אקונומיקה בהכשר בעלזא

 

איזה כשרות יש לזה???

יום אחד חשה מירב שהיא רוצה לחזור לצייר. היה לה ברור לחלוטין שרבים מציוריה הקודמים לא באים בחשבון בגלל בעיות צניעות, אבל היא לא ידעה איך להתייחס ליתר הציורים שהכילו נופים של שכונתה ואנשים, נשים וטף. ובכלל לא ידעה האם לפי התורה נכון לצייר? האם מותר?

יגאל בעלה, שרק החל ללמוד תורה, לא נתן לה תשובות מספקות.

ערב אחד הלכה מירב לשיעור השבועי אצל גברת מלכה יעקובי, אשה מרכזית בקהילה שהפגינה סמכותיות ובטחון עצמי עד בלי די. בסיום השיעור עלה בדעתה של מירב להתייעץ איתה לגבי הציור. היא סיפרה לה כי היתה ציירת בעבר וכעת אינה יודעת אם ואיך להמשיך הלאה. גברת יעקובי אמרה בהחלטיות: "כתוב בתורה: לא ראיתם כל תמונה!"

לפני שמירב קלטה את תשובתה, החלה גב' יעקובי להסביר: "הציור שייך לעולם הדמיון. הדמיון שלנו, ובפרט של החוזרים בתשובה, לא מבורר, וכל מה שיציירו יהיה מצד היצר הרע".

"אסור לצייר בכלל?!", נדהמה מירב.

"מותר לצייר רק פנים של צדיקים וגם כן רק מתוך קדושה וטהרה. זה עוד לא שייך לך". 

"ומה לעשות עם הציורים של פעם? יש כמה לא צנועים וכמה ציורים של נוף".

"את הלא צנועים צריך לשרוף, ואת הפרווה לשים בבוידעם".

כאשר ראתה גב' יעקובי שפניה של מירב קדרו מעט, חייכה במלוא פיה:

"לא נורא. עוד מעט פסח. ככה תזכי לעשות ביעור חמץ…"

 

מירב חזרה לביתה ברחוב החצי אפלולי המואר במנורות רחוב חדשות שמזכירות את שכונת נחלאות. כאב לה על וויתורה הגדול, אבל היא ראתה בזה חלק מהתשובה. היא נזכרה בעולם הבוהמי שהכירה בעבר וידעה כמה רע יש בו, כמה האמנים שהכירה הם בעצם אנשים אומללים שזקוקים לתשומת לב. נזכרה בצייר אחד מזדקן שהיה צמא להכרה כמו צעיר בן שמונה עשרה, ילד מסכן שלא התבגר. לא התגעגעה בכלל לחיים הללו, ובכל זאת לא מצאה מנוח לנפשה.

היא ניחמה את עצמה שעוד מעט תעבוד ברשת גני ילדים של הקהילה, שם תמצא ביטוי לכישרונה בציור. הילדים בודאי יכולים וזקוקים לצייר. היא החלה לחשוב שכל האמנות, הציור, הספרות והשירה שייכים ביהדות לרובד החינוכי בלבד. למבוגרים אין צורך בחוויה אמנותית. החיים קצרים כל כך ויש כל כך הרבה תורה ללמוד ולקיים, ובפרט אלה שחזרו לקב"ה באמצע החיים, שיש להם כל כך הרבה  להשלים.

מרוב שהיתה אפופת מחשבות כמעט נתקעה בעמוד הירוק-כהה שניצב ליד ביתה החד קומתי. לאחר מכן פתחה את השער החורק של חצר ביתה וכעבור רגע נכנסה פנימה. יגאל התכונן בגמרא שטיינזלץ לקראת השיעור מחר. כעת שמח לראותה.

"נו, איך היה השיעור היום?" 

"מחזק", ענתה חלושות.

"את לא נראית מחוזקת במיוחד".

"שטויות", ענתה, "סתם דמיונות".

"מה?"

"גברת יעקובי אמרה לי שצריך לזרוק את הציורים לפח".

"ככה?!" נדהם יגאל.

"את הלא צנועים צריך לשרוף ואת הניטרליים לשים בבוידעם".

"טוב, היא לא פוסקת הלכה. צריך לשאול את הרב".

"זה לא ישנה כלום. ממילא החלטתי לגמור עם הציור".

"אם את שלימה עם עצמך, בסדר, אבל אם לא – זו בעיה".

