אי שם בשנות התום, מגלה ילד שהוא לא ראוי. שמי שהוא, מי שהוא באמת, הוא מי שנשאר שם אחרי שמכבים את האור

באלי צוויג גלייון אדרבה 52 ירחון עולם התשובהן 24 הייתי. ילד, ממש ילד. אתם חושבים: בן עשרים וארבע, ראה משהו בחייו. חיילים בגיל הזה כבר מובילים פלוגה אל הקרב, אבל אני ילד הייתי. לא ידעתי, לא הרגשתי, לא התמודדתי. כלום לא היה בידי, מלבד 24 שנים של תשוקות נסתרות ורצון עז להשביע רצון. תגידו: לא יכול להיות. למדת, השכלת, דיברת כל כך יפה, הייתה לך אישה, וילד גם. וכבר קנו לך דירה ושילמת חשבון, ומי קבע קרב מהו? ומי אמר שאין מלחמה בלי ריח אבק שריפה? מבלי להשוות תהליך אחד לרעהו אולי אתם צודקים, ייתכן ו"האיש ההוא שלמעלה", זה שעשה כל מה שצריך ומה שביקשו, "ההוא" אולי ראה קצת פה ושם. אבל במרתף האישיות שלי , בגיל עשרים וארבע, גר נער בר-מצווה מבויש. ככה זה מצטייר לי תמיד. זו התמונה: אי שם בשנות התום, מגלה ילד שהוא לא ראוי. שהדברים שהוא הכי רוצה בעולם מביישים מישהו. שמי שהוא, מי שהוא באמת, מי שנשאר שם אחרי שמכבים את האור, הילד התשוקתי והנלהב שקופץ מהמיטה לשחק או לפנטז, לסעור או לחלום, להתרגש או להתגרות, הוא לא בסדר. הוא עלוב, הוא מביש, הוא קטן, הוא לא מתאים. אי אפשר לשים את האצבע על היום בו ילד יורד למרתף. כן. "יורד למרתף", ממש ככה אני קורא לזה.. מרצונו. בלי כפיה. במרתף הוא סוגר את עצמו, וממנו הוא ייצא אולי כעבור עשר, עשרים שנה כשהוא חיוור, רופס וחסר יכולת. אי אפשר לשים את האצבע על היום הזה, זה קורה בהדרגה. אבל אצלי זה קרה כמעט בבת אחת, גיל שלוש עשרה וחצי. גם הסיבה שלי )אחרי שבע שנים של טיפול( ידועה לי היטב. אבל היא רק שלי, רק אחת. הסיבות של הילדים יורדי המרתף שונות זו מזו ומספרן כמספר היורדים, ילד ילד ומרתפו, ילד ילד וסיבתו. הצד השווה שבהן שבגיל כלשהוא חיים זה לצד זה שני יצורים בגוף אחד. במבט ראשון אי אפשר להבחין שהאיש הזה שחי בקומה העליונה הוא מריונטה. האמת היא שגם במבט שני אי אפשר לדעת. הוא נראה שמח, הוא רהוט, הוא מוכשר ועל פניו נראה שהוא ממש מקבל החלטות. בתבונה ובבגרות. אבל שום בגרות לא היתה בי בגיל 24 ושום תבונה מונע ללא מודעות של ממש בידי אוסף של אינסטינקטים ופחדים. למדתי מבוקר עד ערב – מצג שווא של יראת שמיים ורצון לקריירה של תלמיד ישיבה כשהילד במרתף שלי חלם על מוסיקה וכלי נגינה. התחתנתי – מצג שווא של שמחת חיים ורצון אישי, כשהילד במרתף שלי נגעל – פשוטו כמשמעו, מהאישה שלצידו הלבושה בבגדיה השמרניים. אבל שלא תטעו לרגע: הוא לא נגעל ממנה בגלל היותה לא ראויה אלא בגלל שהילד הזה עדיין לא הגיע לבגרותו, שנים של