בן יקיר לי

 

הבן יקיר לי

מי שמתקרב לקדוש-ברוך-הוא, אינו זוכה בשום דבר מן ההפקר. דבר אינו מובן מאליו. על כל טיפת טוב צריך להתפלל, וגם להתמודד ולהלחם, ואפילו לחרוק שיניים. כל דבר טוב ואמיתי נקנה בייסורים. ה' עוזר לאדם, אבל גם מנסה ומייסר אותו, עוזר ומייסר, מייסר ועוזר.

ובכל זאת, לעתים זוכה האדם במתנת חינם, לעזרה משמיים שמנשאת אותו מעל מכשולי החיים, לטיפת חסד טהורה בגלי המשברים העכורים.

אבירם וסיגל עברו קשיים רבים בתהליך התשובה, עברו מעיר לעיר, מקהילה לקהילה בנסיון למצוא את עצמם. מטבע הדברים, המעברים יצרו משברים בחייהם. לחוזר בתשובה אין טאטאל'ה ומאמאל'ה להישען עליהם בתחילת נישואיו, אפילו לא שווער ושוויגער. יש לו בן-זוג בודד כנגדו, שכמוהו, לא יודע איך להיות יהודי.

לאחר שנת נישואין נולד להם יוסף-חיים, בנם הבכור, תינוק יפה ועירני, שצמח והפך לילד חמוד שנתן להם כוח להחזיק מעמד ולמצוא את הדרך. אחר כך נולדו להם ארבע בנות, חינניות אף הן.

חלפו השנים, ולבסוף השתקעו אבירם וסיגל בעיר ביתר-עילית. אבירם היה סופר סת"ם שאסף תרומות לישיבה בערבים כדי להשלים את הכנסתו. חיים לא מזהירים בהחלט, אבל מה זה חשוב, הרי העיקר הוא להיות יהודים כהלכה ולהסתופף בנחלת המאמינים, ועיקר העיקרים – לגדל צאצאים בצל האמונה הקדושה.

יוסף-חיים החליף, בגלל נדודי הוריו, ארבעה תלמודי תורה – תלמוד תורה ספרדי בירושלים, תלמוד תורה חסידי ברמות, תלמוד תורה ליטאי בעמנואל ולבסוף תלמוד תורה בביתר עילית. למרות השינויים התכופים התאקלם בכל הכיתות והפך לאחר זמן קצר לאחד המצטיינים בכיתה, ולעתים אף המצטיין מכולם.

כך היה מכיתה אל"ף ועד לסיום לימודיו בכיתה חי"ת. כאשר הגיע אבירם לאסיפת הורים, נהגו המלמדים לחייך כלפיו בהתנצלות ולומר: "אין לי מה לומר לך… הלואי שהיו לי עוד כמה תלמידים כמוהו". זו היתה פינת גן-העדן בעולמו הלא פשוט של אבירם.

 

יוסף-חיים בגר והפך לבחור מצטיין בישיבה קטנה בבני-ברק. ראש הישיבה כיבד את בואו של אבירם בחיוך רחב:

"הרב אבירם. יש לך בן, חבל על הזמן! הוא עוזר לבחורים החלשים. בחור עדין וחכם, ומאידך מאוד עצמאי…"

לאחר מכן הנמיך את קולו כממתיק סוד:

"תגיד לי… איך עשית את זה?! מבלי לפגוע בך, בדרך כלל הילדים של בעלי התשובה לא כל-כך קלים, אבל יוסף-חיים בלי עין הרע…"

אבירם חייך במבוכה, החווה באצבעו כלפי מעלה ואמר:

"יוסף-חיים הוא מתנה שקבלתי משמיים!"

לאחר שערך סיבוב תרומות מייגע בין בתי בני-ברק, עלה על האוטובוס לביתר וחשב במהלך הנסיעה על הזכות שנפלה בחלקו. לרגע הרהר בכך שכל התכונות שיש ביוסף-חיים מצויות מן הסתם בהעלם גם בו, אלא שלא זכה להוציאן אל הפועל בגלל הקשיים שעבר בדרך ובגלל הנפש שהשתבשה  בעל-כורחה במשך עשרים וחמש השנים שבהן לא ידע שיש אלוקים ומלכותו בכל משלה.

הוא נזכר כיצד הכיר את סיגל בגרעין נח"ל ונישא לה לאחר השחרור. סיגל התקרבה ראשונה ליהדות ואילו הוא נרתע, והדבר יצר ביניהם מתח. בשלב מסוים נגשה לרב מסוים ושאלה אותו מה לעשות בנוגע לחייהם המשותפים. הרב שאל:

"יש לכם ילדים?"

"עוד לא…"

"אם ככה, את יכולה להתגרש ממנו בלי בעיות! נסדר לך חוזר בתשובה למהדרין…"

בכל זאת חשה סיגל שלא יהיה נכון לפרק את החבילה. כאשר האשה חוזרת בתשובה ללא הבעל, ניתן איכשהו להחזיק מעמד, הרי היא אחראית על הטהרה ועל המטבח ומסוגלת לשמור על השבת, ואילו כאשר המצב הפוך, הדבר קשה בהרבה, אם לא בלתי אפשרי. לבסוף הסתבר שצדקה. אבירם החל להתעניין ביהדות ולאחר שקלט את נקודת האמת, הדרך היתה קצרה. כעת הביט בדרך ההררית המפותלת והירוקה מבעד לחלון וחפן את צרור המטבעות שאסף לצדקה.

 

חלפו שנים נוספות. יוסף-חיים עבר לישיבה גדולה ידועה בדרום הארץ. אבירם היה שאנן ואפילו לא נפגש עם רבני הישיבה. הוא סמך על בנו העצמאי והנבון שיסתדר לבדו. פרט לכך היה טרוד כתמיד בענייני פרנסתו ובקביעת עתים מצומצמות לתורה, שבקושי עמד בהן.

יוסף-חיים נהג לחזור אחת לשלושה שבועות לביתו. אבירם דיבר עמו מעט ולא התעניין כמעט במתרחש אצלו. שמונה-עשרה שנים טובות הן כבר יותר מחזקה. הוא הניח שבנו ידחה את גיוסו כבן ישיבה ולאחר גיל עשרים יצטרף לכולל המסמיך לרבנות. לפני שני דורות הידרדרו סבותיו מדרך היהדות, וכעת, בדרך קשה ועקלקלה, אבל גם מלאת חסד, יזכה צאצא שלהם להיות מורה הוראה בישראל, ישתבח שמו לעד!

בחופשת סוכות של השנה השניה ללימודיו, הבחין אבירם ברפיון מסוים אצל בנו. בדרך כלל נהג יוסף-חיים לארגן לעצמו בחדרו סטנדר, ערימת ספרים וכוס תה בהיר ולמד במשך שעות רצופות. אבל באותה תקופה הירבה לשהות בסלון ולעלעל בעיתונים הדתיים השבועיים. הוא הקפיד לפתוח את מהדורות החדשות מדי שעה ופעם אחת אפילו האזין למשחק כדורגל ישיר בין ישראל לקפריסין במוקדמות אליפות העולם.

זה כבר היה יותר מדי. ריבונו של עולם, מה לבחור הישיבה המתמיד ולמשחק כדורגל?! אפילו אבירם, שהיה בעבר חובב כדורגל, נגמל מזמן מהשטויות הללו. הוא ניגש לבנו:

"מה קורה יוסי?! שמתי לב שקצת איבדת את החשק ללמוד".

יוסף-חיים חייך מעט ואמר:

"לא נורא, קצת מתפרקים…"

"אבל מה לך ולכדורגל?!"

"יש אצלנו חבר'ה שהולכים לקיוסק לראות משחקים ואני מצטרף אליהם לפעמים. מעניינים אותי בעיקר המשחקים של נבחרת ישראל, לא של קבוצות אחרות".

"נהיית פטריוט?…."

השיחה הקצרה בין האב לבן הסתיימה בחצי חיוך.

תמו החגים ויוסף-חיים חזר לישיבתו. בחופשות הבאות המשיך אבירם לשים לב לכך שבנו לא מונח בתורה ובתפילה כמו פעם, אבל מאידך ידע שהוא בחור אחראי ועצמאי ולא רצה להעיר לו.

