אנחנו יצאנו מהארון/מונטיפיורי

 

יצאנו מהארון...

כילדה תמיד חלמתי להיות רואה ואינה נראית.  כזו שנכנסת לחדר הומה, רואה ואיש אינו מרגיש…

חלמתי איך בהתרגשות אספר לאותם נראים ובלתי רואים את כל הנעשה, והם יתקשו להאמין.

החלום נשכח כבר מזמן, עשרות שנים חלפו מאז אותה ילדה שכספה… אלא שהשנה, השנה! חלומי התגשם! אתם מגחכים? בסדר. בכל זאת אשתף אתכם בחויה המסעירה.

זה התחיל בסתיו שאחרי סוכות אשתקד.

רוחות נעימות וקרירות של התחדשות הגיעו אחרי החגים, החזירו אותנו לשגרה הברוכה.

"אמא" חזרה שירה מבית מביה"ס "המחנכת נתנה לנו רשימת סמינרים וביקשה שנסמן את האפשרויות. "כבר?" שאלתי. טוב, חייכתי לעצמי. עם שירה'לה זה ילך בקלות. התעודה, השבחים, נלך על הסמינר הכי טוב. ברוך השם יש לנו אחריה עוד 4 בנות נהדרות.

התקשרתי למחנכת, התייעצתי, ביררתי. "גב' מונטיפיורי" ייעצה"תגשי כבר עכשיו.  שלא יאמרו שהרישומים כבר סגורים. כמו כן, הוסיפה, התקשרו אלינו מסמינר "אפיקי חכמה" (כל השמות בדויים) וביקשו את רשימת הבנות המצטיינות. הראיון בשבוע הבא."

שוב גל של נחת עבר.  נו, שירה'לה…

הגענו לראיון. המנהלת היתה מאוד נחמדה. נשאלנו שאלות רבות: המקצועות המועדפים, תחביבים, רצונות, שאיפות.  ו – האם משהו מטריד את המנהלת, או שמא העייפות מתעתעת בי?

הראיון הסתיים, נפרדנו בלחיצת יד.

"תאמרי לי בבקשה" שאלה המנהלת – "האם מונטיפיורי זה שם מוחלף? – – – – ".  "בוודאי שלא" צחקתי כאילו סיפרה לי עכשיו בדיחה שנונה ומאלפת ובברכיים כושלות נסענו הביתה.

לסמינר "בית פנינה" הגענו קצת פחות נלהבות. שירה'לה נבחנה, אני קראתי תהילים בחוץ ושוחחתי עם אמהות מאוד נחמדה.

"תאמרי לי" שאלה – "מה את מצפה מהסמינר?"  התגברתי בשניות על השאלה ושלפתי ברגש ובשיא הרצינות – "אני מחפשת סמינר כמו בית יעקב שהיא לומדת בו כעת.  דגש על רמת לימודים גבוהה, דרך ארץ ועם זאת תחושת חממה".

"אהה", אמרה המנהלת. "שיהיה בהצלחה".

יצאנו מהמבחנים בתחושה טובה. התעודה כבר תעשה את שלה, השבחים של המנהלת.. תפסיקי להתגאות. גערתי בעצמי.

לאחר כשבועיים נמסר למנהלת ביה"ס כי שירה'לה נכשלה במבחנים, וכי עליה לגשת לסמינר מיוחד. מדוע? שאלה המנהלת? הבנו מהאם שזה מה שהֵם מחפשים. כאן זה סמינר רגיל…

במבוכה הועבר המסר למחנכת.

המחנכת יצרה קשר בהול עם מזכירות הסמינר . "בודאי חלה טעות בטופס. לא יתכן מדובר בתלמידה נהדרת וחרוצה.  תבדקו שוב."

"אם כך" אמרה מנהלת הסמינר "תשלחו לנו שתי בנות ולא אחת. בת אחת אנחנו לא מקבלים". חנוכה עבר, ואיתו נסיונות כושלים נוספים.