גדילה מעוותת ומנותקת, שנים של חיבור רע להחריד של גוף-רגש-אישיות, ובגיל 24 שכן במרתף שלי נער בר-מצווה שהדבר היחיד שששכן בעומק נפשו הוא אוסף פנטזיות נערוּת מעורפלות ומבישות, ילד-חלום הייתי. ומה היה לי לעשות עם אישה בשר-ודם ? עד היום קשה לי להסביר את עצמי למי שלא היה "שם". לפעמים אני מנסה להרגיע בהגיון הזה הורים של מתגרש שחוזר בשאלה ומגיע לייעוץ ונתקל במשיכת כתפיים אטומה. אנשים מחפשים את "האשם" כמעט בכל דבר: מקום העבודה שלה, החברים שלו, החינוך שהענקנו לו, בני הדודים החילונים. מעטים מוכנים לקבל את האמת העצובה: אין שום דרך להשאיר ילד במרתף. אתה לא יכול לזרוק לו פנימה כמה פינוקים ולקוות שיהיה בסדר, הוא חייב לעלות משם, אין שום אפשרות למנוע אותו מלנשום את האוויר שהוא כל כך זקוק לו. וכשהוא עולה? ישמור אלוקים… ילד חיוור, מעוות, מגודל פרא, חיה נרדפת שמנסה לשרוד, שלד רופס ושביר, רך, נטול חוט שידרה, אנוכי, מעצבן, חסר אחריות, מתרסק, מתפזר. שנים יעברו אם בכלל עד שהוא יצליח להשתקם, לבנות מחדש. הוא חייב לשבור את מה שגדל עקום, להקיף את עצמו באהבה ותמיכה טובה, לצמוח, והפעם כמו שצריך. שנים ארוכות ייקחו עד שהילד במרתף יתמזג עם האיש שחי למעלה. שנים ייקחו עד שהוא יפסיק לפעול כמו זאב בודד רדוף ואינסטינקטיבי עד שיהיה מסוגל באמת לבחור במשהו. בשנים האלה עצוב ככל שזה יהיה הכול יאבד לו. ראשונה תלך הדת. לא רק בגלל שהיא הבחירה המשמעותית ביותר, אלא גם בגלל שהשתמשו בה בתור משקולת נוראית על פתח המרתף הטראומטי שלו, הכבידו עליו בשמה בכל פעם שהוא ניסה, חסר אוויר וכוחות, לעלות אל פני העולם השפוי. בחמת זעם ובזיכרון כואב הוא ירוצץ אותה ויפורר לגזרים, מנקה באובססיה כל גרגר אבק שלה. אחר כך יבואו האישה או הבעל, גירושין כמעט תמיד. גם בן הזוג האוהב ביותר לא יחכה בשמלת- אלמנות חמש או עשר שנים, צופה מזועזע באהוב נעוריו מפרק את עצמו לרסיסים אף בן זוג לא יכול, אף בן זוג לא צריך. ולמען האמת? אין בשביל מה? סיכוי אפסי שבן הזוג "הישן", ה"מרתפי", יישאר רלוונטי לאיש הקומה העליונה הבוגר. סביר מאד שהבניה העצמית הזו תביא לאי התאמה מוחלט, כמה עצוב ככה נכון: טיפוס במדרגות המרתף יביא לגירושין. כמעט תמיד. אבל לא רק דברים גדולים והנראים יתנפצו לשברים קטנטנים במסע המפרך של ילד המרתף בדרך לגאולה שלו, כמעט כל שביב אישיות צריך להיבנות מחדש. להיבחר מחדש, להיות נאהב מחדש. בקומת הכניסה של ילד המרתף עשוי לגור אדם פיקח מאד, אפילו מצליח מאד בתחומו, אבל בסיס האישיות שלו רעוע עד כדי אבדון, יש לבנות מחדש חוליה אחרי חוליה, פריט קטן או גדול, כל מה שמרכיב בסופו של דבר