"השכל שלי אומר לי לגמור עם הציור האמנותי ורק הלב מעצבן אותי…".

"כדאי שתבררי עם הרב את עניין הציור מבחינה הלכתית, כדי שיהיה לך ברור באמת מה מותר ומה אסור".

"אין לי מה לברר", אמרה בקול שהדאיג אותו מעט. 

 

מירב לא המתינה לערב פסח. כבר למחרת בבוקר הוציאה לחצר את הציורים הלא צנועים שהיו עטופים בבד אפור. היא הניחה אותם בתוך בור רחב ושטוח למדי, תחבה לתוך הבד דפים צהובים מ"דפי זהב" שתלשה לפני כן, בתוספת כמה זרדים לחים שתלשה מהעץ הנמוך הסמוך. בתוך כמה דקות הדליקה מדורה. עשן שחור היתמר בחצרם.

"מה קרה?", שאל בדאגה יגאל שחזר מבית הכנסת עם תיק הטלית והתפילין.

"זהו זה. גמרתי!", אמרה מירב.

"איזה ציורים שרפת?", שאל בבהלה.

"את הלא צנועים, כמו שאמרנו, את ציורי הנוף שמתי בבוידעם עם צבעי השמן".

"אבל היו כמה תמונות שלא היו נוראות כל-כך", מחה.

"אין לי כח לבירורים האלה", ענתה.

"דווקא הבוקר דברתי עם הרב על הציור".

"ומה הוא אמר לך?"

"שלפי ההלכה מותר לצייר עם כל מיני מגבלות. למשל אסור לצייר אדם בגודל טבעי או גדול יותר. כמובן שעל ציורים לא צנועים אין מה לדבר. לדעתו כל העיסוק באמנות בעייתי מאוד".

"אז הוא סובר כמו גברת יעקובי!"

"אולי היא סוברת כמוהו", חייך יגאל, "בכל אופן זה לא אסור לגמרי".

"מה זה כבר משנה", אמרה כשהיא מתבוננת בבור המפויח שהמשיך להעלות עשן דקיק שהיתמר לשחקים.

 

שנה תמימה חלפה מאז אותו ניסן. שוב התקרב פסח. מירב הלכה עם עגלת מצרכים לחצר הענקית, שם מכרו בשר ויין בזול לבני הקהילה. הלחץ היה עצום. חלפו שלוש שעות עד שהגיע תורה. היא העמיסה לתוך עגלתה שלושה קרטונים של עופות מחולקים ושני ארגזי יין ושילמה במזומן. זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמילאו האחרים. היו כאלה שקנו עשרה ארגזים ויותר, אותם התכוונו לאכסן במקרר נוסף. הסתבר שרבים מאנשי הקהילה קונים מלאי לחצי שנה עד לחגי תשרי. היא הצטערה שלא באה עם יגאל, אבל בכל אופן חשה שהיא לא משתלבת בהמולת הקניות הענקיות האלה. הרהרה בכך שאולי עדיף לשלם קצת יותר ולהיות חופשי יותר.

 

כאשר דחפה את העגלה במהמורות המדרכה החלה לחוש געגוע לעצמה, געגוע לציוריה. היא הרהרה בכך שאיבדה משמחת חייה. אמנם זכתה במשמעות החיים, בעמידה מול הקדוש ברוך הוא שאין שום ערך לחיים בלעדיו, אבל מה עם החיים עצמם… אין לה שום חשק חלילה לחזור לאחור, היא לא מתחרטת כלל על הצעד העצום שעשו ביחד, אבל חשה שהחיים יכולים להיות אחרים, שהם חייבים להיות כאלה.

בזמן האחרון נעדרה מעט משיעור הנשים של הקהילה. גברת יעקובי קצת הקפידה עליה בתפילת שחרית של שבת ובקושי הסתכלה לעברה. היא חשה שיחסה אליה מותנה בהתבטלותה כלפי המערכת עם כל הקודים המקובלים. בדיוק בעת שחשבה על כך, נתקעה עגלתה בעמוד הכהה. קרטון אחד נפל ארצה והפיל עמו בקבוק יין שנשבר על המדרכה בקול רעש גדול. הנוזל האדום צבע את המדרכה האפורה.

"זה בגלל שחשבתי לא טוב על גברת יעקובי", הרהרה בשנייה הראשונה, וחשה בפחד המתפשט בקרבה. "כמה אוצרות של יהדות קיבלתי בביתה", חשבה. הפחד לא נמוג ואדרבה, התעצם. 

