אושר בקופסת נעליים

 

לחפש את האושר...

אדיר היה מותש מטיולו הממושך בהודו. נפשו טעמה כמעט הכל: רוחניות, מיסטיקה, מעט יהדות וגם גואה לקינוח. הוא חש מרחב נפשי לטעום מהכל ולקבל מכל הכיוונים. חווה חוויות מדהימות: מסיבות טראנס עם ריקודים של 12 שעות. מאידך ביקר באחת התחנות לקירוב רחוקים המפוזרות בהודו ושמע שיעור ב"פרקי אבות" שדיבר לנפשו. במיוחד זכר את דברי הרב על המשנה "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" זה נשמע אולי יפה ועמוק, אבל איך אפשר להבין דבר כזה?! אם אדם חי במציאות מרה, איך יוכל לשמוח בחלקו?! נראה לו ברור לגמרי שאדם זקוק לכמה וכמה דברים טובים בחייו כדי שיוכל לשמוח באמת. 

בכל זאת היה עדיין מבולבל. הכל התערבל במוחו ובזיכרונו. הוא היה רחוק מאוד מהשלווה המיוחלת. כאשר טייל בעיר הדרומית כדי לחצותה ולהמשיך הלאה, התבונן בעצמו ולא הבין מדוע אינו מאושר, מדוע הוא מתרגז מכל דבר ושום דבר לא מספק אותו. מה צריך האדם כדי להיות מאושר? תמה בלבו. בכל תחום בחיים תמיד ניתן להגיע ליותר, ומאידך תמיד אפשר ליפול ולהתרסק.

הוא צעד עם תרמילו העמוס והגיע לאיזה רחוב מרכזי באיזור ישן בעיר. לפתע ראה קבוצה גדולה של משפחות הודיות שמתגוררות ברחוב. הוא התקרב ונעצר לידם. התבונן בהם בתדהמה. משפחות שלימות ישבו על קרטונים שטוחים ומחצלות עלובות. שיירי מאכלים נראו זעיר פה, זעיר שם. אמנם התוודע כבר לעוני הרב בהודו, אבל מחזות כאלה עדיין לא ראה.

הוא שם לבו לכך שהמשפחות הללו השתדלו להפגין מסכנות מירבית כדי לזכות בתשומת הלב הגדולה ביותר מהעוברים ושבים ולקבץ נדבות.

בגלל ריבוי הקבצנים, מי שנראה כמסכן הגדול ביותר זכה בכספי הנדבות. ההורים רתמו את ילדיהם למלאכת המסכנות. היו הורים שהרחיקו לכת וגידלו את ילדיהם בתוך קופסאות עשויות מעץ, ולאחר זמן מה הילד החל לקבל את צורת הקופסא ועורר ביותר את רחמי הבריות.

זה היה מחזה מזעזע במבט ראשון. במקום שילדים יחיו בבית של חום ואהבה ויפלסו את דרכם בחיים, הם נאלצים לבלות את חייהם בעל כורחם בלעורר את רחמי הבריות שיזרקו להם איזו פרוטה עלובה. גם בישראל ניתן למצוא אנשים מסכנים השרועים על מדרכות ומחזרים אחרי פרוטות, אבל לא משפחות שלימות, ובודאי שלא ילדים במצב כה נורא.

הוא הסתכל על הילדים הללו וכמעט פרץ בבכי. הלא הם יצורי אנוש כמוני! איך נולדו לתוך גורל כזה אכזר?! התקומם בנפשו.  

אחד מהילדים בלט במיוחד. אדיר הביט בו בתדהמה:

 

הילד נראה ממש כמו קופסת נעליים!

 

הוא היה נכה, ידיו ורגליו היו מעוותות. הוא לא היה מסוגל לנוע, ושכב על הגב כשהוא מלוכלך לגמרי. בקושי רב שרבב את ידו כדי לבקש נדבה. אדיר היה מהופנט מהמראה. מסכנות כזו לא ראה מעודו, אפילו לא משהו שמתקרב לזה. ילד כזה בטח לא יודע טוב מהו. למרות הדחייה העצומה שחש כלפיו, ניסה להתבונן בפניו שהיו שמוטות כלפי מטה.

ואז ראה דבר מדהים עוד יותר: ילד הקופסה היה קורן מרוב שמחה. הוא חייך מלמטה כלפי אדיר חיוך רחב שלא ראה מעולם. עיניו היו מאירות וכל זה בטרם קיבל פרוטה לצדקה.

אדיר הצטמרר וחשב לעצמו: יש לי הכל בחיים, הורים אוהבים ומשפחה חמה, יש לי כישרונות וכסף, ואני יכול לעשות כמעט כל מה שאני רוצה. והנה אני מצוברח כל היום ולא מוצא שום טעם בחיי, ואילו הילד המלבני הזה, שהורים הנבערים שמים אותו בתוך תיבת עץ כדי שיגדל מעוות, קורן כולו מאושר… איך זה יתכן?! ראיתי הרבה פלאים בהודו, אבל זה הפלא הגדול ביותר. יש כאן משהו כל-כך קיצוני שחייב להיות לו הסבר…  

כמעט זעק בתמיהה: על מה יש לילד הזה לשמוח?! הרי אין לו עבר, לא הווה ולא עתיד. מי יודע כמה זמן בכלל יחיה. על מה יש לו לשמוח?! אפילו אם יקבל כמה פרוטות, הוריו יקנו איזה מאכל דל שבקושי ישביע את נפשו העלובה. זו בכלל שאלה אם הוא ילד או קופסת נעליים. 

 הילד המשיך לחייך באושר והחזיר את אדיר לקושייתו ביתר שאת:

הלא תכלית כל מאמציי כאדם היא להיות מאושר. כל הרדיפה שלי בחיים וכל מה שאני עושה הוא רק כדי שאהיה שמח, והנה יש לפני יצור אומלל שהולך בכיוון ההפוך. אין לו כלום בחיים ובכל זאת הוא מאושר. אולי הוא שמח מפני שאינו רוצה כלום מעבר לחיים עצמם?…

כעת נזכר במילים ששמע מפי הרב: "שמח בחלקו", שמח בחלקו ממש כפשוטו מבלי לרצות שום דבר מעבר לכך. המקרה הכה קיצוני המחיש לו את האמת הנוקבת עד התהום הזאת. מיהו העשיר המאושר? מי שמסתפק בחלקו, אפילו אם כל חלקו הוא לישון בתוך קופסת עץ, לאכול פתיתי אוכל זעומים ולשרבב את ידו המעוותת לעבר הבריות החולפות. ואדרבה, דווקא העובדה שאין לו כמעט כלום והוא לא מצפה למאומה גואלת אותו מייסורי החיים. הלא הייסורים אינם חוסר כזה או אחר, אלא הרצון שלא בא על סיפוקו. זה הסבל ואין בלתו.

זו הייתה תחנתו הראשונה של אדיר בדרך לתשובה.