את האדם. אני נזכר במשפט המקסים שאמר לי הפסיכולוג הראשון שפגשתי. )חרדי אדוק, מורה רוחני בישיבה, אבל פסיכולוג אמיתי(: "אתה רוצה להיות חרדי כן? )אז עוד רציתי( אז כדאי שתדע שבן אדם חרדי הוא מושג שמורכב קודם כל מבן אדם, ואחרי זה מלבישים עליו את החרדי. אני? אני יכול לעזור לך להיות בן אדם שלם. בנוי, יציב, בוחר. כשתהיה כזה? אתה תחליט איזה סיומת אתה רוצה לשים במשפט הזה. אולי "חרדי" תהיה אחת מהן, אבל זו לגמרי בחירה שלך. אני? אני רק יכול לבנות לך חוט שידרה שמחליטים איתו…" בגיל 24 יצאתי מהמרתף שלי. עלוב, אבוד, מטופש, חסר כוחות, אינטרסנטי, בוגדני, פלרטטן, ילדותי, חסר חוט שידרה, צבֶרֶ של אינסטינקטים חייתיים בעור של אדם בוגר. בגיל 43 , כמעט עשרים שנה אחרי, אני עדיין נאבק על סיום הבניין, עדיין מנסה ללטש את הפינות. עדיין נעלב עד עמקי נשמתי לגלות מדי פעם את ילד המרתף מסתובב לו בלי בושה בקומה המפוארת שבניתי, עדיין נזקק לעזרה, עדיין לא שלם. למרות שבדרך כלל אני מקפיד לכתוב את עצמי בלבד, מפחד לומר דעה מלומדת )לרוב גם אין לי כזו( בא לי פתאום לספר לקוראים שלי שלאחרונה למדתי שיש שם לתופעה הזו. מפתיע )ואפילו מעליב קצת( לגלות שדונלד ויניקוט סיפר על היציאה בשאלה שלי בפרוטרוט למרות שלא ראה קהילה חרדית מבפנים, ושהוא מסכם את "תיאוריית ילדי המרתף" שלי כאילו טיפל בי בעצמו במשך שבע שנים רעבות. "אני כוזב" הוא קורא לזה. ואני, שאמרתי בחפזי שכל האדם הוא בעצם כוזב, רוצה לצטט לכם תקציר )ותודה לדן לחמן( "כאשר אני כוזב מתארגן בתוך אדם עם פוטנציאל אינטלקטואלי, ישנה נטייה של השכל להפוך למיקומו של האני הכוזב. האדם לומד להשתמש באינטלקט בהצלחה גדולה ולהסתיר לקבל בעצמו את המצוקה האמיתית, מה שגורם לתחושת זיוף בבגרותו. כששתי התחושות הפנימיות מתנגשות ונוצר הרס עצמי, הסביבה לא תבין את התהליך הפנימי באדם הזה שתלו בו תקוות רבות" כמה כואב להיזכר בהלם של כולם סביבי, אז בגיל 24 . הורים, אישה, חברים. מי האמין? כמה תקוות תלו בי. הילד המוכשר, שיודע לנאום כל כך יפה, שמבלה ימים ארוכים מול דף גמרא, "לומד להשתמש באינטלקט בהצלחה גדולה" כדי להסתיר את התשוקה המרתפית למוסיקה, לשובבות, לאישה, לאמא. מי חשב שאני מתחתן כחלק מהזיוף הזה? מי רוצה להאמין שאדם רהוט כל כך יכול להיות מפוצל אישיות? "הסביבה לא תבין", מסכם דן לחמן את ויניקוט, ולא ידע עד כמה. לעולם לא אצליח להסביר להורים שלי, לא אוכל להרגיע את האנשים הבאים לייעוץ. לנצח ימשיכו כולם לחפש איזו אחיזה הגיונית. קשה לתפוס פיצול כזה בנפש אדם. קשה לעכל מנגנון הרס עצמי כזה אצל אנשים