ברית דמים

ברית דמים

 

מועד הברית הלך והתקרב. אורי, חוזר בתשובה טרי, נכנס להכנות קדחתניות לקראת הסעודה החגיגית. ומרוב טרחתו כמעט ששכח את שמחתו. הוא דאג להשיג עוגות בשיעור הלכתי הראוי לברכה, שתיאכלנה מיד לאחר הברית בבית הכנסת, חפש אחר כל מיני גמח"ים העומדים ברומו של עולם, כמו גמ"ח לכריות ברית מילה, ולהבדיל גמ"ח למיטת תינוקות, וליתר ענייני הקודש או החול, שהיו כולם חדשים לגמרי עבורו.

       דבר אחד הדחיק – את המפגש ההכרחי עם בני משפחתו החילוניים וכמה חברים מהעבר שאולי יגיעו. לפני זמן לא רב חזר בתשובה, שנה, אולי שנה וחצי, אם מחשיבים את התקופה שלפני מגוריו בישיבה. חצי שנה של התלבטות כה קיצונית – האם לסיים את התואר בפסיכולוגיה או לעלות לירושלים לישיבה חסידית של חוזרים בתשובה בשם "לב דוד", ללבוש לאחר זמן קצר חליפה ארוכה ומגבעת, ולגדל פיאות וזקן? עולם השקר המוחלט מול עולם האמת המוחלטת. בדיוק כמו ההתלבטות האם לעופף בחלל החיצון או להיכנס עמוק מתחת לפני האדמה.

       מהרגע שנזרקה בו האמת לא ידע עוד מנוחה בנפשו, עד שעמד בשערי הישיבה, חציו כחוש מפחד וחציו בוטח ומאמין. אין לדעת אם האמת המוחלטת החזיקה אותו או חוש ההומור של המשגיח שידע להפיג את פחדיו, אבל הוא נשאר ונקלט, התקדם יפה במעלות הקדושה וגם זכה לשידוך מהיר שהושג בתפילות מקרב לב על גג הישיבה.

       מצא לו חבר חדש – ריבונו של עולם. כיף חיים לדבר עם השם! למה לחזר אחרי יצוריו הרחוקים  והמוגבלים?! לך ישר אל המלך! בבית, ברחוב, בשדה באמצע הלילה ליד קבר שמואל הנביא. מהבקר עד הערב יש רק מלך. למה לתת את עצמך לאיזה חבר, להאמין במישהו בעולם המצומצם והמר הזה. פתרון פלא אחד לכל החסרונות – מלך מלך מלך העולם עד עצם הנפש. עולם?! גולָם! אני מכיר רק אחד ושומע רק לו!

       מה לאורי ולברית המילה? לפני שחזר בתשובה היה בורח מהטקס הכל-כך לא מתקבל על הדעת. מה פתאום להכאיב ליצור הכי עדין וחסר האונים?! תמיד תפס מרחק בטוח שממנו לא יוכל לשמוע שום בכי, וחכה עד שהכל יסתיים בודאות. רק אז העז לחזור למסיבה.

אבל כעת לא יוכל לברוח. הקדושה הכריחה אותו לעמוד מול הסכין החד משמעית. והקרבן – בנו בכורו יחידו. למזלו, העיסוק בהכנות לברית הפיג ממנו מעט את כל הפחדים הללו.

       יותר ויותר שמע מכל מיני כיוונים על החשיבות העצומה של מצות הסנדקאות והחל להתלבט בין שלוש אפשרויות: האחת, שהוא עצמו יזכה במצוה הנוראה. השניה, מצד כיבוד אב – לתתה לאביו, והשלישית, מצד הסגולה עבור התינוק, לתת את המצוה לרב חשוב וצדיק. את הראשונה דחה כמובן על הסף, מי הוא ומה חייו שיהיה סנדק.

נותרו כעת שתי אפשרויות: אבא או הרב לייבל. היו רבנים ומשפיעים שגרסו לתת לאביו את הסנדקאות מצד מצוה דאורייתא, וחלק טענו שרק איש קדוש ראוי להניח את ברכיו מתחת לכרית ולתינוק.

       ראש המצדדים בחריפות ברב לייבל כסנדק היה המוהל בעצמו, הרב פרנקל. אגב, בקשר לעצם בחירתו של פרנקל כמוהל לא היתה לאורי שום התלבטות. הוא היה המוהל של כולם וזהו! יהודי זריז להפליא בכל המצוות, ובפרט במצות המילה ובקבורת המת. את כל הערלות הרבות שחתך בימי חייו, שמר במקום מוצנע כדי להניחן עמו בקברו, אחרי מאה ועשרים.

       "אי אפשר לתת את המצוה לחילוני. זו טומאה העלולה לסכן את נפשו של התינוק ללא תקנה. אסור לך לקחת סיכון עצום כזה!", כך פסק פרנקל נחרצות כאשר אורי שאלו על כך ביציאה מהמקוה בבתי אונגרין ב"מאה שערים".

      מה כבר יכול היה אורי להשיב לכזו נחרצות?! פרנקל בבגדי פסים ירושלמיים, עתיר מצוות ומלא בטחון, היה התגלמות הקדושה בכל דקדוקיה. בכל זאת משהו בלבו לא הניח לו. אבא המסכן והטוב הרי לא מקיים שום מצוה בינו לבין קונו. זהו נכדו הראשון, ומדוע לא לכבדו ולקרבו?!

       אורי נמלט מהספק כאשר עלה לביתו של הרב לייבל בעצמו, יהודי עניו ומסובל ביסורים, ואף על פי כן – רב חסיד ומקובל. כאשר שטח את התלבטותו, ישב מולו הרב לייבל  בשתיקה, ורק כאשר סיים את דבריו, הניד בראשו לאות הבנה.

      "עליך לתת לאביך את המצוה ללא כל ספק!", פסק בקולו הרך מבלי לבאר. אורי ירד שמח ומשוחרר. מילתו של הרב לייבל עולה על מילתו של המוהל פרנקל. הוא הסיר דאגה מלבו וחזר לטפל ביתר עניני הברית.

       ביום הברית קם אורי מוקדם לתפילת ותיקין וראשית כל מיהר אל המקוה. ביציאתו פגש שוב במוהל וחשב שמן הראוי להודיע לו, על כל פנים, על ענין הסנדקאות. פניו של פרנקל קדרו להרף עין, אך הוא התעשת. "נו, אם הרב לייבל פסק… אבל עליך לדעת שזו עדיין בעיה חמורה ביותר. אביך חייב לחזור בתשובה שלימה לפני הברית! עליו להצהיר במפורש על חזרתו בתשובה!"

       שוב חזרה המועקה ללבו של אורי, אך הוא ניחם את עצמו באומרו "מה בכך, אלו מלים בלבד, ובטח לא יהיה אכפת לאבא… ומי יודע אולי המלים דוקא ישפיעו עליו לטובה והוא יזכה ויחזור לבסוף בתשובה… הכל לטובה!… הכל לטובה!…"

       שעת האפס התקרבה והתכונה בבית הקטן בן החדר בקומה הראשונה ברחוב שמואל הנביא גברה. תחילה הגיעו הורי אשתו לסייע לה בטיפול בתינוק, ואחר כך הגיעו הוריו של אורי. האם נכנסה ונשקה אותו (האם מותר? הרהר), ואחריה האב, שקט ונבוך שלא כדרכו.

      אביו היה מנהל בכיר בחברה לייצור תרופות. איש אהוב, מלא חוש הומור ואהבת הבריות. פעם אפילו התבטא אורי בבת שחוק ש"אני ואבא משלימים זה את זה – אני מקיים תורה ומצוות, ואבא – מעשים טובים".

       הוא ברך את אורי בשפה רפה והתיישב על פינת הכורסא כאילו כפאו שד. שוב חזרה לאורי המועקה, כאב פנימי עמום החל להשתלט על קרביו. הוא ניסה להמלט במחשבתו מפצצת הזמן שהחלה לתקתק בקרבו, נסה להמלט לעבר המולת הברית המתקרבת, אל משפטי האמונה שהחלו להשתגר בפיו, אל החבר הענק והאינסופי השוכן במרומים ומנסהו בכזה שביל צר וכואב.

       הלבוש החיצוני הכי הרגיז את אביו. "בשביל מה אתה צריך חליפה, כובע, פיאות וזקן? אלקים לא יכיר אותך כמו שאתה?!", טען בראשית התשובה. אורי ענה לו ש"אלקים בטח יכיר אותי, אבל אני לא אכיר אותו!", אך לא פייס בכך את אביו. בשלב מסוים התייאשו אחד מהשני והתכנסו בשתיקה. אמו ואשתו לא הסתפקו בתשעה קבין של שיחה שנגזרו עליהן משמים ונטלו בעל כורחן גם את העשירי.

       אפילו האחים משני הצדדים לא הגיעו לאירוע. מי שלא היה ממש מוכרח להגיע מבני משפחתם, כלומר ההורים, פשוט לא הגיע. ראשית יצאה לדרך המובילה לישיבה מכוניתם האדומה של אשתו והוריה וכמובן התינוק הרך, ואחר כך נסעה מכוניתם הלבנה של אמא הדואגת שלא יחסר דבר לתינוק הטרי, אבא השותק ואורי המשותק. 

       "אבא… אבא… אבא…", זעק אורי בקרבו כלפי שמים, מאחורי גבו המתנכר של אביו שעל הארץ. אפילו לא הודיע לו עדיין על דבר היותו סנדק. הניח שאבא לא יודע בכלל במה מדובר, ואף אם יודע, בודאי שאינו מחשיב את הענין כלל. 

       לפני שעלו במדרגות הישיבה, טפח אורי קלות על כתפו של אביו. "אבא", אמר ברוך, "אני מבקש שתהיה הסנדק… זה שיושב על הכסא בזמן הברית…". פניו של אביו אורו מעט לפתע והוא חייך, "אתה חושב שאני לא יודע מה זה סנדק… אל תשכח מי עשה לך את הברית…"

אורי הרגיש קל יותר והוביל את אביו לעבר בית הכנסת, שהחל להתמלא בבחורים ואברכים. הדבר הראשון שעשה היה להתעטף בטלית ולהניח תפילין. הוא חפש טלית גם עבור אבא. בעזרת נשים היו שלש נשים בלבד, אמו של אורי, חמותו והאשה הזקנה ששטפה כלים בישיבה וכעת התפנתה לנוח.

"איפה הבשמים?" שאל את אפרים, החברותא שלו, "איפה היין…?"

"מה אתה דואג… ", פלט אפרים בחביבות, "אתה כבר לא סומך על השם…?", ושלף בקבוק יין אדום פשוט וערימת הדסים.

       אורי החל בקריאה מזורזת של "התיקון הכללי", ושם לב בזוית עינו שאבא יוצא מפתח הבית כנסת להינפש מההמתנה המייגעת. לא היה לאבא אפילו חבר לשוחח או להתלוצץ עמו. אמא היתה מאחורי הפרגוד, עסוקה מן הסתם עם התינוק. את חמיו של אורי בקושי הכיר, ובעצם לא רצה להכיר את שותפו לשמחה הכה רחוקה ממנו. הוא רצה רק לגמור את הטקס.

       באיזה מקום היה בו ניצוץ חבוי של שמחה על ההמשכיות, ואפילו על עצם היהדות הנשמרת, אבל הוא העדיף לשמוח מרחוק מבלי לראות את הלבושים השחורים שהקיפו אותו מכל עבר כמו חומות, ואת בנו שדואג לכל פרטי הטקס ולא מסוגל להחליף עמו מילה אחת של חולין.

      גם הסנדקאות החלה להעיק עליו כעת. אולי הרגיש בתוכו את העומד לקרות. בפשטות לא חש בנוח בקרב תלמידי הישיבה. את שמחתו הצפונה יוכל לחלק אולי רק עם אשתו, אבל רק מאוחר יותר, כאשר כל הסיפור המעיק והזר הזה יסתיים. בדיוק כאשר יצא, נכנס פרנקל המוהל עם תיקו השחור והמרובע. מיד הניח את כליו, התעטף בטלית והחל בהכנות לקראת הברית. אורי הפסיק את קריאת התיקון ופנה למוהל: "הרב פרנקל, אנחנו חייבים לחכות לרב לייבל. הוא יאמר את הברכות!"