ט"ו בשבט חלף גם הוא, ומשנכנס אדר מרבים ב.. טלפונים!!!.

"מה?" אמרה לי השכנה, "את נורמלית? עוד לא הכנסת שום פרוטקציה?  תקשרי לאבא שלך דחוף!"  "אבל זה חילול השם" מלמלתי.  "מה יגידו שם כשישמעו את זה",  "תקשיבי" הסתכלה עלי ברחמים –" אם לא תתעוררי, תמצאי את הבת שלך בבית".

מצאתי את עצמי מתקשרת לאבי מהמתרס השני "אבא", לחשתי בקול צרוד "תראה – שירה'לה נהדרת ויש לה גם המון המלצות, רק שאתה יודע – טלפון אחד לכאן ועוד אחד לשם ובעזרת השם היא תמצא סמינר עם הרבה יראת שמים…" – – –

ערב אחד ישבנו בעלי ואני בסלון מיואשים.

"מה לא בסדר בנו?  תגיד לי"  – שאלתי את בעלי "מה הם רואים ולמה מנפנפים אותנו?"

"מחר נתקשר לפסיה" סיכם בעלי את השיחה בנסיו עידוד.

פסיה נרתמה למשימה, לאחר בירורים.

הראיון הבא היה בסמינר "משעולים" מאחר ובשעה טובה ילדתי, ניגש בעלי עם שירה'לה לראיון.  המנהלת היתה מאוד נחמדה.

שירה'לה המרוגשת ענתה מעט בחשש אך הצליחה להוכיח את ידיעותיה בחיוך מבויש.

"איך היה"?  שאלתי בעצבנות "היה בסדר גמור" ענה בעלי " מחר נקבל תשובה".

למחרת התקשרתי למנהלת הסמינר בתקוה להסדיר את הרישום המיוחל.

"אני מתנצלת" אמרה המנהלת "אין לי אפשרות לפרט מדוע .. אך הוועדה לא קיבלה אותה.  היא פשוט לא מתאימה" איגפה המנהלת את כל נסיונות הדיבוב שלי.  סגרתי את הטלפון בדמעות.  "רבונו של עולם תסגור בבקשה את הביזיון הזה כבר. מילא אנחנו אבל מה היא עשתה??? שקדנית, נעימת הליכות וכזו פרומרית…  העובדה שההורים שלה הכירו בך רק לפני 17 שנה זה מהלך שלך אבא!"

המחנכת היקרה של שירה'לה ניסתה לנחם אותי "תראי, אנחנו בגלות… אמרתי שאתם איטלקים, אולי היא חשבה שאתם אשכנזים, אני לא יודעת מה לומר לך…   אין לנו מושג מה הסיבה"!

בערב שבת סיימתי את ספר התהילים כולו וביקשתי – ריבונו של עולם אני מתחננת, שהילדה הזו לא תישבר לי.  כבר מזמן אין לי מושג איך להתמודד עם החיוורון בפנים שלה והחיוך שקמל. אבא בבקשה!!!

והשם כמו תמיד שומע תפילות ישראל.

לסיפור הזה יש הפי אנד ויש גם סמינר.

אבל הסוף הטוב האמיתי הוא שככל שחלפו החודשים נטרקו הטלפונים, נטפו הדמעות, נשאלו השאלות, נמרטו השערות וכשלו הראיונות…

ואז התגבשה לה החלטה ברורה ובהירה שנסכה בנו שלווה. אנחנו יוצאים מהארון!  אנחנו בעלי תשובֶע שלא משנים את שמם, לבושם ולשונם – די להתכווצויות, הצטדקויות והתקפלויות כי אין על מה!

אז – הסיפור לא בדוי, השם לא בדוי רק שהכל מאוד מאוד הזוי…

החלטנו להעיז ולכתוב ללא עילום שם וסיפורנו מוקדש לכל הבנות המקסימות (!!!) שעדיין יושבות בבית, ללא סמינר, בחודש הרחמים והסליחות… תשס"ט.

מונטיפיורי