בחופשת חנוכה, לאחר שהדליקו נר רביעי, ביקש יוסף-חיים מאביו לשוחח עמו במרפסת הקטנה שבחוץ. אבירם היה מוטרד. בקשה שכזו היתה נדירה ביותר והוא הבין שהוא הולך לשמוע דברים גורליים. יוסף-חיים, כדרכו, ניגש מיד לענין:

 

"אבא, אני רוצה להתגייס לנח"ל החרדי…"

 

אבירם לא האמין למשמע אוזניו. הדבר היה מחוץ לכל תוכניותיו, חלומותיו ואפילו סיוטיו. למרות התנגדות כל הרבנים החרדים כמעט לנח"ל החרדי, צידד אבירם בינו לבין עצמו בקיומו. עדיף לבחורי ישיבה שפרקו עול לשרת במסגרת דתית, פחות או יותר, ולעזור לעם ישראל בצד הבטחוני, אבל יוסף-חיים?! התגלמות הרצינות בעבודת השם?! בחור שתורתו-אומנותו באמת?!

אבירם חש רע מאוד. יש לו בן אחד שהלך עד כה מחיל אל חיל במסלול התורה וכעת הוא מתכוון להיות איזה פייטר בצבא. ריבונו של עולם, מה אתה עושה לנו?! הוא נזכר איך הוא וסיגל היו בגרעין נח"ל. האם חזרו בתשובה, רק כדי שבנם ילך במקום לנח"ל לנח"ל החרדי?…

 "תגיד לי, מה קורה איתך?! לא ידעתי שאתה אדם קיצוני. איך בחור ישיבה מצטיין עובר בבת-אחת לצבא?!"

"תשמע אבא", אמר יוסף-חיים בבטחון עצמי, "אני לא אוהב לשרוף את החיים שלי… בישיבה אני בקושי לומד…"

אבירם למד תקופה קצרצרה בישיבה לחוזרים בתשובה. לא היה לו מושג מהי ישיבה של בחורים צעירים, מה האוירה שלה, איך היא פועלת, ומה הקשיים שעלולים לעבור הבחורים. הוא היקשה:

"אבל איך זה יתכן? מה עושים אצלכם בישיבה? יש עוד בחורים במצב שלך?"

"חצי משיעור ב' כמעט שלא לומדים. הם משתתפים פה ושם בשיעורים ומנסים לשרוף את הזמן בכל מיני פעילויות. הם מפחדים לעזוב את הישיבה כדי לא לשרת בצבא וכדי לא לפגוע בשידוך שלהם, אבל לי אין חשק למשחקים האלה, וממילא אנחנו לא כל-כך מיוחסים…"

אבירם העריך בסתר לבו את כנותו של בנו. לפתע הרהר בכך שאולי הישיבות הללו פועלות באופן די מיושן, אולי הן לא מאתגרות את הבחורים. אמנם לא חשב שהם צריכים לעבור מבחני בגרות, אבל…

הוא התבונן בבנו הצנום שכעת עבר אותו מעט בגובהו, וחיכה שאוטובוס קולני יחלוף מתחת לביתם ברחוב רבי עקיבא, כדי שקולו יישמע היטב:

"אבל איך מחזיקים המשתמטים האלה מעמד?! אתה רוצה לומר שאין לכם בחינות?!"

"יש בחינות בעל-פה, אבל הן לא מחייבות. התלמידים הטובים לומדים בגלל שהם רוצים להיות תלמידי חכמים והתלמידים שאיבדו את החשק ללמוד, איכשהו מגרדים תשובות. בכל מקרה לא יזרקו בחור מהישיבה, אלא אם כן יתפסו אותו מתעסק עם דברים ממש אסורים…"

אבירם המשיך לשוחח עם בנו והבין שהוא נחוש בדעתו לשרת בנח"ל החרדי. לפתע קלט איך שלכל אחד יש בחירה חופשית. אתה משתדל לחנך את בנך לפי אמונתך ותקוותיך, אבל מגיע הרגע שבו הילד עומד על דעתו ומחליט בעצמו לאן לפנות. הוא נזכר בכך שאביו חינך אותו והשקיע בו לחיי העולם הזה, ואילו הוא בחר בחיי תורה ומצוות וגרם לאביו עגמת נפש. לרגע חרד: האם בני המוכשר חוזר לכיוונו של אבי?…

