אבינו, מלכנו, דודנו | יהודה גרינוולד

אבינו מלכנו דודנו - יהודה גרינוולד - צילום שם בראלאבינו, מלכנו, דודנו

ראש השנה פותח את השנה בשאלה מהו היחס שלנו לבורא עולם. למדנו כי "דרכו של הכלל ישראל ומהותה של התורה הקדושה הוא: קירוב…גם אומות העולם יודעים מהבורא ומאמינים בו, אבל אצלם הוא מושג מטפיזי מופשט…הרי כל מציאותו של הכלל ישראל והתורה היא קירבה, הקב"ה קרוב, התורה קרובה ומקרבת והישועה קרובה, וכל זאת כאן בעולם הגשמי הזה". (עלי שור ח"ב עמ' תד-תו). דהיינו, עבור היהודי הקב"ה צריך להיות חלק מהמשפחה שלו, כמו אבא ואימא, אחים ואחיות, קיים, נוכח, משפיע, חלק מוחשי וממשי מהחיים.

קירבה אמיתית, מייצרת יחס אמיתי וליחס כזה יש אופי מסוים, שמשתנה בין בני אדם. למשל היחסים בין בן לאב, משתנים לפי אופי הנפשות הפועלות. יש שהדגש ביחסים הוא הציות להוראותיו, יש והוא מדריך ומחנך ויש והוא משהו מהחבר והרע, תלוי באופיים של האב והבן. וגם זה עשוי להשתנות, כאשר הבן גדל ומתחתן, כאשר האב מזדקן, יחסים אמיתיים משתנים ואינם מוכתבים על ידי הוראות הספרים.

אם עבודת ה' היא דבר אמיתי, חי, קרוב, ממשי, הרי גם היחס כלפי הקב"ה חייב להיות אמיתי. זוהי מהפיכה יהודית לחשוב על היחס עם בורא העולם בצורה זו של נוכח, חושי, מישהו שמדברים איתו כמו עם בת זוגך. דיבורים אלו אינם השקפת עולם תיאורטית, שהרי ר' חיים מבריסק זצ"ל כתב כי בתפילת שמונה עשרה ישנן שני דיני כוונה: הכוונה של מעשה התפילה, שהיא העמידה לפני ה' והכוונה של פירוש המילות. וחידש, שהכוונה של מעשה התפילה, שידע ויתכוון כי הוא עומד ממש לפני ה', היא מעכבת (ויש חולקים). והדברים מבהילים. לדבריו, ילד בגיל בר מצווה מחויב כבר לעמוד לתפילה, מתוך הכרה ומודעות כי הוא עומד ממש לפני ה'. זהו הגדר של "עם קרובו", אומה אשר חיה עם הרגשת יחס וקרבה לה' ממשי.

יחס אמיתי, בדומה ליחס אל האב דלעיל, מייצר אופי אישי מסוים, שכן לכל אדם יש את היחס האישי שלו כלפי בורא העולם. ובאמת מצינו התייחסויות שונות לקב"ה. הוא נקרא אבינו, הוא נקרא מלכנו והוא נקרא דודינו (יחס של בן זוג). נדמה אם כן, כי עבודת ה' אמיתית מחייבת את האדם להתבונן ולראות, איזה סוג של יחס הוא היחס הדומיננטי אצלו, ביחסו עם הקב"ה. האם עבורו הקב"ה הוא אדון-מלך, או אב או בן זוג. לצורך קביעה זו ננסה לבאר מה כל סוג מביע.

מלך-אדון – הוא סוגית השליטה. המלך אינו זקוק להכרה מאתנו, אלא הוא שמוליך אותנו ותובע מאתנו משמעת וצייתנות. הדבר מתבטא בעיקר בציות לפקודות ובעשיית מעשים, לכן, החטא כלפי המלך הוא חטא המרידה בו, פריקת עולו, הרצון לחיות את החיים ללא הגבלה ולעשות ככל העולה על רוחנו. היינו אומרים כי יחס זה יכול לאפיין אנשים מעשיים, פרקטיים.