בוגרים. שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, חודשים ושנים, עשרים שנה – כמעט דור ניסיתי להשתקם ועוד לא עלה בידי. מדיטציות, סדנאות, התמחויות, אלכוהול, התמכרויות, נשים, לימודים, הישגים, כל אחד מהם הוא לבנה קטנה בתהליך השיקום ועדיין לא הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. למעלה משבע שנים השקיעה המטפלת המסורה שלי כדי ללמד אותי שהילד במרתף יפסיק להציק לי רק אם אלמד לקבל אותו ועדיין ישנם רגעים שהוא קם ועושה בי כבתוך שלו. טונות של אהבה, ונחמה, וליטופים )ועלבונות( ספגתי ממנה בדרך למיזוג המפרך "ביני" ל"בינו" ועדיין איני מרגיש בטוח ב"זוגיות" העדינה הזו. לכן האדון יאיר כספי, אתה שבגללך התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני חמישה חודשים, אני כל כך כועס על אנשים שמנסים לערב את אלוקים בטיפול הפסיכולוגי. או יותר גרוע: אלו הטוענים כי חסרונו של אלוקים הוא מכשול לכל טיפול, ושאיש מקצוע חילוני לעולם "ילמד את האדם איך להיכנע לתשוקות שלו במקום לספר לו על קסם הרוחניות". ולכן, חברי לקהילה, אני מתנתק מיד ובאופן חד-צדדי מכל אדם דתי שמעז לבוז לתהליך החילוני המפרך שעברתי כדי למצוא את אלוקים מחדש. רק כאשר הפסיכולוגית עזרה לי לחבר מחדש את האני האמיתי שלי הרשתי לעצמי להיות חלש ולהאמין, רק כאשר הרשיתי לעצמי להיות חלש יכולתי להתפלל, רק כאשר לא התביישתי לרקוד יכולתי להרגיש פנימה, רק כאשר הרגשתי מחובר לעצמי פנימה יכולתי להתחבר למי שהחיבור ממנו, רק כאשר היה לי את החיבור שלי יכולתי לבחור, רק כאשר בחרתי בי יכולתי לרצות לבחור בו, רק כאשר יכולתי לאהוב אותי הרשיתי לעצמי לשנוא אותו, רק כאשר ידעתי לשנוא בהגיון ובדמעות יכולתי לאהוב ברגש, רק כאשר אהבתי יכולתי לוותר, בהתחלה לעצמי, אחר כך לו. רוצים לקרוא לזה חזרה בתשובה? אתם יכולים. תפקידו של האב הוא לאהוב, תפקידו של הרב הוא לפזר קודש, תפקידו של הפסיכולוג הוא לחבר את הקרוע בנפש האדם, ותפקידו של האדם עצמו? להיות ילד נאהב, תלמיד נרגש, ומטופל מסור. למען השם, אל תנסו לערב את התפקידים. "שאביו מביאו לחיי העולם הזה", ככה אומרים חכמים, "ורבו מביאו לחיי העולם הבא". ואני הקטן מוסיף: "והפסיכולוג שלו מביאו לחיבור בין שניהם", ככה טוב לנו, אל תגעו. תנו כבוד לעוצמת הטירוף שיכולה נפש אחת להכיל ופנו לה דרך בשתיקה של יראת כבוד. תנו אהבה ללא מיצרים, תמיכה לא מסויגת, וטיפול טוב. תנו לפרויד-אדלר-יונג-ויניקוט לעזור במקום בו בית הכנסת שלכם נכשל. לעולם אל תשכחו: לפעמים הפסיכולוגיה היא הרוחניות הראשונה שנחשף אליה ילד המרתף שמתגורר, קשור ומושפל,בקומה התחתונה של הבן המוצלח שלכם…

תגים: