השעה הייתה קרוב לאחת עשרה. גלעד הודה למטיבו ונתן לו כמה דיסקים של שיעורים. לאחר מכן העיף מבט וראה כי מנדל המשוגע עדיין יושב על הספסל וממשיך להעלות עשן. גלעד חייך למראהו המגוחך. העולם הולך ומתגלגל, סובב והולך, לילה רודף יום, תינוקות נולדים וזקנים מתים ורק מנדל לא משתנה לעולם, לא ממהר לשום מקום. העשן היתמר לעבר חלון ביתו של האדמו"ר. מה הקשר בין החסיד השוטה המעלה עשן לבין האדמו"ר השרוי באור הצחצחות?!

גלעד נכנס הביתה.

"שלום, רינה", אמר ברכות מתוחה.

"מה השעה?" אמרה מבלי להביט לעברו.

"באתי היום מוקדם. הביאו אותי בטרמפ".

"יופי לך, אבל קשה לי כל העסק הזה. הילדים רוצים לראות קצת את אבא שלהם. לא מגיע להם?!"

"מה אני יכול לעשות?" התגונן, "נכנסתי למסלול של השיעורים. זו השליחות שלי בחיים. ברוך השם הגיעו עוד אנשים, השיעור התרחב…"

"יופי. נהיית רב חשוב ואני מתה בבית עם הילדים".

"כבר הצעתי לך שנשאיר את הילדים אצל בייביסיטר וניסע ביחד?!"

"אתה דואג רק לשיעורים שלך".

גלעד לא ידע מה לומר. הוא חש שככל שהוא מנסה לפייסה בדרכי ההיגיון, כך היא מתרחקת ממנו ומתנגדת לו יותר. חש שיש כאן משהו לא ממש רציונאלי. מה יעשה כעת? הוא חש שהוא חייב לפרוק את צערו באזני אדם מבין. נכון, צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא, אבל היה לו קשה להסתפק באמונה הדוממת. הוא היה צמא למילים ממשיות שינחמו אותו. למי יפנה? הרי הוא כבר רב קטן בעצמו?… לא בא בחשבון לדבר עם חבריו. לא היה לו נעים לפנות לרבנים שהכיר, הרי נדמה להם שהוא רב משפיע שנותן שיעורים ומוציא דיסקים, ואיך יצטייר בעיניהם כאדם שבקושי מחזיק מעמד?! חוץ מזה לא האמין שהם מסוגלים לעזור לו. הרי הוא יודע בעצמו את כל העצות ישר והפוך וגם מלמד אותן, אבל בשטח זה לא כל כך פשוט…

הוא הביט מבעד לחלונו וראה לפתע מכונית שרד כהה עוצרת ליד בית האדמו"ר. אחרי רגע קל יצא ממנה האדמו"ר בכבודו ובעצמו. שני חסידים קדמו את פניו ביראת כבוד. מנדל המשוגע לא נע ולא זע לקראתו. לאחר רגע הסב את פניו לעומת האדמו"ר ופלט טבעת עשן לתוך החלל הפנוי.

"איזה כיף למשוגעים" הרהר לעצמו גלעד, "הם פטורים מגינוני הטקס…".

האדמו"ר נעצר בפתח ביתו ושוחח עם חסיד מבוגר במשך דקות ארוכות.

לפתע עלה רעיון נועז במוחו של גלעד: אולי אלך לדבר עם האדמו"ר?! מה אכפת לי, הרי אין לי מה להפסיד? הוא לא מכיר אותי ולא קשור לעולמי וכך תיחסך ממני הבושה. מאידך חשב: אם הוא לא מכיר את עולמי, בטח לא יבין אותי. מה לו ולבעל תשובה שבור לב?! הוא יודע לתת שיריים לחסידים מהודרים בבגדי משי, אבל מה לו ולי?! האם הוא יודע מה עובר על חוזר בתשובה?! בטח הצער הכי גדול שלו הוא כמו שאמרו חז"ל על מי שחיפש מטבע מסוימת בכיסו והוציא אחרת…

בכל זאת חש שזו הזדמנות פז לדבר עם האדמו"ר. ככלות הכל בוודאי מדובר ביהודי תלמיד חכם גדול ובאדם מנוסה. אולי כל היהודים יותר דומים אלו לאלו משנדמה לי במבט שטחי?!

הוא לבש את חליפתו שוב, הניח את מגבעתו על ראשו ואמר לאשתו:

"אני יורד לכמה דקות".

"מה קרה?" שאלה בפליאה, "עוד פעם אתה בורח?!"

אנה מפנייך אברח, חשב בלבו במרירות, ובפיו אמר: "אני הולך לדבר עם האדמו"ר".

אשתו הביטה בו מופתעת. הם גרים כאן כמעט חמש שנים ומעולם לא היה לבעלה שום קשר עם האדמו"ר. מה פתאום הוא יורד אליו כעת באישון ליל כמעט?! דווקא מצא חן בעיניה שבעלה הולך להתייעץ עם רבי חשוב. ניצוץ של הערכה התגנב למבטה.  

גלעד טרק ברכות את דלת הבית וירד במדרגות, מתפלל שהאדמו"ר לא יעלה לביתו.  

  כשירד ראה שהאדמו"ר עדיין משוחח עם אותו חסיד מבוגר. הוא נעמד במרחק מה וחיכה לסיום שיחתם. לאחר כחמש דקות ארוכות נפנה האדמו"ר לעלות לביתו עם חסיד צעיר יותר. גלעד ניגש בזריזות אל הרבי ופנה אליו:

"כבוד האדמו"ר. אני מתגורר ממול. קוראים לי גלעד… האם אוכל לדבר עם כבודו כמה רגעים על איזה עניין דחוף?!"

החסיד הצעיר הזעיף מעט את פניו. ארשת תמיהה קלה עלתה על פני האדמו"ר. הוא סקר את גלעד ולבסוף אמר ברוך: "נוכל לשבת מעט. בוא תעלה".

החסיד ניסה לשנות את הבעתו הקפדנית לנוכח הסכמת הרבי. האדמו"ר עלה למעלה ולצדו החסיד וגלעד בעקבותיהם.

הם נכנסו פנימה לסלון רחב ידיים מרוצף בשיש מרהיב. הריהוט היה מלכותי ממש. האדמו"ר תלה את אדרתו על קולב עץ ענקי והזמין את גלעד לשבת ליד שולחן צדדי שפנה לרחוב. החסיד הזדרז להביא לרבי ולגלעד קנקן זכוכית שנראה כמו קנקן יין, ובפנים היה מיץ לימון עם פלחי פרי.

לאחר שהאדמו"ר התיישב, ישב גלעד מולו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבונן ברבי. בעצם הפעם הראשונה שבה ראה מקרוב אדמו"ר. משהו בפניו נראה לו מאוד מוכר, משום מה.

"כן, מה בפיך?"

גלעד החל לספר בקצרה לרבי את תולדות תשובתו ונישואיו עד שהגיע לנקודת הזמן שבה הוא נמצא כעת. האדמו"ר נעץ בו עיני תכלת ומדי פעם הנהן בראשו לאות כי הוא מקשיב. גלעד הרחיב בעניין שליחותו והרחיב כפליים בעניין שלום ביתו.

"זכיתי ללמוד קצת תורה, כבוד הרבי, ואני לא מצליח להבין מה קורה פה! אני עושה כל מה שאני יכול כדי לזכות את הרבים, ומאידך אני באמת מנסה לעזור לאשתי שמטופלת בארבעה ילדים קטנים וגם משתדל להתנהג איתה יפה, אבל כלום לא עוזר לי! מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני?!" שאל באנחה, והוסיף "מה אוכל לעשות עוד?!"

האדמו"ר חייך מעט. היה נדמה לגלעד שהבעה מיוסרת מעט השתרבבה לתווי פניו הבוהקים.