אבינו – הסוגיה של אב היא להדריך ולהתוות את הדרך לבנים. לסלול להם מסלולי חיים ולגלות להם את המהלכים הנכונים, לפיהם הם יכולים לחיות. החטא כלפי הבורא כאב הוא ההתעלמות ממנו, השכחה וההכחשה כי מה שיש לבן הוא מהגרעין ששתל בו האב, ממהלכים שהובאו בפניו ע"י האב. הבן בעצם טוען כי הוא עצמאי לחלוטין וכל מה שיש לו הוא מעצמו. אין כאן מרידה של לעבור על רצון ה' אלא התעלמות ושכחת מה', כדכתיב: "ורם לבבך ושכחת את ה' אל'" (דברים ח, יד). היחס אל הבורא כאבינו הוא כאל מי שנותן לנו את הדרך הנכונה, ההשקפות הנכונות, והמהלכים אשר יבנו את חיינו. יחס האהוב על אנשי הבינה וההתבוננות, שאוהבים מהלכים מובנים.

דודנו – הדוד הוא בן הזוג, האהוב, כפי שמובא בשיר השירים. הקב"ה הוא בן זוגה של כנסת ישראל ומתייחס כך אל כל יהודי. הוא סוגית הקרבה והאהבה, המאופיינת ברגישות כלפי השני, כלפי עולמו ורצונותיו. היחס לבורא עולם כדודנו הוא הדאגה לקרבתו, לחיים של יחס אמיתי וחם איתו, הדאגה והאכפתיות לעניינים שלו. לכן, החטא כלפי ה' כדודנו קיים אף כשאנו שומרים על המשמעת והצייתנות, אך לא מפנימים, לא מזדהים ולא מרגישים את הדברים. דהיינו, לעשות את הדברים "מצוות אנשים מלומדה". יוצא אם כן, שהיחס שלנו אל הבורא כדוד, הוא יחס של מעורבות, התעניינות ורגישות אמיתית לה' ולעבודתו, יחס המאפיין את אנשי הלב והרגש.

אמת, כל שלושת הצורות הללו נדרשות והבורא הוא אדוננו-מלכנו, אבינו ודודנו והעדר צורת יחס אחד, הוא חסרון בעבודת ה'. לכן, למרות שאני מרגיש כי עיקר היחס שלי לבורא הוא כאל אבא, לדוגמא, עדיין אני מחויב לקיים את הפנים האחרות, לקיים את יחס האדון ולציית להוראותיו ולפתח יחס רגיש ואוהב. אלא, שכשעומדים על היחס הדומיננטי, האישי  שלי, הדבר מאפשר לאדם לפתח אותו כערוץ תקשורתי אמיתי, המהווה נקודת חיבור שיש לטפח ולהעצים.

הדבר מודגם היטב ביחסים בן בני הזוג. הבעל גם הוא יש לו כמה "כובעים", ביחסים אלו. יש לו בחינה של אדון-מלך כדברי הרמב"ם "יהיה בעיניה כשר או כמלך מהלכת בתאוות ליבו, מרחקת כל מה ששונא ומקרבת כל מה שאוהב", המייצרת סוג של צייתנות כלפיו. יש את "הכובע" של אב, מורה דרך, מכוון, מביא הביתה את הגישות וההשקפות הנכונות. וכמובן יש את בן הזוג, שהוא בחינת החבר, האהוב. נדמה לי, שגם כאן יכול כל אחד לבדוק בעצמו מהו הפן הדומיננטי ביחסו עם בת זוגו האם הוא יותר אדון, או אב או חבר. ובמאמר מוסגר הוא חייב לבדוק גם האם היא מסכימה לזה או שמא היא איננה מרוצה מכך ואזי יש קצר ביחסים.