       אורי פנה אל הכניסה, לקרוא לאביו וגם לחכות לרב. לאחר זמן קצר הגיע הרב, מלווה במשגיח הישיבה. אורי קידם את פניו בהתרגשות ובהכנעה. האב לחץ את ידו של הרב, וכולם נכנסו יחדיו לבית הכנסת לעריכת הברית.

       בעוד פרנקל מעניק כיבודים שונים ומשונים בטקס, כמו קווטר המביא את התינוק, ניסה אורי לפרוס את טלית בית הכנסת הישנה והקצרה על כתפיו של אבא. ואז הגיע הרגע…

                       

      "מכובד בסנדקאות… ישראל בן דוד, אביו של אבי הבן!", הרעים הרב פרנקל בקולו. אביו של אורי אחז ברפיון בכסא הארגמן כהה, והתיישב עליו. "האם אתה חוזר בתשובה שלימה על כל עוונותיך?" הישיר פרנקל את מבטו באב מבלי להנמיך את קולו.

       יש רגעים בחיים שאין להם זמן, רגעים שבהם כל הגלים התת קרקעיים הזורמים בהחבא מתפרצים לפתע ושוטפים את הכל. כזה היה אותו רגע. כולם נדהמו מהדרישה הפומבית העזה של פרנקל. אך את הנעשה אין להשיב. האב נדהם לחלוטין. עם כל הזרות לא פילל לרגע חד שכזה. הוא הקדיר את מבטו במוהל ואחר כך באורי, ופשוט קם מהכסא כאשר הטלית נושרת מגופו המזדעזע. כמעט שיצא מהבית כנסת, אך נעצר לבסוף בפתח.

       "יעמוד הרב לייבל בן יששכר לסנדקאות!" הכריז פרנקל ללא ניד עפעף, לאחר שהשיג על כך אישור אילם מצידו של אורי. הרב לייבל היה בפאתי בית הכנסת ולא שמע על המתרחש. הוא הופתע מעט, אך נגש בצעדים זריזים אל כסא הסנדקאות.

      אורי היה נתון בערפול חושים. עדיין לא קלט מה התרחש לפני כמה שניות. מישהו עמד לפניו עם הטקסט העטוף בניילון של הברכות. אורי חזר מעט לעצמו. תחושותיו התחדדו יותר והוא ראה והרגיש לפתע את מצבו. חש פצוע ואשם במה שקרה לאבא. מצד שני היה דוקא גאה בו שלא השתחווה לפרנקל במגרשו הביתי. פרנקל נראה לו כעת כמו איזה ספורטאי מקצוען של תורה ומצוות בעל ביצועים מעולים. לעג מר וגאוה פצועה מכאב שימשו באורי בערבוביה.

       "ברוך! ברוך!" סימן לו פרנקל בקול רם. ובקול חנוק קרא אורי "ברוך… אתה א-דני אלוקינו… מלך העולם… אשר קדשנו… במצוותיו… וצוונו ..להכניסו… בבריתו… של… אב… רה… ם… אאא.. בי..נו!" בקושי סיים כשהוא עומד להיחנק.

      "א-מן!" ענה הקהל אחריו. אז אחז פרנקל בסכין וברך במהירות הבזק "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה!" ומל מיד את התינוק. "שהחיינו שהחיינו… נו!" סימן לאורי אברך ותיק אחד על-גבי הטקסט. "בר… וך…"

      כאן התפרק אורי לגמרי. כל המתחים עלו בגרונו ושברו לרסיסים את ברכתו. הוא ראה את דמו של בנו הרך פורץ, את אבא ניצב מרחוק לאחר ששפכו את דמו… והוא עצמו עומד בתווך, גשר רעוע וכואב שאמור לחבר בין העולמות ההפוכים. ומתחתיו ובתוכו נהרות של דם קולחים…

"בר… וך… אתה… א… ד… נייי… אלו… הינווו… מ…לך העו…לם שהח…יי… נווו…  וקיימ… נווו….  ו… הגיע… נווו…  לז… מן…  ה…זה…"

 

והקהל הקדוש ענה אחריו: אמן!

 

מתוך "הרהורי תשובה"