לאחר שאספה את שברי הזכוכית הגדולים והשליכה לפח גדול בצדי הדרך, חשה שאי אפשר להמשיך כך, אבל חשבה שכעת זה לא זמן מתאים להתחיל משהו חדש. כאשר תקופת חגים מתחילה היא טורפת את כל הקלפים. כל סדרי החיים נכנעים להכנות לקראת החג וחולו של מועד. אולי אחרי החגים תטפס לבוידעם ותוציא את התמונות הישנות והעיקר את הצבעים והבדים הלבנים.

אין טעם לחייה בלי הציור. כל חייה לפני התשובה סבבו סביב הציור. היא ביטאה את כל אישיותה בציוריה. לא יתכן שהקדוש ברוך הוא, אב הרחמן, יתבע מהאדם להתכחש למה שעשה בחייו הקודמים שאותם חי בתמימות גמורה. אפשר לדרוש מהאדם לשנות את הכיוון ואת המטרה, אבל אי אפשר לקצץ את רגליו הטבעיות ולהרכיב לו במקומן תותבות. בשנה האחרונה השתמשה בציור עבור גני הילדים של הקהילה, אבל חשה עד מהרה שזה לא מספיק. יש כאן איזו יכולת טכנית מסוימת מצידה, אבל אין כאן שום חיבור פנימי, שום נשמה.

בכל זאת פחדה. היא לא ידעה מתי תעשה את הצעד, האם מיד לאחר חול המועד פסח או אולי לאחר מכן. כל מיני חרדות מהעולם הקודם ומהעולם הנוכחי החלו לצוץ בנפשה.

יומיים לפני פסח יצאה מירב לסופרמרקט. היא תחבה מטבע של חמשה שקלים ושחררה עגלה משורת העגלות, פרסה את הרשימה הארוכה שהכינה ונכנסה לתוך הסופרמרקט העמוס קונים לקראת החג.

הקנייה היתה מפרכת במיוחד. הסופרמרקט היה מסודר אחרת לגמרי, והמצרכים לפסח שונים משאר ימות השנה. כל דברי החמץ נדחקו לאיזה חדר צדדי גדול עם וילון אפור.

"לפחות אני לא תקועה בתור כמה שעות", ניחמה את עצמה והחלה לנוע בקושי רב. היו בארנקה תלושי הנחה בסך 500 ₪ שקיבלה מארגון חסד שקשור לקהילה. היא החלה למלא את עגלתה במצרכים והתעכבה הרבה באגף המצרכים המיוחדים לפסח שלא היתה מורגלת בהם.

לאחר שקנתה חסה וחזרת הושלמה הקניה. לפתע נזכרה כי חסר לה בקבוק אקונומיקה גדול להשלמת הניקיון לפסח. היא עברה לאגף חומרי הניקוי, העמיסה בקבוק אקונומיקה עם פקק אדום שניצב על הרצפה והניחה אותו בעגלה סמוך למרור.

היא הביטה בתורים הארוכים ליד הקופות ובחרה באחת מהן. לאחר חצי שעה סיימה להעביר את כל המצרכים, נתנה את התלושים והוסיפה שיק דחוי כשהיא משרבטת בתחתיתו את חתימתה האמנותית. היא הניעה את העגלה לעבר היציאה כדי להגיע לרכב, שם חיכה לה יגאל.   

בדיוק ביציאה ראתה את גברת יעקובי נכנסת לסופרמרקט במלוא המרץ ונדה לה בראשה לשלום. גב' יעקובי העיפה מבט חטוף לעבר העגלה עמוסת המצרכים, שבפסגתה התנוסס בקבוק האקונומיקה הגדול. לפתע ננעצו עיניה באקונומיקה. היא הסתכלה במירב במבט חמור סבר ואמרה:

"לא שמת לב להכשר של האקונומיקה?!"

מירב לא שמה לב. היא אפילו לא תארה לעצמה שאקונומיקה צריכה הכשר לפסח. 

"לא ראית שזה בהכשר בעלזא?!"