לצורך טיפוח היחס הזה ניתנה לנו התורה, על שלל ענייניה, לימוד, מצוות, עבודה, התואמות את אותם סוגי היחס לבורא. אנחנו אומרים בתפילה, קודם שמונה עשרה: "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על ליבו". וביאור הדברים: "אשרי איש שישמע למצוותיך – הם הציוויים המעשים של התורה ותורתך – הם הדעות האמיתיות שבתורה ודברך  הם המוסרים הנובעים מספורי התורה ודברי הנביאים. ישים על ליבו – להתנהג תמיד על פיהן" (סידור אשי ישראל). נראה לי שכאן כתובים ג' העניינים הללו. מצוות – הן ההוראות המעשיות כיצד לפעול. תורתך- הן הדעות וההשקפות האמיתיות שלפיהן האדם חי. ודברך- הן המוסרים, שמהם נבנות המידות הנדרשות לאדם כדי להתייחס לזולת, הן לבת זוגו או לאחרים והן לבורא העולם. דהיינו, במצוות מתגלה האדון-המלך, בתורתך מתגלה האב, המדריך, ואילו בדברך מתגלה הבן-זוג, הרע.

יוצא אם כן, שגם בתורה האדם יכול למצוא מה החלק המדבר אליו, שאליו הוא מתחבר יותר, שהוא הנצרך לאישיות שלו ולקשר האישי כלפי בורא העולם. האם הוא מחפש בתורה בעיקר מה לעשות, את המעשים הנרצים, או מהן הדעות וההשקפות הנכונות בכל נושא בעולם, או את הדרך לבנות את מידותיו, כדי להיות אדם מתייחס ומתקשר לאחרים, כולל לבורא ית'.

הנ"מ באבחון זה הוא לגלות בעצמי למה אני מתקשר, מהו החלק והפן בתורה, שאני מצפה לו ומדבר אלי ושם להשקיע בו במיוחד מתוך הכרה כי הוא חלקי ובודאי שלא להזניח אותו. כך למשל אם אני מצפה מהתורה להורות לי את המעשים שיש לעשות או אני מרגיש בדרך כלל כי הבורא הוא האדון שלי ואני מציית להוראותיו, או בנוסח אחר, שאני חרד האם מעשי מוצאים חן בעיני ה', הרי אני מתקשר בדרך הטבע לחלק ההלכתי שבתורה והבורא הוא אדוננו. ואם אני מצפה שהתורה תורה לי את ההשקפות הנכונות בדרך החיים, או אני מרגיש כי הבורא הוא זה שמכוון את דרכי ונותן לי את הכיוון הנכון, הרי עלי להקפיד וללמוד את החלק ההשקפתי בתורה (כמובן יחד עם חלקים אחרים) וללמוד את טעמי המצוות, "דרך ה'" או "תניא" וכו', אפילו שאני אברך כולל או אדם עובד שאין לו מספיק פנאי. ואם דרכי הטבעית היא יחס חם ורגיש לבני אדם ואני חי עם הרגשות דומיננטיות של אהבה ויראה כלפי הבורא עולם, ומצפה מהתורה להורות לי את תיקון המידות, הדרכים להגברת האהבה והיראה, הרי עלי לדאוג שלא יחסר הנושא הלימודי והמעשי של המוסר או החסידות בדרכה היא, הבונים את לב האדם.

בו זמנית, נותנות לי האבחנות הללו פתח לבדוק את עצמי במישורים האחרים, שמא ההתקשרות למישור אחד גרמה להזנחה כללית של המישורים האחרים והם ירדו מתחת ל"קו האדום", דבר שהוא פסול בתכלית ועלי לדאוג לחיזוקם.

כאמור, האבחון הזה הוא מקום ההתקשרות שלי לתורה ולבורא עולם ועלי לטפח אותו ולהדגיש אותו, ואף שבודאי והדברים הללו מורכבים יותר ויש והאדם מוצא בעצמו יותר מפן דומיננטי אחד, או שיש בו גם מזה וגם מזה, עדיין חלוקות אלו יכולות לעזור לו בפתיחת פתח ליצירת קשר אמיתי יותר כלפי בורא העולם וכלפי התורה.