"שמע. אני רואה שאתה ברוך השם יהודי פיקח. אני מתפעל איך אדם שהיה רחוק כל כך לומד תורה ומזכה את הרבים. במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים…"

לבו של גלעד נפל בקרבו. אוי ואבוי. האדמו"ר הולך לומר לו את משפטי חז"ל הידועים על מעלת הבעלי תשובה. אבל מה עם הייסורים שעוברים עליהם?! האם יש לו מושג במה מדובר?!

"אני מתרשם שאתה מתאמץ להיות בסדר עם אשתך ומבין בהחלט את החשיבות העליונה של השלום בית ומנסה לעשות הכל כדי לפייסה, אבל יש דברים שלא תלויים בנו לגמרי…"

"למה הרבי מתכוון?" התפרץ גלעד.

"דע לך שבשמיים הכל מדויק ומחושב לגמרי. לא מניחים לאף אדם להתגאות על זולתו ובמיוחד מי שמלמד תורה צריך להיזהר. הכל מאוזן לגמרי. כאשר החליטו בשמיים שתזכה את הרבים ידעו שתיפול בהכרח לגאווה ולכן חשבו איך למנוע זאת ממך. הם בחרו בדרך הכי מקובלת מימות עולם: בן הזוג… אלו ייסורים קשים אמנם, אבל הם יותר צנועים בדרך כלל. יודעים עליהם רק בבית ולכל היותר כמה שכנים…"

"אבל אני לא מסוגל יותר לסבול יותר!"

"אל תדאג" אמר האדמו"ר, "אתה תוכל לעמוד בייסורים, ואם תקבל אותם נכון הם ילכו ויפחתו, אם כי כנראה לא ייעלמו לגמרי…"

"אם הם יפחתו, אז איך יהיה איזון לגאווה שתתעורר בי?!" הקשה גלעד.

"לימוד התורה מחד והביזיונות מאידך יולידו בך ענווה מסוימת שתהיה משקל נגד לכבוד שתקבל. ענווה פירושה להבין באמת שאתה שום דבר ורק זכית בזכות חינם לייצג את הקדושה".

גלעד העיף מבט בבית המהודר של האדמו"ר ובשולחן השבת המרהיב שלו. לאחר מכן הביט בחסיד המשמש שעמד על משמרתו. השאלה התפרצה מתוכו:

"אני רוצה לשאול את הרבי שאלה אישית!"

הרבי הנהן בראשו.

"אני מקווה שאיני מתחצף, אבל אני רואה שהרבי מקבל כבוד, מתגורר בדירת פאר, מתלבש בבגדי הדר, חסידים משמשים אותו ומשפחות רבות מצייתות למוצא פיו. בשבת כולם מסתערים לחטוף את שיירי מאכלו… איפה כאן האיזון?! האם הרבי עניו בתכלית הענווה כמו משה רבינו?!"

הרבי חייך חיוך רחב והתקרב מעט לעבר גלעד. לפתע הוא נראה לו כל כך מוכר. ריבונו של עולם, למי האדמו"ר דומה?

"אני רחוק שנות אור מהענווה של משה רבנו, אבל יש הרבה דרכים למקום לייסר כל אחד ואחד…"

"בסדר. אני מבין שגם לאדמו"ר יש בעיות, אבל בסדר גודל אחר, יש לו מאבקים ברמה אחרת. בטח אין לו ייסורים אישיים כמו שיש לבעל תשובה כמוני".

"אל תהיה בטוח בדבריך", אמר הרבי ונאנח קלות.

הוא הרכין את ראשו והתבונן למטה ברחוב במבט ממושך.

גלעד לא הבין על מה האדמו"ר מסתכל. הוא הציץ למטה וראה רחוב שומם לחלוטין. רק מנדל המשוגע ישב על הספסל מתחת לפטריית עשן שנראתה סגלגלה באור הניאון.  

"אתה מכיר את מנדל'ה?" שאל הרבי.

"מי לא מכיר את מנדל המשוגע?!" אמר גלעד מבלי לחשוב יותר מדי וצחוק קצרצר נפלט מפיו.

"לא ידעת שהוא אחי התאום?!"…