מירב ידעה שבקהילה שלהם לא קונים מוצרים בהכשר של בעלזא ועוד כמה הכשרים חרדיים לא מקובלים, שלא לדבר על הכשרי הרבנות. היא השתדלה אמנם להקפיד על כך, אבל מדי פעם השתרבב לביתם מאכל או משקה בהכשר בעלזא. אמנם לא היה לה ברור מה בדיוק העניין. היא ראתה כמה פעמים תמונות של הרבי מבעלזא והוא נראה לה חרדי פי אלף ממנה, אבל היא ידעה שעם הכשרים לא משחקים. ובכל זאת לא תארה לעצמה שהכשר מהודר לפסח על אקונומיקה הוא גם חלק מהטאבו.

"לא שמתי לב…", גמגמה.

"אצלנו בקהילה לא נוגעים בהכשר הזה!", אמרה גב' יעקובי כשהיא מגביהה את צווארה ואת קולה: "וכל שכן בפסח!" מירב נזכרה בהלכה שלמדה עם בעלה, שמאכל שאינו ראוי לאכילת הכלב אין בו משום חמץ. היא התלבטה אם להעיז ולומר את ההלכה או לשתוק. כאשר ראתה את עיניה החודרות של גברת יעקובי, החליטה לנסות: "אבל נדמה לי שאקונומיקה לא ראויה למאכל הכלב!…".

הסתבר שהיא רק הוסיפה אקונומיקה לתוך המדורה. גב' יעקובי הגביהה את קולה:

"מה הקשקוש הזה על כלב?! יהודי עם יראת שמיים לא לומד הלכות מ'קיצור שולחן ערוך'. הדברים לא פשוטים כמו שנדמה לכם!"

כמה נשים הביטו במה שנראה כמו ויכוח קולני. מירב לא ידעה מה לעשות עם עצמה. זה היה טירוף מוחלט לחזור לתוך הסופרמרקט ההומה ולהחליף את האקונומיקה. מאידך לא ידעה איך תוכל לצאת מהסופרמרקט לעיניה של גב' יעקובי עם המצרך ה"טמא" הזה.

היא הבחינה בבעלה הממתין לה זמן ממושך. כל כך רצתה לחזור הביתה, לצאת מהסופרמרקט הסואן ובפרט להשתחרר מגברת יעקובי המדקדקת כחוט השערה על כשרות האקונומיקה שלה. לפתע ידעה מה עליה לעשות: להמשיך הלאה! היא חשה שהיא לא יכולה ולא מסוגלת לחיות לפי הכתבותיה של גברת יעקובי.

לפתע חשה שהיא חזקה מאוד. הרי היא חזרה בתשובה כדי לעבוד את השם ולא כדי לעבוד בני אדם. השומר ראה שהן מתעכבות ליד הפתח יותר מדי וביקש מהן להחליט אם להיכנס פנימה או לצאת החוצה, אבל לא  להישאר על הסף ולעכב את יתר הקונים.

מירב נעצה את עיניה בגברת יעקובי, חייכה בכל פה ולב ואמרה: "שיהיה לך פסח כשר ושמח!".

גב' יעקובי נדהמה מביטחונה העצמי של מירב, ולאחר רגע ממושך ניגשה ברפיון לעבר שורת העגלות לחלץ עגלה ריקה.    

מירב הגיעה לרכב ואמרה לבעלה:

"כעת תורך לזוז קצת. אתה מוזמן לפרק את העגלה!"

היא התיישבה במושב הקדמי ליד מושב הנהג. כאשר חזרו הביתה סיפרה ליגאל על המפגש הדרמטי עם גברת יעקובי. בתחילה נדרך לשמע דבריה, ואחר כך, כשראה שהיא שמחה ובטוחה בעצמה, חש נינוח. כשהגיעו לביתם ביקשה מירב מבעלה שיפרק את המצרכים מפני שעליה לעשות משהו שאינו סובל דיחוי. הוא לא הבין מה יכול להיות כעת יותר דחוף מלפרק את מצרכי הפסח ולסדרם. מירב נכנסה לחדר הפנימי, טיפסה על סולם המתכת הכסוף ופתחה את הבוידעם לרווחה.

היא הוציאה את ערימת ציוריה העטופים בלבן. לאחר מכן מצאה את מכחוליה וצבעיה שאותם שמרה בתוך קופסא שקופה שהעלתה אבק. היא הניחה הכל על השולחן המרכזי בביתם מול עיניו המשתאות של יגאל שהכניס כמה מוצרים למקפיא.

"מה כל כך דחוף?!", שאל בחצי חיוך.

"הגיע הזמן לחזור בתשובה", אמרה במלוא הרצינות, "והפעם באמת".