דור דור ודורשיו

דור דור ודורשיו

סיפורי צדיקים זה דבר טוב. הם מלמדים אותנו לתרגם רעיונות למעשה. ונותנים לנו דוגמא לפסגות שאפשר להגיע 'בין אדם לחבירו' ו-'בין אדם למקום'. הם פותחים לנו צוהר לעולמם הנשגב של גדולי עולם. סיפור גם מורכב מפרטים רבים המאפשרים לכל אחד 'לקחת' את מה שמדבר אליו. וכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בשבח סיפורי הצדיקים. וזה לשונו, "לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם".

 סיפור צריך לימוד. צריך לבחון ולהבין אותו. כמו אותו סיפור על שני חסידים שהתוכחו. כל אחד טען שהרבי שלו גדול יותר. נענה האחד ואמר, הרבי שלי כ"כ גבוה, עד שפעם בשבוע הוא נעלם ואז הוא עושה "עליית נשמה". נשמתו עולה למרום, מתקנת את הצריך תיקון ולאחר זמן יורדת חזרה לעולם הזה. נתפעל השומע והחליט לבדוק את הסיפור. היה זה בעיצומו של החורף, בשעת לילה מאוחרת. בלילה שבו נעלם הרבי, יצא אותו חסיד לחפש אותו. הוא הגיע לביתו ובקש לפגוש אותו. הרבנית אמרה שאינה יודעת היכן הרבי. הוא גער בה ואמר שאשתו חולה מאוד והוא חייב לשאול בעצת הרבי ולבקש שיתפלל בעדה. הוא גם הוסיף ואיים שאם לא תגלה היכן בעלה, היא תשא בתוצאות. הרבנית, שלא יכלה לעמוד בלחציו גילתה לו היכן מתחבא הרבי. הוא יצא לשם, למרתף בקצה העיירה. מבעד לתריסים הוא רואה את הרבי בבגדים פשוטים, מנסר עצים וקושר אותם לחבילות. הוא עקב אחריו וראה אותו יוצא לפנות בוקר, וחבילות עצים בידיו. הוא הביט אנה ואנה לראות שאין איש ברחוב והחל צועד לבתי העניים והמסכנים שבסביבה. הוא הניח ליד בתיהם את חבילות העצים להסקה ומיהר לביתו בטרם יפציע השחר. הוא חזר לאותו חסיד ואמר לו – חשבת שגדולתו של הרבי שלך היא ביכולתו לעלות לשמים. דע לך, הוא לא בשמים. הוא כאן בארץ והרבה הרבה יותר גבוה.

 אבל לא כדורות ראשונים דורות אחרונים. "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם". הדורות הולכים ונחלשים. הולכים ומתמעטים. כמה רחוקים אנחנו מדור אחד לפנינו. זקני הדור הקודם ואף הפשוטים שבהם שזכינו אנו להכיר. עולם שנעלם. היה זה עולם אחר, שאמת היתה בו ותמימות היתה בו. הסיפורים הפשוטים על סבתא עם אמונה תמימה וקשר "אישי" עם הקב"ה. ולא משנה אם היא היתה פולניה או תימניה, היא היתה "יידישע מאמע" או איך שקרו לזה בכל מקום אחר אליו גלו עם ישראל עם חורבן בית שני, שחרב בגלל שנאת חינם שהיתה ביניהם.

 היתה לי דודה, זכרונה לברכה. שגרה בבני ברק. בעיצומו של הקיץ הלוהט, פתחו עובדי העיריה בשביתה. החום והלחות הגבוהים יצרו מיני 'שמורת טבע' בתוך הזבל שנערם ברחובות, נוסף לצחנה שעלתה למרום, החיים במקום הפכו לבלתי נסבלים. הדודה עליה השלום, לא הסכימה שמישהו יסבול מהזבל שלה. לכן היא לא הוציאה לרחוב את הפסולת הביתית שלה. וכדי שהבית שלה לא יסריח, היא הכניסה את הפסולת לשקיות ניילון, ושמרה אותם במקרר עד לסיום השביתה.

 יש וסיפורים אלו באים לתת לנו דוגמא איך להראות ואיך להתנהג ולקחת מהם מוסר. "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי". כמו שאומרים בשם ה"חזון איש" שתולדות חייהם של גדולי ישראל, הם ספרי מוסר הטובים ביותר.

 ויש, וההתרפקות על העבר היא מתוך ייאוש. מציגים את הדורות הקודמים כאילו רק טוב היה בהם. מתעלמים מדברי הנביאים שנכתבו לשעתם ולדורות, כאילו כל השקר והרוע של העולם התנקזו לזמן אחד וכל ספרי המוסר, מהנביאים ועד ימינו נכתבו רק לדור הרע שלנו. והאמת, שאנחנו בכלל לא שייכים לכל זה. אנחנו שייכים לשם, לעולם הנעלה ההוא. ובטעות נולדנו בדור הדפוק הזה.

 הקב"ה ברא את עולמו – שאנחנו חלק ממנו – מתוכנן ומדויק. בכל דור יש צדיקים ויש רשעים. לכל דור יש את גדולי הדור ואת קטניו. את לומדי התורה שבו ואת בטלניו. את שומרי המצוות ואת אלו שעדיין לא. ואותנו הקב"ה מיקם בדור הזה דווקא. ובתנאים האלה דווקא. עם המשפחה שלנו, עם הסביבה שלנו ועם המצב הכלכלי והחברתי שלנו. עם הנסיונות והפיתויים היחודיים לדור שלנו. אין לנו אלא לשמוח שנולדנו לעם ה'. בדור הזה שבו סימני גאולה מובהקים כמו אמת נעדרת, חוצפה, יוקר וכו', מתמודדים עם קשיים שלא היו בדורות שלפנינו. ובכל זאת בוטחים בה', מקיימים מצוות ומחזיקים מעמד. התפקיד שלנו הוא לא לשנות את העולם. אלא להתגבר על הקשיים, לעזור ולחזק אחד את השני. ולעבוד את ה' עם הנתונים ש'נתפרו' במיוחד לנו. וכל נסיון לברוח מהמציאות הזאת נועד לכשלון.