באותו ערב ניסה אבירם להתקשר לראש הישיבה, הרב לוין, שמעולם לא דיבר עמו לפני כן. הרב היה מודאג לשמוע את דברי אבירם. הוא הודה שבזמן האחרון חלה נסיגה מסוימת אצל יוסף-חיים, אבל לא תאר לעצמו שהמצב כה חמור. לאחר מכן גער באבירם על כך שלא התעניין במצבו של בנו.

"הרב, תאמין לי שאף פעם לא הייתי צריך לדבר עם מוריו ורבניו של יוסף-חיים, חוץ מאשר לשמוע שבחים…"

"אסור לסמוך על העבר וצריך לעמוד על המשמר עד שהוא מתחתן. תאמר ליוסף-חיים שיבוא איתך ונשוחח".

"הוא לא מעוניין לשוחח עם אף רב…"

"חבל מאוד. אם ככה, רק ה' יוכל לעזור לכם…"

לא היה מה לעשות. יוסף-חיים כבר יצר קשר עם מישהו בשם צוריאל, שהיה רכז של המתגייסים לנח"ל החרדי. אבירם התקשר אליו והתרשם שמדובר ביהודי רגיש שאינו מעוניין לגייס כל אחד, אלא רק מי שבאמת איבד עניין בחיי הישיבה. אבירם הסביר לו שמדובר בבחור שהיה עילוי בתורה וצוריאל הבטיח שאם יוסף-חיים יתחרט, הוא יעזור לו להחזיר את הגלגל אחורה. אבירם סיים את השיחה באנחה. הוא ידע שבנו תקיף בדעתו ושום דבר לא ישנה את דעתו.

אביו של אבירם, ברוך, שמח לשמוע על הצעד של נכדו. תמיד טען שבנו הולך בדרך קיצונית. כעת שמח להיווכח שנכדו מורד בדרכו של בנו. לאבירם לא היה חשק להסביר לו שלא מדובר במרד, אלא בשאיפה ליתר תכליתיות. ברוך הזמין את נכדו אליו לביתו וציידו בפלאפון חדש, עצות טובות וכסף.

בתחילה התביישו אבירם וסיגל לספר לחבריהם שיוסף-חיים שלהם עומד לשרת בנח"ל החרדי. הם התחלחלו לחשוב על כך שבנם הצדיק הלבוש בחליפה ובמגבעת, עומד להגיע לבית הכנסת שבו התפללו עם מדים חומים וכומתה מנומרת. הדמיון של בנם לבוש במדי צבא לא נתן להם מנוח.

מועד הגיוס התקרב ונקבע ליום ראשון, א' בשבט. יוסף-חיים הכין את כל הציוד הדרוש לו מערב שבת. בשעה חמש בבוקר קם, הלך למקווה, התפלל בהנץ החמה וחזר לביתו כאשר בני המשפחה רק התעוררו.

אבירם לא היה מסוגל מבחינה נפשית ללוות את יוסף-חיים לבית-שמש, שם היה צריך להתייצב בפני הקב"נית כדי לקבל חתימה על אישור שיגרתי כלשהו ומשם להמשיך לבקו"ם ב"תל-השומר". בנו גם לא ביקש זאת ממנו. לפני שיוסף-חיים יצא עם תיקו העמוס, חיבקו אבירם וביקש ממנו לעדכנו.

 

לאחר ששלחו את בנותיהן ללמוד, התיישבו אבירם וסיגל לארוחת בוקר. סיגל אמרה: "עוד לא קלטתי שיוסף-חיים מתגייס היום. רק כשאראה אותו במדים אתחיל להאמין…"

"את מסוגלת לראות את הציפלון הזה רץ על ההרים והגבעות עם אֵם-16 מקוצר?…"

"זה באמת נראה לי טירוף גמור".

 

לאחר מכן פנה אבירם לעמל יומו. בשעה שתיים בצהריים צלצל הפלאפון. על הצג הופיע מספרו של יוסף-חיים.

"כן, חייל, מה נשמע?"

"אבא, אתה לא יודע איזו עגמת נפש היתה לי…"

"מה קרה?", שאל האב בדאגה.

"הגעתי לבסיס בבית-שמש למשרד של הקב"נית והיא חולה בביתה".

"אבל אתה צריך בסך-הכל חתימה"

"אמרו לי במשרד שרק היא יכולה לחתום"

"ברוכים הבאים לצבא! עליך ללמוד שבצבא אין מקום להגיון… אז אתה חוזר הביתה?"

"כן. אמרו לי לחזור בעוד יומיים כשהיא תחלים".

"ומה עם הגיוס?"

"דברתי עם צוריאל והוא אמר שאין בעיה להצטרף אליהם בעוד זמן קצר".

 

יוסף-חיים חזר לביתר ולאחר יומיים נסע שוב עם תיקו לבית-שמש. התברר שהקב"נית עדיין חולה ואין אפשרות לחתום על המסמך. כך עברו שבועיים. יוסף-חיים התקשר לצוריאל והתברר שזו כבר בעיה להצטרף למחזור הנוכחי של הנח"ל החרדי. יהיה עליו להמתין למחזור הבא שצפוי להיפתח בעוד ארבעה חודשים.

אבירם וסיגל הצטערו על העיכוב. לא די בכך שבנם צריך להתגייס לצה"ל, האם עליו גם להפסיד זמן כה יקר?! כאשר אבירם עבר מבית לבית במסע התרמותיו, השיח את צערו כלפי מעלה. 

יוסף-חיים לא התבלבל וכאשר הבין שעליו להמתין, החליט לנסוע לישיבה בצפון הארץ, שבה היה לו חבר קרוב בשם בועז, ולהעביר את הזמן בשיחות ובלימוד. זה היה סימן מעודד. אבירם קיווה בסתר לבו שבנו יקלט בישיבה ויוותר על הגיוס, אבל לא אמר לו מילה.

עברו כשבועיים נוספים. יוסף-חיים חזר לביתו. הוריו התעניינו בלימודיו והוא השיב שעדיין לא מצא את דרכו. אמנם הוא לומד, פחות או יותר, אבל עדיין הוא מרגיש שחסר לו אתגר. ואז סיפר לאביו כי ניהל שיחות נפש עם בועז ועלה בדעתו רעיון שנשמע קצת מטורף. אבירם נבהל וחיכה למכה נוספת.

"חשבתי ללמוד בכולל לרבנות ודיינות בירושלים…"

אבירם לא היה בטוח שהוא שומע היטב. מה הקשר בין הנח"ל החרדי לכולל לרבנות ודיינות?! ובכלל, מה פתאום שיקבלו בחור ישיבה שעדיין לא סיים את לימודיו, הרי זו קפיצת דרך של שתי כיתות לפחות, ובמיוחד כשמדובר בבחור שרצה לפרוש מהתלם?!

"אתה מוכן להסביר את דבריך?"

"כן. אני מעוניין ללמוד בכולל לרבנות ודיינות בירושלים".

"וזה נשמע לך פשוט כל-כך?!"

אצל הבן, בניגוד לאב, היה הכל פשוט בתכלית:

"כן, מה הבעיה?! אני מכיר את הרב שמשוני שהיה לפני כמה שנים ראש הישיבה הקטנה שלי, והוא אמר לי שיוכל לסדר את העניין…"

אבירם שתק לרגע, מנסה לעכל את התפנית החדה, ואז שאל:

"אתה יכול להסביר לי איך מישהו שרצה בכל מאודו ללכת לנח"ל החרדי, פתאום רוצה ללמוד בכולל גבוה לרבנות?! זה לא נשמע לך קיצוני?!"

יוסף-חיים, הרציני בדרך כלל, חייך הפעם:

    "בכלל לא. נמאס לי למרוח את הזמן בישיבה. רציתי לעשות משהו שיש בו אתגר וניסיתי ללכת לנח"ל החרדי, אבל כשראיתי משמיים שדוחים אותי, חיפשתי אתגר אחר. זה כל הסיפור…"